תבלין ושמו תודה

ברכת המזון

ציוונו לברכו יתעלה אחר כל אכילה,

וברכת המזון היא מן התורה, שנאמר:

וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

דברים ח, י

מצוות עשה יט

כשאנחנו מסיימים להרביץ חתיכת ארוחה, אנחנו מרגישים לפעמים שצריך מנוף כדי להרים אותנו. אכילה היא אולי הדבר שמזכיר לנו יותר מכל כמה הגוף הוא חלק מהחיים שלנו. פעמים רבות זה נעים ומענג, אבל לפעמים זה כמעט מביך. מביך לגלות כמה אנחנו תלויים בגוף ובגחמות שלו. לא משנה באיזה מצב רוח רוחני קמנו מהמיטה, אם נוותר על הקפה של הבוקר נרגיש את זה תוך זמן קצר. אם אנחנו מתנדבים מדי שבוע בחלוקת מזון לנזקקים וקרה שפעם או פעמיים דילגנו על התורנות, זה כנראה לא יפגע בתפקוד שלנו במהלך השבוע, אבל אם רק ננסה לשכוח ארוחה במהלך היום, כל הפעילות שלנו תושפע מכך, וכנראה חוץ מלהיות רעבים, נהיה גם עצבניים וחסרי סבלנות. כמה וכמה פעמים לאורך היום אנחנו פשוט חייבים לעצור ולספק לגוף את צרכיו, אחרת הכל משתבש לנו.

התורה לא מבקשת מאתנו להתנזר מאכילה ושתייה, אדרבה, ישנם מקרים רבים שבהם התורה מצווה לאכול ולהרבות בסעודה, אבל עם זה התורה בהחלט מבקשת מאתנו שהעולם הרוחני שלנו ילווה אותנו גם כשאנחנו אוכלים ושותים. זה אולי נשמע מרתיע ומאיים; "מה קרה? כל הזמן צריך להיות רוחניים שכאלה? תן ליהנות קצת". ובכן, התוכן הרוחני שמלווה את האכילה לא מקטין את ההנאה הגשמית ממנה. אדרבה, הוא מגדיל אותה.

רבי יהודה הלוי מסביר בספר 'הכוזרי' שהברכות שאנחנו מברכים על האוכל מעצימות את המודעות ואת תשומת הלב שלנו למה שאנחנו אוכלים, וממילא מעצימות גם את התענוג. כמשל הוא מביא אדם שיכור שמסופקות לו כל תאוותיו, אך כשהוא מתפכח איננו זוכר דבר ומצטער על כך מאוד. הברכות, אומר רבי יהודה הלוי, עושות אותנו פיכחים וערניים יותר. היכולת להודות על האוכל שלנו, היא מין תבלין שכזה, שיכול להוסיף טעם והנאה.

רוב הברכות שאנחנו מברכים על האוכל תוקנו על־ידי חכמים, ואולם ברכת המזון, הנאמרת בסיום ארוחה שבה אכלנו לחם, הברכה הזאת נקבעה בתורה עצמה. על סף הכניסה לארץ־ישראל, מזכיר משה רבנו לעם כיצד במשך ארבעים שנה הם ניזונו על־ידי המן שירד מהשמים. התלות בנס השמימי בוודאי הזכירה להם בכל יום את בורא העולם שמספק להם מזון. ואולם עם הכניסה לארץ זבת חלב ודבש, ששדותיה מבורכים בחיטה ושעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמרים, יש חשש שיישכח מקור הטוב, שחלילה יישכח א־להים הטוב. שלא כמו במדבר, בארץ־ישראל מתנהל הכל בדרך הטבע. הלחם איננו יורד מהשמים וצריך לחרוש, לזרוע ולקצור. כשאדם מתאמץ ולבסוף קוטף את פרי עמלו, הוא בוודאי צריך להתמלא סיפוק ושמחה, אבל אסור שהסיפוק יהפוך לגאווה והתנשאות. "וזכרת את ה' א־להיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח, יח) אומר משה שם בהמשך.

אחרי הטרחה הגדולה שטרחנו בעצמנו כדי להתפרנס ולאכול, אחרי ההנאה מהאכילה, ואחרי שקיבל הגוף את חלקו ואולי מכביד עלינו מעט יותר מאשר קודם, אחרי כל זה אנחנו מזכירים לעצמנו מה המקור של כל זה, אנחנו מודים לא־להים על כל הטוב שנתן לנו, הודאה שמעניקה משמעות לעשייה ולהנאה שלנו.

איך זה עובד?

• חכמים תיקנו שיש לברך לפני האכילה ואחריה, ומיוחדת ברכת המזון מכל הברכות שהיא מצווה מהתורה.
• ברכת המזון נאמרת אחרי אכילת סעודה שיש בה לחם. מהתורה חובת הברכה היא רק אם שבענו מהאכילה, אך חכמים תיקנו שנברך את ברכת המזון אפילו על אכילה של כחצי פרוסת לחם בלבד.
• מפסוקי התורה למדו חכמים שברכת המזון צריכה לכלול הודאה לא־להים על המזון שאכלנו, על ארץ־ישראל ועל ירושלים. התורה לא קבעה נוסח מסוים שבו צריכה להיאמר ההודאה, אך חכמים קבעו נוסח אחיד הכולל שלוש ברכות. למעשה, אומרים חכמים, כבר משה רבנו תיקן את נוסח הברכה הראשונה, ברכת הזן, יהושע בן־נון כובש הארץ תיקן את הברכה השנייה, ברכת הארץ, ודוד ושלמה בוני המקדש תיקנו את הברכה השלישית העוסקת בירושלים.
• אחרי חורבן בית המקדש הוסיפו חכמים ברכה רביעית לברכת המזון, ברכת 'הטוב והמטיב' שמבטאת את האמון שלנו בכך שכל מה שעובר עלינו נעשה בהשגחה א־להית והכל נועד להיטיב לנו, גם אם כרגע הדבר לא גלוי לעינינו.
• אחרי הברכה הרביעית כוללים נוסחי ברכת המזון בקשות שונות נוספות שאינן עיקר הברכה.
• בשבתות ובחגים מזכירים בברכת המזון גם את היום המיוחד שבו נמצאים.

מתוך שלוש הברכות הכלולות בברכת המזון, אמרו חכמים שברכת הארץ היא החביבה ביותר. הברכה איננה רק חיבור אל הרוח ואל השמים, אלא אדרבה, גם אל האדמה, אל ארץ־ישראל. התורה איננה מבקשת שנודה רק על האוכל, אלא בעיקר הארץ הטובה שנתן לנו א־להים ושמצמיחה לנו את המזון. ברכת המזון בארץ־ישראל על גידולים שגדלו בה, היא ברכה אחרת לגמרי מאשר ברכת המזון בחוץ לארץ…