וידוי
נצטווינו להתוודות על החטאים והעוונות שחטאנו לפני הא־ל יתעלה, ולומר אותם עם התשובה. וזה הוא הווידוי, שיאמר:
"אנא השם! חטאתי, עוויתי, פשעתי ועשיתי כך וכך".
וירחיב את הדיבור ויבקש כפרה בעניין זה כפי צחות לשונו.
והוא אומרו יתעלה:
אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה', וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ.
במדבר ה, ו-ז
עשה עג
אז נניח שנכנסתם הביתה ומצאתם שהאגרטל היקר, זה שהבאתם אתכם מדרום אמריקה, שבור, ומודבק בצורה מרושלת בדבק פלסטי. נראה כאילו מישהו ניסה להסוות את מה שהתרחש, ולא עשה את זה מוצלח. המממ… ומי זה יכול להיות? גנב שפרץ לבית והתחרט? גמד שלא שם לב במה הוא נתקל במרוצתו? סביר שזה הילד, שהזהרנו כבר מאה פעם שלא ייגע באגרטל הזה, ואחרי שניפץ אותו והבין שהסתבך ניסה להסתיר את מה שקרה בצורה חובבנית. סביר גם שאם נשאל אותו אם קרה משהו לאגרטל הוא ישיב בשלילה, יאשים את אחיו הקטן, גמד שעבר באזור או גנב שהתחרט…
גם אם הסיפור המסוים הזה לא אירע לכם, כנראה פגשתם התנהלויות דומות. אנחנו מביטים מהצד בניסיונות ההתחמקות הילדותיים האלה, השקופים והמטופשים כל־כך, והם לפעמים משעשעים ולפעמים מכעיסים אותנו. מה, הילד לא מבין שאין טעם להתחמק? הוא לא מבין שכשהוא משקר הוא רק מסבך את עצמו יותר? הוא לא מבין שהכי טוב זה פשוט להודות, לקחת אחריות, ויאלה, להתמודד עם מה שקרה ולעבור הלאה. אבל במקום זה הוא מכניס את עצמו למסלול שרק יקשה עליו יותר לצאת ממנו.
ואנחנו? מה אתנו? האם אנחנו לא מנסים להדביק בצורה מגושמת את השברים של הדברים היקרים שניפצנו? האם אנחנו לא מנסים להסתיר ולטייח? כששאל א־להים את האדם הראשון "איךָּ", ונתן לו הזדמנות להודות שחטא, העדיף האדם לספר לא־להים סיפורים… ואחרי כן גם טפל את האשמה על האישה (וקצת על א־להים בעצמו, שנתן לו אותה). גם קין לא ממש משתף פעולה עם הניסיונות של א־להים לדובב אותו, וכשהוא נשאל על הבל אחיו הוא אומר "השומר אחי אנוכי?"
בואו נודה – קשה לנו להודות. וזה נורא מובן ואנושי. ממש כמו ילד קטן, נדמה לנו שאם נעצום עיניים, אף אחד לא יראה אותנו… נדמה לנו שאם נשדר ש"עסקים כרגיל", הקלקולים שהשארנו מאחורינו פשוט ייעלמו…
הצורך להתוודות על חטאים, נועד בראש ובראשונה בעבורנו. האמת גלויה בבהירות בפני א־להים, אנחנו אלה שצריכים להתייצב מולה באומץ. זה לא נעים, זה בכלל לא נעים, אבל זה הדבר היחיד שיכול להחזיר את הנעימות לחיינו. אם התנהגנו בצורה מכוערת כלפי חבר או אדם קרוב, משהו בתוכנו נעשה עצוב וקודר. כשאנחנו מנסים להתעלם מזה, ולהתחמק מלבקש סליחה, אנחנו רק מאפשרים לכל הגועל נפש שמתרוצץ בתוכנו להפוך לדייר קבוע. בקשת הסליחה משחררת אותנו מזה.
יש מין דבר והיפוכו בנכונות להודות בטעות. מצד אחד היא "עושה סיפור" מהטעות שלנו, מדגישה שהיא ממשית, שבאמת לא היינו בסדר ושאי אפשר לברוח מזה. אבל מצד אחר, זה בדיוק מה שמשחרר אותנו ומאפשר לנו לתקן באמת ולהמשיך הלאה.
להגיד "חטאנו" זה לומר מצד אחד שהאחריות כולה מוטלת על כתפנו, ש"פישלנו", באמת פישלנו ואין טעם להסתיר. אבל בו זמנית, להגיד "חטאנו" זה גם לומר "מצאנו את עצמנו במקום שלא רצינו להיות בו, שלא מתאים למי שאנחנו באמת, עטינו על עצמנו איזו תחפושת שהיא פשוט לא אנחנו".
האומץ להודות פותח בפנינו את דלת בית הכלא של החטא, ומאפשר לנו לצאת לחופשי.
איך זה עובד?
- אם עבר אדם על אחת ממצוות א־להים, כחלק מתשובתו ותיקון החטא עליו להתוודות על כישלונו.
- הווידוי מתלווה לשאר חלקי התשובה – החרטה על החטא, עזיבתו והחלטה שלא להמשיך ולחטוא.
- עיקר הווידוי הוא עצם האמירה בפה בפני א־להים – "חטאתי". אמנם לפי הרמב"ם צריך גם לפרש את החטא, אך פוסקים אחרים סבורים שאפילו עניין זה איננו הכרחי. עם זה ראוי לא להסתפק בעצם הווידוי, אלא להאריך בבקשת המחילה מא־להים כפי שניתן.
- על חטאים שבין אדם לא־להים אין להתוודות בקול ובפני אחרים, ואדרבה, חכמים אומרים שיש בכך עזות פנים. ואולם בנוגע לחטא שחטא אדם לחברו, יש מעלה מיוחדת בהתוודות בפני החבר.
- כשמביא אדם קרבן על חטאו, הוא אומר את הווידוי תוך שהוא סומך ידיו על ראש הקרבן.
על אף שעיקר הווידוי הוא עצם האמירה 'חטאתי', תיקנו חכמים וידויים שמזכירים חטאים שונים, ואשר פותחים בכל אחת מאותיות הא"ב ("אשמנו, בגדנו, גזלנו" וכו'), כדי לומר בכך שאנחנו מבקשים מחילה על כל חטא שיהיה, מכל אות וצירוף אותיות, מכל מין וסוג. בווידויים המשולבים בתפילות, ובייחוד בתפילות יום הכיפורים, כל אחד מזכיר חטאים רבים, שלא בהכרח נכשל בהם. אף־על־פי־כן אנחנו מציינים את כולם, כיוון שכולנו ערבים זה לזה, וחטאו של אחד מוטל במידת מה גם על כל אדם אחר מישראל.
עם אזכור כל אחד מהחטאים המנויים בנוסח הווידוי נהוג להכות באגרוף על החזה, כדי לומר בכך – "נמשכנו אחרי תאוות לבנו, וראוי להכותו על כך". זהו מקור הביטוי "להכות על חטא".
