קרבן התמיד
ציוונו להקריב במקדש שני כבשים בכל יום. ואלו נקראין 'תמידים'. והוא אמרו יתעלה:
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. וְאָמַרְתָּ לָהֶם: זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' – כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם, שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.
במדבר כח, ב-ד
מצוות עשה לט
אנחנו חיים במתח שבין מילוי חובות למילוי רצונות, בין קביעות וסדר ובין ספונטניות וחופש. אנחנו מבינים שאנחנו זקוקים לשני הצדדים במינונים המתאימים, ולא נוכל לוותר על אחד מהם. כשאנחנו כורעים תחת עומס מחויבויות אנחנו מפנטזים על האפשרות לעשות מה שבא לנו, אבל כשאנחנו חופשיים לחלוטין אנחנו פעמים רבות מתגעגעים למסגרת שתעניק לנו יציבות.
גם הקשרים הקרובים שלנו כוללים את שני הצדדים. עסקנו בכך כשדיברנו על חובת התפילה בזמנים קבועים ביום. למדנו שהקשר לא־להים כולל את התעוררות הלב הטבעית, אבל גם את המחויבות, ושני העניינים מזינים זה את זה. התפילות תוקנו כנגד הקרבנות, שאותם איננו יכולים להקריב כיום, ואכן גם במקדש אנחנו מוצאים קרבנות המובאים כחובה וקרבנות אחרים המובאים כנדבה.
קרבן התמיד, כשמו כן הוא – מוקרב פעמיים בכל יום תמיד על המזבח, והוא הציר היציב והקבוע של עבודת הקרבנות במקדש.
זהו קרבן ציבור, ופירוש הדבר שהוא נרכש מכספי הציבור כולו. בכל שנה בחודש אדר נדרש כל אחד מישראל לתת לבית המקדש מחצית השקל (כלומר משקל מסוים של כסף, שאיננו קשור למטבע השקל של ימינו). החל מחודש ניסן נרכשים קרבנות הציבור מהכספים החדשים שנאספו. עניים ועשירים נותנים כולם בדיוק מחצית השקל, ובכך מבטאים את השוויון שבשותפות בקרבנות הציבור, ואת היותו של כל אחד מחצית הזקוקה להשלמה.
התמיד הוא קרבן עולה (על סוגי הקרבנות נלמד בהמשך), כבש צעיר שמוקטר כולו על המזבח. לצד הקרבתו מנוסך גם יין על המזבח וכן מוקרב קרבן מנחה מסולת בלולה בשמן. הצירוף הזה יוצר מין סעודה שבה בשר, לחם ויין. אכן, אלא שה"סעודה" הזאת כמובן איננה מזונו של א־להים. על קרבן התמיד אומר א־להים שהוא "קרבני לחמי לאשיי" (במדבר כח, ב) – כלומר, מעין לחם עבור אש המזבח. רבי יהודה הלוי מבאר שכמו שהמזון הגשמי מחבר את הנפש והגוף, כיוון שרק על־ידו תמשיך לשכון הנפש בגוף, כך גם הקרבנות הגשמיים הם מזון שמחבר את שכינתו של א־להים לעולם הגשמי שלנו ולבית המקדש. אותו "לחמי לאישיי" – הקרבן שהוא מעין לחם – מחבר ומלחים את הרוח והחומר.
מהו הכלל הגדול והחשוב ביותר שבפסוקי התורה? חכמים נחלקו בכך. אנחנו מכירים את דעתו המפורסמת של רבי עקיבא שהכלל הגדול בתורה הוא "ואהבת לרעך כמוך", ואולם לפי דעה אחרת כלל חשוב יותר הוא "זה ספר תולדות אדם" (בראשית ה, א), כנראה מפני שהוא תמצית ההיסטוריה האנושית. במדרש מובא גם הפסוק "שמע ישראל, ה' א־להינו, ה' אחד" (דברים ו, ד) בתור הכלל החשוב ביותר בתורה, והדבר מובן בהחלט, שכן מדובר בהצהרת האמונה היסודית. ואולם דעה אחת נוספת מביא המדרש, ולפיה הכלל הגדול ביותר בתורה הוא הפסוק המתאר את מצוות קרבן התמיד: "את הכבש אחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (שמות כט, לט). המדרש חותם ומכריע שאכן זהו הכלל הגדול ביותר. יותר מהסיסמאות הגדולות, יותר מהערכים המוסריים העליונים, יותר מההשקפות הגבוהות, הכלל החשוב ביותר, הוא ההקרבה היציבה והתמידית בבית המקדש. מכאן נלמד גם לחיינו – הכלל החשוב ביותר הוא הנכונות להקריב, להעניק ולתת בתמידות. לא הקרבה גדולה, הקרבה קטנה, אך יציבה וקבועה, היא זאת שמחברת שמים וארץ.
איך זה עובד?
- מצווה להקריב כבש לעולה פעמיים בכל יום – פעם בבוקר ופעם בין הערביים.
- שחיטת קרבן התמיד של הבוקר היא מתחילת הופעת אור היום, עוד קודם זריחת השמש, ואילו התמיד של בין הערביים נשחט בשעות אחר הצהריים, ולכל המוקדם מחצי שעה אחר חצות היום.
- אחר שחיטת הקרבן מתקבל הדם הניגר ממנו בכלי מיוחד. דם זה מותז ("נזרק" בלשון התורה) על שתי פינות נגדיות במזבח, כך שהוא מתפשט על ארבע דפנות המזבח.
- הכבש השחוט מחולק לאבריו, וקבוצת כוהנים מעלה את האברים למזבח, שם הם נשרפים באש.
- התמיד של הבוקר היה הקרבן הראשון שהוקרב במקדש, והתמיד של בין הערביים היה האחרון, ובכך מהווים קרבנות התמיד מעין מסגרת לכל עבודת הקרבנות.
פעמיים בתהילים מתאר דוד המלך עניינים שניצבים תמיד לנגד עיניו – "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים טז, ח) ו"חטאתי נגדי תמיד" (תהילים נא, ה). היו שאמרו על כך, שאלו הם שני ה"תמידים" של יהודי בכל יום – האמונה בא־להים מצד אחד, וההכרה בדברים שדורשים מאתנו שינוי ושיפור, מצד אחר.
פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי | אבלות
רבי ליפמאן מרדומסק היה חתנו של האדמו"ר רבי שלמה מרדומסק. פעם פגש רבי ליפמן את הרבי מקוצק, וביקש ממנו הרבי מקוצק שיאמר דבר בשם חותנו.
אמר רבי ליפמאן: "כשמתו שני בניו של אהרון, השתתק מתוך צערו ואבלו, ועל כך כותבת התורה 'ויידום אהרון'. היכולת לידום למול טראגדיה נוראה שכזאת, מבלי שתתערער אמונתו של אדם בא־להים היא בוודאי מדרגה גדולה, ואולם אצל דוד המלך מצאנו מדרגה גבוהה עוד יותר. דוד מזמר ואומר בספר תהילים: 'למען יזמרך כבוד ולא יידום' – אפילו בעת צרה, סבל ואבל – וזמנים רבים כאלה עברו על דוד – אפילו בהם הוא הצליח לשורר ולשבח לא־להים".
שמע זאת הרבי מקוצק ושיבח את הדברים מאוד.
חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה
אבלות | האם אנחנו זוכרים מקרים בחיים שלנו שבהם ברחנו מלהרגיש כאב וצער ושילמנו על כך מחיר? האם אנחנו זוכרים מקרים בחיים שלנו שבהם שקענו בתחושת הכאב והצער יתר על המידה ושילמנו על כך מחיר?
קרבנות | היכן בחיים שלנו אנחנו מתנהגים בצורה קורבנית שלילית – מרגישים חסרי אונים וחסרי בחירה, לא יודעים לומר "לא" אבל כועסים בתוכנו וכו', והיכן אנחנו מקריבים מתוך בחירה חופשית ומתוך שמחה והשלמה פנימית?
קרבנות | מה אנחנו חשים כלפי בעלי החיים? האם יש הזדמנויות שבהן איננו רגישים כלפיהם מספיקים? ומתי אנחנו מרגישים את מעלת האדם על החי ואת הזכות להשתמש בבעלי החיים למען חיי האדם?
מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות
אמרו חכמים ש"גדול המצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה", והיינו שמעלתו של מי שמקיים מצווה מפני שהוא מחויב בה, גדולה ממי שמקיים באופן התנדבותי מצווה שאינה מוטלת עליו. אמנם נטיית הלב היא להעריך את מי שעושה מעשים טובים מתוך רצונו החופשי יותר ממי שעושה בגלל שהוא מחויב, ואולם יש גם צד שני למטבע. מי שעושה מתוך מחויבות מרגיש את הערך הא־להי של המצווה. הוא יודע שקיום המצווה אינו בבחירתו, ויש בו פתיחות ונכונות להתמסר לדבר הא־להים. ואולם מי שעושה טוב רק בגלל שהוא מזדהה אתו, בסופו של דבר נותר במובנים מסוימים משועבד למבטו הצר ותפיסותיו.
