תתמקד!

להקריב את הקרבנות בבית־המקדש בלבד

הוזהרנו שלא להקריב שום קרבן מחוץ לעזרה (=חצר המקדש),

נצטווינו להקריב כל הקורבנות בבית הבחירה בלבד.

והוא אומרו יתעלה:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ.

דברים יב, יג-יד

נצטווינו להביא כל מה שנתחייבנו – חטאת ועולה ואשם ושלמים לבית הבחירה,

גם אם נתחייבנו בהם בחוצה לארץ, הרי נצטווינו להביאם לבית הבחירה, וחובה להעלותם על אף ריחוק הדרך.

והוא אומרו יתעלה:

רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'.

דברים יב, כו

הוזהרנו מלשחוט שום דבר מן הקודשים בחוץ,

והוא אומרו יתעלה:

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה, אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ

ויקרא יז, ג-ד

עשה פד-פה; לא תעשה פט, צ

בן הזוג מדבר אלינו והעיניים שלנו נעוצות במסך הטלפון הנייד (וכשהוא מתעצבן וטוען שאנחנו לא מקשיבים, אנחנו לא מבינים מה הוא רוצה, אנחנו הרי שומעים כל מילה. רק כשאנחנו מדברים אל הילד והוא משחק בטלפון, משום מה אנחנו לא יכולים לסבול זאת וגוערים בו "תסתכל אליי כשאני מדבר אליך"); אנחנו כותבים מסמך חשוב, והתראה על מייל מוציאה אותנו מריכוז; בנסיעה במכונית לוכד את המבט שלנו סרטון פרסומת על שלט חוצות.

זה לא רק שהסחות הדעת הולכות ומתרבות עם הקדמה הטכנולוגית, אלא שנהיה לנו עולם שבו הכל מעורבב בכל. באמצע שיחה נעימה עם בן הזוג בבית קפה אנחנו עשויים לקבל מייל דחוף מהעבודה; באמצע העבודה אנחנו מקבלים מסרון מהמורה של הילד; באמצע משחק עם הילד אנחנו מקבלים רכילות עסיסית בווטסאפ. כבר אין ממש זמן או מקום שמיועדים לדבר אחד ולא לדבר אחר.

למדנו שאחדותו של א־להים באה לידי ביטוי גם בכך שישנו מקום אחד מיוחד לעבוד אותו בו. המקום הזה איננו קיים כיום, אך חסר לנו מאוד. זהו בית־המקדש. דווקא בהיותו אינסופי ונמצא בכל, מתגלה א־להים במקום מסוים אחד ולא באחר. הדבר הזה בא לידי ביטוי כמובן בכך שבבית־המקדש צריך להתנהל לפי כללים מסוימים – הכוהנים צריכים ללבוש בגדים מיוחדים, לא לכל אחד מותר להיכנס לכל מקום ולא בכל זמן וכו' וכו'. אבל בית־המקדש הוא המקום המיוחד לא־להים, לא רק מפני שעבודת א־להים מתקיימת בו בצורה מסוימת, אלא גם בגלל שבמקומות אחרים אסור לעבוד את א־להים כפי שעובדים אותו במקדש. אסור להקריב קרבנות מחוץ למקדש. היינו עשויים לחשוב שהיתר להקריב בכל מקום יעצים את קרבת א־להים. מדוע צריך יעקב שגר בטבריה לפני אלפיים שנה להמתין חודשים ארוכים עד חג הסוכות, שבו יעלה לרגל, כדי לזכות ולהרגיש קרבת א־להים? מדוע שלא יוכל לקחת פסק זמן מהעבודה השוחקת, יפנה לא־להים בתפילה ויבטא את אהבתו היוקדת באמצעות הקרבה על המזבח העירוני?…

אלא שזה לא עובד ככה. אם כל מקום הוא מקום ראוי לשיחה אינטימית, בשום מקום לא תתקיים שיחה אינטימית. התקשרות עמוקה דורשת לייחד לה את התנאים שרק בהם תתקיים ולא בדרכים אחרות. ירמיהו הנביא מוכיח את עם ישראל על כך שהם עובדים עבודה זרה "תחת כל עץ רענן" (ירמיהו יב, ב). כשיש הרבה אלים יש גם הרבה מקומות שבהם ניתן לעבוד אותם, אבל ממד ההתמסרות שבחיים הדתיים הרבה פחות עמוק באופן הזה. הריבוי הזה גורם למין טשטוש וקהות חושים. ייחוד הא־ל בא לידי ביטוי בייחוד מקום, שמעמיק את ההתקשרות, ומעצים אותה גם בגלל שהוא מאחד את העם כולו סביב המקום האחד המיוחד הזה.

אני מכיר זוגות שקבעו לעצמם כללים שונים כדי להגן על המרחב האינטימי שלהם, כמו למשל, החלטה שלחדר השינה לא מכניסים טלפון נייד. מדליק, לא? אנחנו צריכים להגן על המרחב האינטימי שלנו, שלא יזלוג אליו העולם שבחוץ יותר מדיי, ואנחנו צריכים להגן ולשמור גם שלא תזלוג האינטימיות החוצה באופן לא מתאים. זה נכון במה שבין אדם לזולתו, וזה נכון לא פחות במה שבין עם ישראל וא־להים.

מרגע כניסתם של ישראל לארץ ועד בניין בית־המקדש, הייתה מותרת ההקרבה ב"במות" (מזבחות מחוץ למקדש) באופן חלקי לפרקים. ואולם ספר מלכים מעיד שוב ושוב, שגם אחר בניין המקדש, האיסור לא נשמר כראוי, וגם כשלא עבדו ישראל עבודה זרה, אנחנו מוצאים מספר פעמים את הפסוק "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות" (מלכים ב יב, ד, ועוד).

*

כשבני שבט גד, ראובן ומנשה סיימו לסייע לשאר השבטים לכבוש את הארץ הם שבו לנחלתם בעבר הירדן המזרחי, ובדרכם הקימו על הירדן מזבח גדול. השבטים האחרים, שחשבו שמדובר במזבח להקריב עליו קרבנות, נזעקו וכמעט יצאו להילחם באחיהם, עד שהאחרונים הבהירו להם: "…מדאגה מִדָּבָר עשינו את זאת, לאמר, מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר, מה לכם ולה' א־להי ישראל… ונאמר, נעשה נא לנו לבנות את המזבח, לא לעולה ולא לזבח, כי עד הוא בינינו וביניכם ובין דורותינו אחרינו לעבוד את עבודת ה' לפניו בעולותינו ובזבחינו ובשלמינו, ולא יאמרו בניכם מחר לבנינו אין לכם חלק בה'" (יהושע כב, כד-כח)

איך זה עובד?

• את כל הקרבנות מצווה להקריב בבית־המקדש, וגם אם התחייב אדם בקרבן בהיותו בחוץ לארץ עליו להביא את קרבנו למקדש.
• אסור להקריב קרבנות מחוץ למקדש ואסור אפילו לשחוט אותם מחוץ למקדש.