יצחק מאיר- מוזיקאי, מגיש טלוויזיה ומורה למחשבת החסידות.
תשמעו סיפור שלא היה ולא נברא.
בעיירה אחת באירופה, ניגש יהודי לרב המקומי,
"כבוד הרב, אני לא יודע מה לעשות עם הבן שלי בן השש-עשרה"
"מה קרה?" שאל אותו הרב, "מה הפעם?"
כן, היכרות רבת שנים הייתה לכבוד הרב עם מיודענו.
שנים שבא אותו האב לתנות את מר גורלו בגידול בנו בכורו;
איך לגרום לו להתפלל טוב יותר. לכוון יותר בתפילה להיות מחובר יותר.
"ובכן, השב האב, הבן שלי התחיל ללכת מידי יום ראשון לכנסיה.
כל בוקר ראשון הוא נעלם ל45 דקות, נכנס ויוצא."
"מה?!?!" הזדעק הרב. "הבן שלך בכנסייה!?" אתה בטח עובד עלי!"
"רגע, רגע, נבהל פתאום האב מתגובת הרב, תן לי להרגיע אותך לפני שאתה מזדעזע עד כדי כך,
זה לא שהוא הנזיר שם או פרח כמורה.
הוא בסכ"ה בא לשם. בשביל האווירה. אומר מילה פה מילה שם. לפי איך שזה נראה לא תמיד באיזה חיבור גדול או להט וכוונה. הוא איך אומרים 'מזרוחניק' של הכנסייה…
בבית שלנו – המשיך האב והרגיע – הוא לא תמיד מקפיד לומר את הברכות שלמד שם. לא תמיד, רק מידי פעם וגם כשזה קורה נראה שזה לא ממקום מחובר ולהוט".
אהה, משיב כבוד הרב, עכשיו אני רגוע. כבר נלחצתי.
עד כאן הסיפור שלא היה ולא נברא.
למה לא היה? מדוע לא נברא?
כי ברור לכולנו שגם שתפילת הנער בלא כוונה וכגוף בלי נשמה,
האב לא היה יודע מנוח והרב אוסף היה את כל הקהילה לעצרת זעקה ומחאה:
"אוי מה היה לנו! שוד ושבר בגבולנו! איך נער יהודי זך וטהור מוציא משפתיו דברי מינות ותפילות. האיך זה קרה שאצלנו בעיירה יהודי יתחבר אל העבודה-זרה".
****
נתבקשתי לכתוב על תפילה.
מוצא את עצמי שואל רבות:
איך מתפללים בכוונה? איך מגיעים לחיבור ומשמעות?
הרבה פעמים אני עושה את זה בשיפוטיות. כלפי עצמי או כלפי אחרים. מלא במדדים ותחרותיות. כמה כוונתי? כמה זה היה טוב לעומת אתמול. כמה מחר זה יהיה יותר מדויק וכו' וכו' וכיו"ב.
בחרתי להמציא את הסיפור הנ"ל, הוא מבחינתי מבטא את הרעיון שהנשמה מתפללת תמיד. מחוברת ומחפשת להתחבר עוד
ופעמים שהעיסוק שלנו ב"עיון תפילה", בביקרות כמה כיוונתי? עד כמה התפללתי כמו שצריך? מעלים מאיתנו את החיבור שאנחנו מחוברים ממילא. עד כמה הנשמה תמיד עומדת בתפילה.
