טיסה 651 לאוקראינה. הדיילת מבקשת לחגור חגורות ולכבות טלפונים. אנחנו חמישים נשים. חוגרות. מכבות. שקועות כל אחת בהרהוריה.

אנחנו בדרך לאומן. למה נדמה לי לרגע שאני נוסעת בכיוון הלא נכון?
מגנט פנימי מתנגד בתוכי ונמשך הביתה. אל הילדים, אל השגרה המוכרת שלפתע לא נראית מעיקה. חבל הטבור נמתח, ועצב נמתח בתוכי. משהו בפנים מתמרד, רוצה לשנות כיוון ולחזור. להיות. לא לנדוד לעולם, אפילו לא במחשבה. קשה לאמא לעזוב את הגורים שלה.

נגד הטבע אני נוסעת, בעקבות האהבה אני נוסעת. וככל שאומן מתקרבת, כך המניעים הופכים להיות מעורפלים. למה באתי? מה אני מבקשת? מה בוער בי ובעוד חמישים נשים להתרחק כל כך? לחתוך שמיים? ללכת נגד ההיגיון? נגד המציאות? נגד כל חישוב כדאיות בסיסי? כרגע אני לא שואלת כדי לענות תשובה חוצבת להבות או מרגשת, אני באמת שואלת. שום תשובה ודאית לא בוערת בי. אני באה נקייה, משתדלת לפתוח את הלב ולהיות זמינה. יצאנו לדרך.

תחנות דלק

ברדיצ'ב. רבי לוי יצחק, סנגורן של ישראל. חמישים נשים יורדות מתוך אוטובוס מחומם אל הכפור האוקראיני. השעה שתיים בלילה. בית קברות עתיק, שהופצץ וחזר והופצץ בשתי מלחמות עולם, כמו סט צילומים של סרט אימה. אנחנו הולכות בחושך סמיך לעבר שום מקום – והנה נקודת אור בתוך השחור. אנחנו מתרגשות, מתפללות. שנזכה לדון כל אדם לכף זכות, שנזכה למצוא נקודה טובה. זו המומחיות של רבי לוי יצחק בן שרה סשא זיע"א. אנחנו רוקדות ושרות קצת, בעיקר בגלל הקיפאון של אצבעות הרגליים.

זריחה במז'יבוז'. הבעל שם טוב הקדוש. אין מילים. הלב מתרחב, הזמן נעלם, המציאות שֶלָפְתה אותנו מתערפלת ומציאות חדשה נולדת: מציאות שיש בה מקום רק לנו וללב הנשבר שלנו. תפילה-תפילה-תפילה. מגפי גומי מכוערים פחד עם פרווה בעשרה דולר. הרגליים מפשירות, והדמעות זולגות בלי פשר.

משם לברסלב, לרבי נתן. התלמיד המובהק, מורה הדרך של כל המבקשים להיות תלמידים. נהר בוג קפוא, הלב בוער. 'בברסלב בוערת אש', אנחנו שרות, 'הבער אותה בליבי'. האוטובוס מתגלגל בכבישי אומן המבוקעים.

אומן

אנחנו כמו לחמניות שיצאו עכשיו מהתנור. עד לפני עשרים וארבע שעות היינו כל אחת רק מה שהיא. החרדיות היו חרדיות, הדתיות-לאומיות היו דתיות-לאומיות, החילוניות – חילוניות והמתנדנדות – מתנדנדות. עכשיו אנחנו גוש אחד של רגש וגעגוע, שרות עם גיטרה בעיניים עצומות. כל אחת מאיתנו השאירה מאחוריה חיים, ניסיונות, קשיים, התמודדויות. רק לשים את הראש על הציוּן ולבכות את כל הכאב החוצה, להרגיש את ידו המנחמת של המנחם הגדול. זה ינחמנו. נחמן.

לוקחות עוד עשרים וארבע שעות עד שאנחנו מקבלות את המבט של אומן, מבט שרואה רק טוב בכל אדם. אם עד אתמול היה לי הרבה מה להגיד על אורך החצאית של זו ועל כיסוי הראש של ההיא, עכשיו אני רואה רק יופי בכול. אפילו בעצמי. מתוך המקום הזה אנחנו שרות ורוקדות ושמחות ובוכות וצוחקות ומתחבקות ומתפללות ומתפללות ומתפללות. ארבעה ימים. לחגור חגורות, לכבות טלפונים.

אומן, אומן. ההיית או חלמתי חלום? האם אפשר לקחת משהו משם לתוך העולם האמיתי?

אתמול בערב נעלתי את המגפיים המכוערים שקניתי במז'יבוז' בתור נעלי בית. סתם ככה. נראיתי כמו אינסטלטור שבא לפתוח סתימה. רקדתי בסלון עם המגפיים ועם הילדים. הם ראו אותי בהרבה מצבים תמוהים, אבל זה היה מוגזם אפילו בשבילם. הם הסתובבו איתי במעגל כשהם מחייכים והמומים. חוץ מהבת הגדולה שלי, שכבר הייתה פעמיים באומן. לה לא הייתי צריכה להסביר למה יש לי קושי לאחסן את המגפיים, למה אני לא מצליחה לישון, למה אני קופצת ורוקדת כמו מטורפת באמצע הבית, מתעלמת מהבלאגן שבדרך כלל מוציא אותי משיווי משקל ומנגבת דמעות. היא רק צחקה ואמרה שהיא מקנאת בי, שהיא גם רוצה. שאני אכנס למיטה והיא תכין ארוחת ערב. שזה פשוט מרגש לראות איך אני נוחתת לי לאיטי, שעה אחרי שעה, אל תוך המציאות. אני לא רוצה אבל זה חייב לבוא.

עכשיו יש לי חתיכת אומן בתוך הלב, ואני מתגעגעת לשם. למצב שבו הלב פתוח לשמיים. שה' מדבר איתי ואני פנויה להקשיב. הכול נראה אפשרי וקל, אפילו הגאולה השלמה.