ניסיתי להבין מה זה לאהוב את ה'?
האם זו אהבה כמו שאני אוהבת את ילדי? או כמו שאני אוהבת את האיש שלי?
האם זו אהבה כמו שהייתה לי להורי כשהייתי ילדה? או כמו היום כשאני בעצמי כבר הורה?
איזה מן אהבה זו לאהוב את ה'?
ניסיתי להרגיש את אהבתי אליו….. ניסיתי לחשוב מתי הרגשתי שהלב שלי מלא אהבה ושאין עוד מלבדו. ואז נזכרתי שהיו לי כאלה רגעים. בזמנים של ריק גדול מאוד. בזמנים שבהם העולם הזה לא נתן לי מענה ולא סיפק אותי. בזמנים שהגעגוע הציף אותי חזק עד כדי כאב. בזמנים שבהם פגשתי את אפסותי ואת חוסר יכולתי למלא אחר הבקשות או החלומות של ילדי ושלי. ברגעים האלה שבהם הרגשתי קטנה ואפסית כל כך והצלחתי לרגע לעזוב את הכאב, ולהיות רק באפסיות. אז התרגש ליבי והחסיר פעימה מרוב אהבתי. אלו היו רגעים של הפגישה עם הגודל, עם האינסוף, עם ההבנה שאני כל כך קטנה אבל חלק ממשהו מאוד מאוד גדול.
ואז ניזכרתי שזכיתי להרגיש ככה גם בפעם אחרת. במקום אחר בעולם שעמדתי על הר מאוד גבוה והשקפתי על נוף בראשיתי מופלא וליבי עלה על גדותיו מראש התרגשות. עלה על גדותיו מרוב אהבה אל מי שייצר את כל היופי הזה. אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום כנראה הייתי אומרת " מה רבו מעשייך ה'…" .
אבל הרגעים הללו לא מספיקים לי. אלו רק רגעים והרי אהבה היא משהו מעבר לרגע. נכון שהיא לפעמים מנצנצת ברגע אבל זה רק מבט אחד שלה. אהבה היא משהו הרבה יותר גדול מזה.
אז הלכתי ללמוד ופתחתי את ספר חובת הלבבות של רבינו בחיי בשער אהבת ה'. אבל ככל שקראתי הרגשתי יותר רחוקה. הרגשתי שאהבה שהוא מדבר עליה כל כך רחוקה ממני. כי אם אני רוצה באמת לאהוב ממש ולא רק לרגע של אפסות או גדלות אלא ככה בפשטות היומיומית אני צריכה להבין בשכל ובלב שלי משהו מאוד עמוק. אני צריכה להבין שהכל אבל הכל מתחיל ונגמר בו. שהמילים הכל מאיתו יתברך, הן לא סתם ביטוי שאנשים משתמשים בו אלו מילים שמייצרות מציאות חיים אחרת.
טוב, זה יפה לכתוב את זה, אבל איפה המחשבות האלה ואיפה חיי היום יום שלי. הלוואי והייתי יושבת כל היום ולומדת תורה ונמצאת בתוך כתלי בית המדרש, מתענגת על הלימוד ועל עולם הרוח. אבל אני כולי בעולם המעשה. בקניות בסופר, בלסרק כינים, בלבשל, לכבס, למלא דלק, להגיע לפגישה…. ותמשיכו לבד את הרשימה האישית שלכן. אז אייך בתוך המקום הזה אני מפנה מבט אחר. מה? על כל כינה שאני אסרק מהשער של הבת שלי אני אגיד לה שזה מאיתו יתברך וגם אודה באהבה גדולה על מכת מצריים שנשארה איתנו לדראון עולם?
בא לי לכתוב שברור שלא ולהביא כאן איזה תובנת מחץ מדהימה.
אבל האמת שכן. שברור שכן. אם אני רוצה באמת לאהוב את ה'. אז אני חייבת להכניס אותו אל כל המקומות שאני נמצאת בהם. הוא הרי איתי תמיד. כתוב " ה' צילך על יד ימינך". איפה שאני נמצאת , איפה שהצל שלי נמצא הוא איתי. השאלה היא אם אני איתו???
ונראה לי שזה ענינה של אהבה. להיות מוכנה שהוא יהיה איתי במקומות הכאובים, המכוערים, המוארים והמרגשים, במקומות המעצבנים והמעייפים. כי אז רק אז אני באמת יכולה להתחיל במסע המיוחד הזה של לאהוב בכל לבבי, ובכל נפשי ובכל מאדי.
