אני מתחילה להתפלל מוקדם. הרבה לפני שסיור ה"סליחה שאנחנו מפריעים לכם באמצע הלילה, זב"שכם שאתם גרים באזור תיירותי" יוצא לדרך אני כבר מתחילה למנות את התפילות בלב. אני מתפללת שאצליח לבנות תפריט הגיוני ולא מוגזם, שהתבשיל החדש שמצאתי במגזין ונראה גם מגרה וגם טעים יצא לי גם פוטוגני (בשביל הלייקים) וגם אכיל (בשביל הילדים). אני נושאת תחינה שנזמין את אלה שאנחנו באמת אוהבים לפני שמישהו אחר יזמין אותם, שהם יהיו פנויים בארוחה שנשארה פנויה אצלנו בלו"ז, ושמישהו יחשוב שלהזמין משפחה של שבע נפשות זה סבבה. אני מתפללת שנספיק את הכול בקנייה אחת, ושאמצא אחר הצוהריים פנוי בין סוף החופש הגדול לתחילת החופש הגדול השני, המכונה משום מה בשם השקרי 'ימי הסתגלות', כדי לרכוש לילדים בגדי חג חדשים, שככל הנראה הפעם הבאה שבה מזג האוויר יהיה מתאים בשבילם היא פסח.
אבל אני לא עסוקה רק בקטנות כמו אוכל ובגדים – אני עסוקה מאוד גם במקום שלי בבית הכנסת. אני מתפללת שאולי השנה, לשם שינוי, הגבאים לא יקפיאו אותנו עם המזגן, אבל שלא יתקלקל חלילה. אני מתפללת שהריח של החטיפים של הילדים לא יהיה כל כך דוחה ומגרה בו זמנית. אני מתפללת שהחזן יבחר במנגינות המסורתיות (אלה שאני מכירה מבית אבא ואמא) והחדשות (אלה שאני אוהבת כמובן), ושאצליח לחבר בינן ובין המילים בלי למצוא את עצמי מתפללת בכוונה גדולה שיר של עומר אדם.
זה לא שאני נזכרת להתפלל רק בימים הנוראים. הרי כל אמא עסוקה בתפילות מהבוקר עד הערב: שיצליחו להתעורר בזמן ללימודים, שאני בעצמי אצליח לקום כדי להעיר אותם, שיסכימו לאכול מה שמרחתי להם בסנדוויץ' (ושלא ישכחו אותו הפעם), שיהיו להם חברים אבל כאלה חמודים וחיוביים, ואם אפשר שגם האימהות שלהם יהיו מהאלה שזוכרות מה היו שיעורי הבית ומה צריך להביא, אבל כמובן לא מתנשאות עלייך ששוב שכחת. שיצליחו בלימודים. שיצליחו בעבודה. שיצליחו למצוא בן זוג. שיצליחו למצוא אושר. בקיצור, לא חסר. למען האמת, כל אחת מאיתנו היא לא פחות מאשר החזנית הראשית בתפילה גדולה ומתמשכת, שרק הדבר הזה שנקרא 'חיים' קוטע אותה מפעם לפעם ומכריח אותה לפעול כמיטב יכולתה כדי שהתפילות יוכלו להתגשם.
אנחנו שופר, ולא רק בגלל שלפעמים הם מצמיחים לנו קרניים: כי הכול, אבל פשוט הכול, עובר דרכנו. רוב הזמן אנחנו תקיעה, מכריזות בקול על חגיגות ועל מלחמות: ימי הולדת, ארוחת ערב, שעת השינה, המלחמה היומית בכִּינים… אנחנו גם תרועה: מייבבות ומקטרות יחד, כי בכל זאת אנחנו נשים, אבל זה לא מפריע לנו להמשיך ולפעול במלוא המרץ כל הזמן. חוץ מהרגעים שבהם אנחנו נשברות באמת, וזקוקות למישהו שיבוא לאסוף אותנו כדי שנוכל לתקוע בקול ולהכריז על חזרה לשגרה.
כן, אני מתפללת כל הזמן, אבל כשמגיעים החגים אני בעיקר מתפללת שאצליח להתפלל. תפילה אמיתית כזו, בבית הכנסת, עם הציבור והסידור. לפַנות את המחשבות מהכאן והעכשיו ולהרגיש. כן. לשבת עם כולם שעות בבית הכנסת ולהגות מילה אחרי מילה, לעמוד בחזרת הש"ץ עד שיכאבו לי הרגליים, לחפש את הפיוט שמשום מה לא מופיע במחזור שלי. מצד אחד לקוות שתפילת נעילה תסתיים כבר, ומצד שני לקוות לעוד כמה רגעי חסד שיאפשרו לי להתפלל, לשם שינוי, גם על עצמי.
