נכון לעכשיו – סיפור דבורה זגורי

נכון לעכשיו – סיפור דבורה זגורי

ברבע לשמונה שולי גיטלמן התחילה להתלבש. זה מספיק זמן. הפגישה נקבעה לשמונה ברחבה של הבנק, במרכז המסחרי הקטן של השכונה שבה היא שוכרת דירה.

זה לא שאחרי כל כך הרבה שנות דייטים היא כבר לא משקיעה. ממש לא. היא מתאפרת ועושה תסרוקת קלילה ועונדת שרשרת ומתאימה נעליים והכול, אבל היא כבר עושה את זה ביעילות רבה מאוד. כמו שאחותה מיכלי מכינה את הסנדוויצ'ים בבוקר לילדים.

שולי הייתה אצלה פעם בבוקר, כשעידו היה במילואים ארוכים ומיכלי הייתה לפני לידה. ומכל מה שקרה שם בבוקר ההוא – המתיקות של הילדים עם הפיג'מות, השיער שלהם בריח שמפו פינוק שנשאר מהמקלחות של אתמול, מיכלי עם בטן של סוף היריון יפה כל כך – מכל זה מה שהכי צבט לשולי בלב זו המהירות שבה מיכלי הכינה את הסנדוויצ'ים. היא טיגנה חביתות בעיניים עצומות, פרסה, חתכה, מרחה, סינדווצ'ה והכניסה לשקיות.

עכשיו, כששולי התאפרה מול הראי, היא נזכרה בבוקר ההוא. איך כשמיכלי ביקשה שהיא תבוא היא כמעט אמרה לא, אבל לא היה לה לב. לא היה לה לב להשאיר את מיכלי ככה בלי עזרה, רגע לפני לידה, בוכה בטלפון שלא משחררים את עידו. חוש האחות הבכורה של שולי נדלק, היא שמה בצד את הכול והלכה לעזור לאחותה. היא שמה בצד את הכול ותפקדה מעולה והשתוללה עם הילדים, ורק את הדייט שהיה לה כמה ימים אחרי היא סיימה מהר ואמרה: "אחותי הקטנה צריכה ללדת!" הבחור לא הבין איך זה קשור, וניסה להגיד שנראה לו שהם דווקא יכולים להתאים.

שולי מתארגנת כמו הסנדוויצ'ים של מיכלי. גם היא מתכוננת לדייטים בעיניים עצומות. כמו למשימה, כמו לבלוע תרופה. לסתום את האף ולבלוע מהר.

בשתי דקות לשמונה היא עונדת שרשרת יפה שקנתה פעם בחוצות היוצר, וכשהיא מתכופפת לסגור אותה היא רואה שערה לבנה. בדקה לשמונה היא תולשת אותה במריטה אחת, יוצאת מהדירה, נועלת, ומספיקה להגיע בשמונה ודקה למרכז המסחרי.

גם  על הדיוק בזמנים היא מקפידה, למרות שכבר לא ברור לה למה. כמעט אף אחד לא מגיע בדיוק בזמן. רק היא גדלה בבית יקה, לא באמת יוצאי גרמניה אבל שוויצרים. זה אותו דבר, היא הסבירה תמיד, על שמם זה השעון, נכון?

בשנים הראשונות של הפגישות היא חשבה שהדיוק מכבד את הבחורים. כשהשנים התחילו לנקוף ועדיין לא נמצא הבחור לכבדו ולהתכבד בו עד סוף ימיהם היא דייקה בזמנים כדי לכבד את המעמד. בשנה-שנתיים האחרונות המעמד הפך מעורפל מאוד. היא המשיכה לדייק כדי לכבד את עצמה, ולאחרונה נראה לה שהיא מדייקת סתם מתוך הרגל. כמו אבא שלה.

כששולי עומדת במרכז המסחרי מול 'אפל פיצה' ו'פלאפל השמן' היא מנצלת את הזמן. עוד תכונה של ייקים שנטבעה בה. אי אפשר סתם להיות, תמיד צריך לעשות משהו. טוב, חשוב, יעיל, מקדם.

בהתחלה חשבה שאולי זה מה שמעכב אותה מלמצוא מישהו. היא כזאת יעילה ומשימתית, ואפילו בחופשים ובנופשים שיצאה עם חברות שלה היא עמדה על הרגליים בשש בבוקר מוכנה לאיזה טרק. הן ישנו עד מאוחר, התארגנו לאט, וכל זה בשביל לרדת לברֵכה או לשבת במסעדה הצופה אל הנוף.

בדקות האלה, עד שהבחור מגיע, היא מנצלת את הזמן ומתפללת. את זה היא בפירוש לא למדה בבית. לעמוד ברחוב ולהתפלל? בבית היא למדה להתפלל לפי זמן, כמעט לפי שעון, מקסימום להגיד פרק תהילים כשיש צרה. אבל סתם להתפלל? את זה היא למדה במקום אחר.

לפני כמה שנים חברה הציעה לה לבוא איתה לשיעור. לשולי יש תפיסה חדה. רק לפי העיניים של החברה, שנצצו כשדיברה על הרב, היא ישר אמרה: "מה זה, ברסלב?" והחברה אמרה: "לא בדיוק, כאילו… נראה לי אולי שכן".

"ידעתי", צחקה שולי ואמרה לחברה: "עזבי אותי מזה, זה לא קשור אליי".

החברה שלה שכנעה אותה וניג'סה לה, ולשולי לא היה לב להגיד לה לא, כי בתוך כל המשימתיות יש לה לב רך במיוחד, והיא הלכה איתה.

לזכותה של שולי ייאמר שגם אם היא חשבה שזה לא קשור אליה, היא בכל זאת הקשיבה. הרב, שהחברה אמרה שהוא מדבר מדהים, היה בחור צעיר, וזה קצת הציק לשולי שאיש כזה צעיר מרשה לעצמו להנהיג משהו. אבל אז היא חשבה על החלוצים שעלו ארצה ובנו ולחמו והנהיגו מהפכות, וגם הם היו צעירים ממש.

ואז היא התחילה להקשיב ביתר קשב, ממש עם הלב, לא רק עם האוזניים. הבחור, אם אפשר לקרוא לו ככה, דיבר על תפילות שהן לא בתוך הסידור ולא בתוך הזמנים הקבועים, אלא סתם 'תפילות של חדר מדרגות', הוא קרא להן. תפילות שאתה מדבר לפני שאתה נכנס למשהו. אפילו לרופא שיניים או לחנות נעליים. תפילות שמבקשות שיימצא לך מה שאתה מחפש.

רגע לפני שהשיעור הסתיים אמר הרב: "זה דבר פשוט, אין מה להתלבט עליו הרבה. אפשר להתחיל אפילו עכשיו, הנה". הוא הרים את כוס התה שמישהו הניח לפניו ואמר: "ה' יתברך, שהתה יערב לי, ושאני אדע להכיר טובה למי ששם אותו כאן". הוא פנה אל הבחור שהביא את התה ושאל אותו: "איך קוראים לך?" הבחור אמר: "שלומי", והרב אמר לו: "תודה, שלומי, זה אחלה תה. בדיוק סוכר שמת". לרגע אחד מחושי הביקורת המחודדים של שולי ניסו להתריע בפניה על זיוף והתנשאות מטופשת, אבל המחושים התקפלו מיד כי למה לא להגיד למישהו ככה? ולמה לא להתפלל לשים לב לזה?

למרות ששאר השיעור היה בפירוש דברים של ברסלב, בכל זאת העניין עם התפילה לא עזב אותה והיא התחילה להקדיש לזה רגעים קטנים. בדיוק כמו שהרב הבחור ההוא אמר – בתור לבנק, בחנות נעליים, ובדקות הקצרות או הארוכות שהיא מחכה לבחורים בדייטים. בבית קפה, במרכז המסחרי שלידה, בגן סאקר או בתחנה המרכזית. אפילו דייט עם אמריקאי קצת חרדי בבית מלון היה לה. ודווקא בדייט בזה היא לא חיכתה לו בכלל אלא הוא היה שם לפניה, כמו ג'נטלמן אמיתי, שזה היה מרענן.

עכשיו, במרכז המסחרי, היא מחכה כבר עשר דקות. היא יודעת שבעיני שאר העולם עשר דקות זה לא הרבה זמן, וגם כשהיא קובעת עם חברות הן מאחרות ברבע שעה באופן קבוע.

בזמן הזה שולי נזכרת אילו תפילות היו לה פעם. לפני כל דייט היא הייתה מתפללת על הבחור: שיהיה טוב לב, שיהיה שמח ורגוע, שתהיה לו עבודה נורמלית, שהוא יהיה חכם ממש אבל לא חכמולוג, מתחכם. 'אויבר חוכם' כמו שאבא שלה אומר. שהוא יבין בענייני העולם וידע איך עושים קצת כסף, שיהיה גבוה ממנה. אבל דייטים רבים זרמו בירדן, ושום דבר לא קרה מהם. שום דבר משמעותי.

החלק המייאש יותר היה שהיא דווקא פגשה הרבה בחורים טובי לב, הרבה שמחים רגועים, היו בחורים חכמים והיו עם עבודה נורמלית, והיו גם טובי לב וגם גבוהים ממנה. או גם שמחים ורגועים וגם שיודעים לעשות כסף. אבל אף אחד מהם לא היה בעלה.

תוך כדי שהיא חושבת על זה היא שמה לב שמשפחה שלמה כבר הספיקה להיכנס ל'אפל פיצה', לאכול ולצאת, ושהמוכר בחנות של היינות כבר מכניס את המדפים עם הסחורה לתוך החנות ומוריד את תריס הברזל לסגור ללילה. היא מבינה שהרבה זמן עבר, יותר מרבע שעה. הפלאפון שלה – היא בדקה טוב – לא צלצל ולא השאירו בו הודעה.

זה כבר קרה לה פעם, שמישהו פשוט לא הופיע. היא אפילו זוכרת מה היא התפללה לפני כן, בכמה דקות האלה שהלכו והתארכו. היא התפללה שהוא יהיה בן אדם שאפשר לסמוך עליו. לא רק מעורר אמון כזה, אלא ממש שאפשר לסמוך עליו לאורך חיים משותפים. אירוני. אפילו להגיע או להודיע שהוא לא מגיע הוא לא היה יכול, וזה לא היה רק אירוני אלא ממש מעליב.

מאז היא הורידה את התפילה הזו, למרות שהיא חשובה בעיניה מאוד. מזמן היא למדה שלהוריד ציפיות זה מוריד אכזבות.

הרבה תפילות היא הורידה במהלך השנים, ולאחרונה מתגבשת בה הבנה חדשה בכלל: שהיא לא רוצה להתפלל עליהם אלא על עצמה. לכן עכשיו, כשהבחור שגיסתה החדשה שהתחתנה לפני חודשיים עם אחיה רצתה להכיר לה לא מגיע, היא דווקא מרגישה טוב ואפילו נחמד. כי יש לה זמן להתפלל על מה שהיא באמת רוצה: על עצמה.

היא  עמדה במרכז המסחרי שנהיה קצת שומם והאורות בו כבו, נשענה על מעקה הביטחון והתפללה שיהיה לה כוח. שהקנאה לא תאכל אותה, שהיא תוכל להיות האחות הבכורה בטוב ולאהוב את כל האחיינים שנולדים אחד אחרי השני. שהיא לא תרגיש אשמה שזה לא קורה לה, ושלא תרגיש שאולי משהו לא בסדר איתה אם אחרי כל כך הרבה בחורים מוצלחים וגבוהים ובעלי עבודה טובה ורגועים ושמחים הלב שלה עוד לא אותת לה לעצור. היא מתפללת שאם יש משהו שהיא לא יודעת אפילו להתפלל עליו אז שייפתח בפניה, והיא מתפללת שהיא תמשיך להיות דייקנית כי היא אוהבת את זה.

כשהיא מתפללת ככה היא מרגישה נכון.

המוכר בחנות היינות נעל את התריס, וגם שולי התחילה ללכת לכיוון הדירה שלה. היא יודעת שהדרך תיקח לה דקה או שתיים אז היא הולכת לאט. היא אוהבת את התחושה שנבנית בה. יש בה שלווה, יש בה ביטחון. היא לא בטוחה שהתחושה הזו תחזיק מעמד כשהיא תפתח את הדלת במפתח ותדליק את האור בכניסה, אז היא מותחת את הדרך הביתה.

היא חושבת על המשפחה ב'אפל פיצה' שעכשיו שבעה, ממש מפוצצת, אבל עוד כמה שעות או מקסימום מחר בבוקר כולם יהיו רעבים שוב. רעבים מאוד. אולי גם התפילה שלה היא כמו ארוחה – משביעה לעכשיו, אבל מחר בבוקר, ואולי אפילו עוד כמה שעות, הלב שלה יהיה שוב רעב. ריק ורעב מאוד מאוד. זה לא שתפילה טובה צריכה להחזיק מעמד לעולמים, כי גם היא נמסה אל הגוף ונעלמת ומחר צריך לכתת רגליים ולמצוא אחת אחרת.

אם זה היה סרט בהוליווד יכול להיות שבדיוק אז היה מגיח בחור נהדר ונסער ואומר משהו על אוטו שנתקע ועל פלאפון שנפל למים ועל איזה מזל שהיא חיכתה הרבה והלכה הביתה לאט. אבל זה לא סרט בהוליווד אלא חלק מהחיים של שולי גיטלמן. היא הגיעה הביתה ופתחה את הדלת. היא הדליקה את האור ועדיין הרגישה נכון.

אולי לא לתמיד, היא יודעת, אבל נכון לעכשיו.

דילוג לתוכן