תמצית וביאור הלימוד מבית הרמב"ם היומי
הלכות מלווה ולווה
מצוות בהלוואה ופריעה
פרק א' – מצוות הלוואה והאיסורים המסתעפים ממנה
מצוות הלוואה
הלכות הלוואה עוסקות במצוות עשה להלוות לאדם מישראל כסף בשעת דחקו ובמסתעף ממנה – מצוות לא תעשה של איסורים הכרוכים בהלוואה שלא כדעת תורה.
המצווה להלוות חלה על כל אדם מישראל, ועניינה לעזור לנזקק, בין עני בין עשיר – והעני קודם, בממון וכל דבר לו הוא זקוק כגון כלים.
איסורי המלווה והלווה ביחס לפריעת החוב
מכיוון שיעקרה של המצווה לסייע לנזקק, חלים על המלווה איסורים מסוימים המגבילים את השימוש בהלוואה למטרות אחרות כגון מטרות רווחיות, ניצול ועוד. לשם כך נאסר על המלווה
מצוות עשה להלוות, ואסור למלווה ליגוש: כלומר להציק ללווה ולדחוק בו כשאיננו יכול לשלם, ליטול ריבית על הלוואה, הגבלות על האופן שבו מותר למלווה לקחת משכון על הלוואתו ועוד.
מאידך על הלווה חלים איסורים מסוימים שמטרתם העיקרית לשמר את הגדרתה של מערכת היחסים הממונית כהלוואה, כלומר שהדבר שניתן אכן יושב לבעליו בזמן שנקצב. לפיכך אסור ללווה לקחת הלוואה באופן שלא יוכל להחזיר, כגון שלווה סכום כסף שאין ביכולתו להשיב וכדומה, חובה על הלווה לשלם כאשר יש בידו ממון, ואסור לו לדחות את התשלום הממון שבידו.
כמו כן, מצוות הלוואה חלה רק כאשר ההלוואה מגובה על ידי עדים או בשטר. כאשר דבר זה לא מתקיים אין חובה ואף אסור להלוות.
ורשות ניתנה לבעל חובו לגבות כמעט מכל נכסי הלווה, מלבד בגדי החול של בני ביתו.
פרק ב' – הבטחת מסגרת ההלוואה
כאמור, אסור לבעל חוב לנגוש את העני כשיודע שאין לו מה להחזיר לו, לא קרקע ולא מטלטלין. לכן אם הלווה טוען שאין לו נכסים להשיב את ההלוואה, מעיקר הדין, לא אוסרים אותו ואף לא משביעים אותו על כך.
מאידך, יש לשמור על זכיות המלווה ועל מסגרת המצווה של ההלוואה, כלומר שהכסף או הכלים, שניתנו ללווה, יושבו למלווה בשלמותו בתום הזמן הקצוב.
קיימים מספר דינים שמטרתם להבטיח מסגרת זו.
- קיים איסור להלוות ללא עדים או שטר.
- מותר למלווה לתפוס נכנסים שלטענתו שייכים ללווה ובלבד שלא יכנס לביתו של הלווה.
- למרות האיסור לנגוש, תקנו הגאונים להשביע את לווה שלא ברור שהוא עני, שאין לו להשיב וכאשר ירוויח – ישלם. בשבועה זו כלולים כמו מגבלות והתחייבות של הלווה הנוגעות להשבת החוב.
פרק ג' – משכון
משכון הוא חפץ כלשהוא, שהמלווה לוקח מן הלווה כערבות על השבת חובו.
אמנם, מכיוון שמסגרת הלוואה מחייבת הגנה הן על המלווה והן על הלווה, דינים מסוימים מגבילים את השימוש שמותר למלווה לעשות במשכון.
- אסור לבעל חוב למשכן את הלווה, אלא על ידי בית דין.
- אסור למלווה ליטול את המשכון מתוך ביתו של הלווה.
- אסור למשכן כלי שיש בו אוכל נפש.
- אסור למשכן אלמנה.
- מצות עשה להשיב את עבוטו – להחזיר את המשכון בעת שהלווה צריך לו. כגון: אם משכנו כר, ואין לו אלא כר זה, הרי זה מחזירו לו בלילה כדי לישן עליו. וכן אם משכנו מחרשה, ואין לו אלא מחרשה זו, הרי זה מחזירה לו ביום כדי לעשות בה מלאכתו.
מלווה שלא החזיר לעני את המשכון בזמנו, ביטל מצוות עשה ועובר עבירה.
בנוסף, אדם שהלווה לחברו וקיבל ממנו משכון, נעשה המלווה שומר שכר על המשכון, ואם אבד המשכון או נגנב, חייב המלווה בדמיו; אלא אם כן אבד המשכון באונס, והרי שומר שכר פטור באונסים, על המלווה להישבע שנאבד באונס, וגובה את כל חובו.
כמו כן, מותר למלווה להשכיר את המשכון לאחרים, ולנכות לעני מן החוב את דמי השכירות שהוא מקבל. זאת בתנאי, ששווי המשכון מרובה ואינו נפחת אלא מעט, כגון מעדר או קרדום, אבל בדברים שנפחתים הרבה, אינו רשאי לעשות כן.
פרק ד' – נשך ומרבית
ריבית היא תוספת על סכום ההלוואה שהמלווה לוקח מן הלווה כתמורה על ההלוואה.
הריבית נקראת גם "נשך" – שהיא כנשיכת נחש, שאינו מרגיש ואינו ניכר, עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה".
התורה אסרה באיסור חמור להשתמש בהלוואה על מנת לגרוף רווחים מהלווה. האיסור אינו תלוי בהסכמתו של הלווה לעסקה והוא חל הן על המלווה והן על הלווה והן על כל האנשים העוסקים במתן הלוואה בריבית ומאפשרים את ביצועה.
האיסור הוא כה חמור עד שהוא נחשב לכפירה בקב"ה.
משום כך החמירו באיסור זה כל כך עד שהחמירו בריבית גם כאשר קיימת אפשרות שאין כאן ריבית אלא מתנה, או שניתנה בטעות כגון שקיבל סכום עודף, או שעלה ערך המטבע והמלווה מקבל כסף בעל כוח קניה רב יותר וכל כיוצא בזה.
עיקרו של איסור ריבית מהתורה הוא – "ריבית קצוצה", אשר חלה בהתקיים שני תנאים:
א. מדובר בהלוואה ולא בעסקאות מכר. ב. הריבית נקצצה – נקבעה מראש.
אמנם חכמים הרחיבו את איסור ריבית – על כל תשלום המבוסס על השהיית הפירעון, בין שנעשה דרך הלוואה, מכר או שכירות. כל איסורי דרבנן אלו נקראים: "אבק ריבית" עליהם ידובר בפרק הבא.
אחת ההשלכות להבדל שבין ריבית דאורייתא לדרבנן, היא שעל ריבית מהתורה ניתן לתבוע את המלווה בבית דין ולהוציאה ממנו, מה שאין כן בריבית דרבנן.
באופן כללי, ריבית אינה יוצאת במניו של המלווה, אלא אם כן יש בדבר פגיעה בכבודו של הנפטר. כמו כן, גם אם המלווה מעוניין להשיב את הריבית, לא מקבלים ממנו כדי שלא לסגור דלת בפני אחרים הרוצים לשוב וחוששים שיאלצו לשלם על כך.
מכל מקום, מכיוון שיודע הלווה שניתן להוציא את הריבית, אם בכל זאת מחל על כך למלווה, מחילתו מועילה.
פרקים ה' – ו': אבק ריבית
פרק ה': תשלום מאוחר ומוקדם הערמת ריבית ודברים הקרובים לריבית
פרק ו': טובות הנאה, מקדמה, אסמכתא, משכונות ומכירה מותנית.
פרק ה': ריבית הגוי
מותר להלוות לגוי או ללוות מהגוי ממנו בריבית.
לדעת הרמב"ם, הלוואה לגוי בריבית היא אף מצוות עשה.
אמנם אסרו חכמים להלוות לגוי בריבית קצוצה, גזירה שמא ילמד ממעשיו של הנוכרי, אמנם בכדי חייו של ישראל [כלומר לשם פרנסה לקיום], התירו. מכל מקום, הלוואה לישראל קודמת להלוואה לגוי.
אבק ריבית:
אבק ריבית, הוא כינוי לכל ריבית האסורה מדרבנן. אף שמן התורה אין איסור ריבית אלא בהלוואה בריבית בשיעור קצוב הנקבע בשעת מתן ההלוואה, מכל מקום חכמים אסרו משום ריבית גם אופנים ותנאים נוספים, כגון:
באופן כללי, ניתן לחלק איסורים אלו לארבע קבוצות:
א. עסקאות אשראי – מכירה שיש בה מרכיב של אשראי כגון תשלומים שסכומם הכולל גדול מקנייה ישירה.
אדם שמכר את שדהו ואמר לקונה: "אם עכשיו אתה נותן לי את דמי השדה הריני מוכרה לך באלף זוז, ואם תתן לי את דמי השדה במועד מאוחר יותר יהא עליך לשלם בעדה אלף ומאתיים זוז" – הרי זה אסור משום אבק ריבית.
בכלל זה – תשלומי מקדמה – אם הקונה לא משלם את מלא סכום הקנייה, אם הקרקע בשימוש המוכר אבל הבעלות חלה כבר מתשלום המקדמה, הרי שהמוכר נהנה מהשדה עבור המתנת הכסף.
ב. רווח עתידי (אסמכתא) – מוצר שניתן ללא ריבית, על סמך פוטנציאל הרווח העתידי שלו, כגון על סמך עליית מחירים, כך שיקבלו המלווה בחזרה, יקבל למעשה מוצר ששוויו גדול יותר.
כגון שמלווה לחברו סאה תבואה, תמורת קבלת סאה תבואה לאחר זמן, שאם תתייקר התבואה, יקבל המלווה החזר ששוויו רב יותר ממה שהלווה.
ג. שותפות שהרווח בה לצד אחד – שותפויות של הון ועבודה שבהן הרווח קרוב לוודאי וההפסד מסופק.
ד. טובות הנאה, תשלומים מוקדמים או מאוחרים – תשלומים שנותן הלווה למלווה ללא התחייבות או ללא קשר להלוואה, אף אם מדובר בהנחות, מידע מועיל ואפילו כבוד.
כגון ששיגר אדם מתנה לחברו קודם שעמד לבקש ממנו הלוואה או לאחר שפרע לו את הלוואתו.
או מלווה שמשתמש בעבדו של הלווה או מתגורר בחצרו בחינם או בהנחה, אף על פי שאינם בשימוש הלווה.
ה. הערמת ריבית – אסרו חכמים כל תחבולה לשם התחמקות מאיסור ריבית.
למשל, מי שביקש מחברו, שילווה לו מנה, והשיב לו, שאין לו מנה, אך יש לו סחורה בשווי זה, ונתן לו את הסחורה, והתחייב הלוקח לשלם לו מנה, ולאחר מכן חזר המלווה וקנה את הסחורה מן הלווה בתשעים זוז – אף על פי שמן התורה אין הדבר אסור, שהרי אין זה אלא כחוזר ומוכר במחיר נמוך משער השוק, אסרו חכמים את הדבר, משום שראו בדבר דרך לעקיפת איסור ריבית.
מכל מקום ישנן דברים שאינם בכלל אבק ריבית כלל, כגון:
קניית שטר חוב בערך הנמוך מהמצוין בו על מנת לזכות ברווח במעמד הגבייה, או שמשלם לאדם על מנת שישכנע אדם שלישי להלוותו, שדבר זה נחשב לתשלום ולא לריבית.
פרק ו' – ריבית במשכון / ההבדל בין ריבית מהתורה לאבק ריבית
דין ריבית במשכון הוא נושא מיוחד המחלק ומבאר הבדלים עקרוניים שבין ריבית מהתרה לאבק ריבית.
המלווה את חברו והלווה משכן את שדהו למלווה. ההסכם ביניהם הוא, שלמלווה זכות הנאה בשדה – ללא תמורה. כלומר סכום המלווה אינו מנוכה מההלוואה מפאת שימושו של המלווה בשדה.
למרות שלכאורה יש כאן ריבית מהתורה שהרי המלווה מקבל טובת הנאה גומרה בעבור ההלוואה, מכל מקום להלכה מדובר באבק ריבית. זאת בשל חילוק שמלמדנו הרמב"ם.
כאשר המלווה נהנה מהרווחים ללא ניכוי מסכום ההלוואה:
א. אם המשכון הוא עסק בעל מתח רווחים קבוע, כגון שכירות בית– מדובר בריבית קצוצה.
ב. אם המשכון אינו מניב רווחים קבועים, כגון שדה שאין בה פירות כעת – הרי זה אבק ריבית.
כאשר המלווה נהנה מהרווחים ומנכה בשל כך ללווה מסכום ההלוואה:
א. אם המשכון הוא עסק בעל מתח רווחים קבוע,– הרי זה אבק ריבית.
ב. אם המשכון אינו מניב רווחים קבועים – הדבר מותר לחלוטין.
פרק ז' – ריבית בקרקע או אדם
א. משכון – כאמור לעיל, אסור למלווה ליהנות מפירות קרקע ממושכנת משום אבק ריבית. אך בדיעבד לא מוציאים את הפירות בבית דין, מלבד ביתומים. או כמנהג המדינה.
נוהגים כמנהג המדינה גם אם מדובר במנהג גויים: המשכון קנוי לחלוטין למלווה עד הפרעון, מה שאין כן בדיני ישראל שיש לו רק זכות שימוש בו. ההשלכות מפורטות בפרק בהלכות א-ו.
ב. תנאי מכירה , זכות קנייה בקרקע – הלוואה המותנית בזכות קניין בלעדית של המלווה בקרקעות הלווה, אם הזכות היא לקנייה בלבד לפי המחיר בשוק הדבר מותר, אם מדובר גם בהנחה – אסור.
שלא כמו במכירת תשלומים רגילה, בקרקע מותר למוכר להגדיר עסקה בתשלום נמוך מראש או בתשלום חודשי שסך הכל, עולה על התשלום מראש.
ג. ריבית במשכורת – אסור לבקש מפועל שיעבוד פרק זמן מסוים, תמורת שישיב לו עבודה מרובה בזמן מאוחר יותר. אמנם מותר להתנות השתתפות באותה מלאכה בפעם אחרת.
פרק ח' – ריבית בעסקאות מכירה או שכירות
הוזלה או ייקור במכר בתשלום מוקדם או מאוחר
כאמור ריבית במכר היא אבק ריבית, כלומר ריבית דרבנן.
הכלל הוא, שכל תשלום עבור המתנת מעות נידון כריבית. לכן:
כל העלאת מחיר בגין תשלום מאוחר אסורה – כגון שאמר לו המוכר כעת אמכור לך ב100 ₪ אבל בעוד חודש אמכור לך ב 120 ₪, אם העלייה אינה תוצאה של עלייה במחירי השוק – הרי זו ריבית.
הוא הדין אסורה הוזלה בשל הקפה או תשלום מוקדם– כגון שמכר לו פירות בוסר. משום שהמוכר מוזיל את המחיר, כלומר נותן ריבית לקונה, על מנת שהמעות יהיו בידו מעכשיו.
אמנם, מכירה במחיר השוק- כלומר ללא רווח, בשל תשלום מוקדם – מותרת משום שאין כאן תוספת מעות.
כיוצא בזה, הוקרה בעבור אחריות, או הוזלה במכירה מוקדמת שיש בה סיכון – מותרת. כגון המוכר עגל בזול ומקבל על עצמו הקונה אחריות למיתה, אין כאן ריבית משום הפחתת התשלום שמקבל הקונה נחשבת כהנחה על הסיכון שהוא לוקח שיפסיד את כל שוויו של העגל.
וכן מותר כל עסק שסיכויי הרווח וההפסד בו שווים לשני הצדדים – הקרוב לשכר ולהפסד במידה שווה. כגון שקנה כמות מוצרים בזול וקיבל עליו הקונה את מחיר השער במעמד הקנייה, כלומר שאף אם יוזל עדיין תתבצע העסקה בכמות שסוכם עליה בשעה שהמחיר היה יקר – או לחילופין, אם המוכר קיבל אחריות על חימוץ היין או שקנה בקנייה מוקדמת עם מדיניות החזרות כלומר שלאחר זמן שיקבל את המוצר יחזיר את הפגומים, בכל אלו אין ריבית משום ששני הצדדים נושאים באפשרות שווה להרוויח או להפסיד.
פועלים שמקבלים תשלום מאוחר לפי שער הזול, צריכים לבצע פעולת קניין מוקדמת או להמשיך במלאכה אפילו סמלית עד זמן התשלום – כגון שומר שמשלמים לו בחיטים אחרי הקציר, כדי שהתשלום לא יחשב ריבית, עליו להמשיך לעבוד עד לזמן קבלת החיטים.
כל מתנה המלווה מכירה מותרת – כגון שסגרו עסקה לפי השער ובשעת מסירת המוצר הוסיף לו המוכר יותר מכפי שסיכמו, אין כאן ריבית משום שאין כאן תנאי והמוכר נותן זאת מרצונו לאחר ביצוע העסקה.
שכירות חפץ או בעל חיים באחריות מלאה
שכירות אינה הלוואה, אמנם במקרה שקרובה היא להפסד מאשר לרווח – אסורה משום אבק ריבית.
לדוגמה:
תשלום שכירות המורכב מתשלום קבוע על ההשכרה + פחת – מותר. משום שהגוף שייך לבעלים והוא יכול להתייקר או להוזיל ברשותו.
לעומת זאת, רועה צאן שמשכורתו חצי מדמי החלב, ובנוסף נושא באחריות הצאן אם ימותו, הרי שהוא קרוב להפסד מאשר לרווח והעסקה מוגדרת כריבית.
על מנת להכשיר את עסקאות כגון אלו, צריך הבעלים לקבל עליו אחריות על מיתה או פחת כאמור. לדוגמה אם שכר רכב והתחייב על הפחת במקרה של קלקול + דמי שכירות קבועים, הדבר מותר משום שההתחייבות על תשלום הפחת חלה רק לאחר שהרכב התקלקל כך שהרכב נשאר ברשות הבעלים כל זמן השכירות והוא נושא בהוזלה או בהתייקרות אם תתרחש.
החזרת ריבית קצוצה שלא ניתנה בכסף
כאשר מדובר בריבית קצוצה – הכלל הוא שתשלום הריבית עצמו חוזר.
לדוגמה: לווה שהשיב למלווה חפץ השווה 50 ₪ תמורת הלוואה של 20 ₪, בית הדין גובה מהמלווה את החפץ עצמו השווה 50 ₪ משום שהחפץ הוא הריבית.
כיוצא בזה, בית הדין גובה מהמלווה את הריבית לפי השער שהוא ביקש לתבוע למרות ששער זה גבוה מהשער המקובל בשוק. למשל הסכים המלווה להלוות לו 3000 ₪ תמורת ריבית שתבוא לידו בשכירות של מקום ששערו 2500 ₪, שמוציאם ממנו הריבית, היא נגבית על פי תשלום חודשי של 3000 ₪, משום שכל השכירות שימשה ריבית על ההלוואה.
פרק ט' – קביעת השער – כיצד נקבע המחיר בתשלום מראש
בגלל הבעיות האמורות לעיל, בקביעת תשלום מראש העלול להראות כהלוואה, כדי להימנע מאיסור ריבית בעסקאות מכירה ושכירות שמתבצע בהם תמחור או תשלום שאינו מקביל למכירה – כלומר מוקדם או מאוחר, יש להתבסס על העקרונות הבאים, אותם ניתן לחלק על פי ההבדל בין התשלום לאספקה:
תשלום מראש לאספקה במועד מאוחר
- השער היציג של המוצר – במקרה זה ניתן לסחור אף בסחורה שאינה בידו ממש, משום שהיא זמינה בשוק לפי שער ידוע ומקובל במדינה והדבר נחשב למכירה מיידית.
ניתן לקבוע מחיר על סמך השער הנוכחי, ולהתנות שאם בזמן אספקת הסחורה יוזל המחיר, העסקה תתבצע לפי השער הזול יותר. כמובן שכל שלא התנה כן, אינו יכול לעשות זאת.
- יש בידו סחורה – מותר לתמחר סחורה ממשית, אפילו אינה מוכנה לשיווק לחלוטין וגם אם לא התפרסם השער, לדוגמה חקלאי המשווק ראשון מין פירות לשוק. כל זאת בתנאי שהסחורה בידו וברשותו, שאם לא כן הדבר דומה לריבית משום שמוזיל את המחיר כריבית על האספקה המאוחרת.
- כמות לא ידועה – כגון שקונה עיזים לחלבן כשהתשלום אינו מותנה בכמות החלב שיפיקו, במקרה כזה סיכויי הרווח וההפסד שווים והרי זה עסק ולא הלוואה ואין כאן חשש ריבית.
הנחה או מכירה מוזלת בתשלום מראש ואספקה מאוחרת
הנחות על תשלום מראש ואספקה לאחר זמן מותרות בתנאים דומים:
- הסחורה זמינה לשיווק
- הקונה מקבל עליו את האחריות על הסחורה משעת התשלום.
- ההנחה או התשלום היא על ייעוץ או סיוע עסקי.
כגון : שהמוכר מוזיל את מחיר הסחורה לספסרים מהשוק המקומי על מנת להגביר את רווחיו או שמשלם לספסר על מנת שיביא לו סחורה ממקום שבו היא נמכרת בזול.
הוקרה בתשלום מאוחר עבור אספקה מידית
- אם יש לו סחורה ממשית במקום היקר – כגון שקונה פירות במקום זול ומשלם למוכר על פי השער במקום היקר – מותר, משום שמדובר בהחלפה ולא בפירעון עתידי תמורת תוספת תשלום. ואם אין לו פירות במקום היקר, הרי זו הלוואה ואסור.
- אם מקבל עליו אחריות – כגון שהקונה ייקח את הסחורה לשוק היקר וימכרה, ולאחר זמן ישלם למוכר כשוויה במקום היקר. כאשר הסחורה נשארת באחריות המוכר, הרי היא כאילו נשארה ברשותו, והקניין יתבצע אוטומטית כשיגיע הקונה לשוק היקר, ואין כאן חשש ריבית.
פרק י' – הלוואת פירות
בפרקים הקודמים הרמב"ם דן בחשש ריבית בעסקת שכירות או מכירה. בפרק זה השאלה היא כיצד ניתן לקיים הלוואה של סחורה באופן המותר.
הלוואת פירות תמורת פירות
הלוואה והחזרה של פירות תמורת פירות מותרת בתנאים הבאים:
- שער קבוע וידוע
- שיש בידו סחורה ממשית ממין זה
- הפירעון אינו לזמן קצוב – כך ההלוואה הופכת למעין קניין חליפין.
- מדובר במקרה של אריס – כלומר אריס לווה
חיטים לצורך זריעה ופורע לבעלים חלקו לאחר הקציר.
למרות שיש כאן זמן לפירעון, מותר
משום שבזמן ההלוואה היה יכול בעל הקרקע לסלק את האריס מהקרקע, פירעון ההלוואה כלול בפירעון האריסות שאינו דומה להחזר הלוואה אלא כשתלום על האריסות.
במידה והתנאים הללו אינם מתקיימים: יש להמיר את ערך הפירות לכסף ולמעשה להלוואה ממונית על פי השער היציג בשעת ההלוואה.
אם לא עשו גם את זאת, אם התייקרו הפירות – הלווה מחזיר לו את ההלוואה בשווי המדויק שאותו קיבל ללא התחשבות בשינויי שערים. ואם הוזלו הפירות – מחזיר לו כפי השער כעת.
החזרת פירות תמרת ממון
מקרה זה שונה מכל האמור לעיל. כאן, מכיוון שאספקת הפירות היא תחליף להחזר הלוואה ממונית, לא ניתן להסתמך על השער היציג, אלא צריך שיהיו לו פירות בשווי המדויק של ההלוואה.
פרק י"א – מלווה וגבייה
כללי יסוד בהלוואה:
שני סוגי מלווה
א. מלווה בעל פה – ללא שטר, אבל במעמד עדים. דיני מלווה זה:
אינה נפרעת בעדים – ההשלכה לכך היא שנאמן הלווה לומר פרעתי ולהפטר בשבועת היסת.
אינו גובה מהלקוחות – משום שמלווה על פה אין די פרסום ותוקף ; אינו גובה בו מן הלקוחות (קונים). אמנם ניתן לגבות מלווה על פה מהיורשים ואף זאת בשלושה תנאים:
- כשהחייב מודה בה.
- כשהלווה פורעה טרם זמנה – משום שחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו.
- שנידו את הלווה משום שלא שילם, ומת בנידויו.
משום שיש חשש שאכן נפרע החוב בלא עדים, לכן גם במקרה שהעידו עדים על החוב או אם הוציא אדם כתב יד אביהן שהוא חייב לו, לא מוציאים מהיורשים.
מאידך, כאשר מדובר במכירה מפורסמת – למרות שהיא דומה למלווה על פה, גובה אף מהלקוחות.
ב. מלווה בשטר – שטר הלוואה כתוב וחתום על ידי עדים. דיניו:
צריך לפורעו בעדים; ואני נאמן לומר פרעתי ללא עדים.
גובה מהלקוחות ויורשים.
ג. מלווה בשטר בכתב ידו ואין עליו עדים גרוע משניהם – ואינו גובה בו לא מן היורשים, ולא מן הלקוחות.
מכיוון שהשטר יותר תקף, לפיכך, מעמד הלוואה סתמי אינו מחייב שטר, עד שהמלווה יבקש במפורש או עד שתתבצע קבלת קניין.
דיני השטר
השטר יכול להיכתב על ידי כל אחד מהצדדים
די למסור את השטר למלווה בפני העדים ואין חובה להחתימם עליו. שטר שאין עליו עדים, נחשב למלווה על פה, למרות שברור שנכתב בכתב ידו של אחד הצדדים.
הכתב שבשטר צריך להיות מוגן בפני זיוף,
יש לוודא שהעדים מבינים את כל הכתוב בשטר, לכן הכתב צריך להיות מובן וקריא לעדים.
דיני גביה
באופן כללי – רק קרקעות משועבדות לגביית בעל חוב.
מעיקר הדין, רק במקרים חריגים ניתן לגבות גם ממיטלטלין, כגון: שהם שייכים ללווה עצמו ולא ליורשיו, שמדובר במיטלטלין שתפס בעל חוב מחיים. אמנם תיקנו הגאונים רשות לבעל חוב לגבות מיטלטלין מן היורשין; על ידי תנאי במלווה.
פרק י"ב – גבייה מיורשים קטנים
ככללות, לא גובים דבר מנכסי יתומים קטנים עד שהם יגדלו. זאת בשל החשש שמא יש להן ראיה כנגד השטר.
אמנם לכל כלל יש חריגים:
- לוו מגוי והריבית מכלה את נכסיהם – כדי שלא יכלו נכסיהם.
- אשת אביהם, אלמנה או גרושה שלא נישאה עדיין, תובעת כתובתה – כדי שלא יכלו הנכסים בשל החובה לפרנסה ומשום חן האישה, כדי שתוכל להינשא. לכן אם סכום הכתובה שווה לסכום נכסי היתומים – לא נפרעים ממנו.
- ציווי מפורש מאביהם טרם מותו לתת חלק ספציפי מנכסיו לפלוני.
- שדה שהיתה גזולה ביד אביהם.
- יש עליה שטר שאביהם מכר את השדה.
קרקע של יתומים, נמכרת על ידי בית דין בהליך של שמאות ומכרז.
והעמדת אפוטרופוס על נכסי היתומים.
במצבי דחיפות כגון מכירת קרקע לקבורה, או למזון האישה והבנות שאין להם פרנסה, או לשלם מיסי המלך, לא משתמשים הכרזה.
כל טעות במכירה, במחיר וכדומה, מבטלת את המכירה.
פרק י"ג – דרכי גביית חוב
גביית חוב בשטר שלא בפני הלווה
למרות שאין לגבות חוב ללא נוכחות הלווה, תיקנו חכמים שבנסיבות שונות המלווה יכול לגבות את הכסף מנכסי הלווה אף שלא בפניו.
זאת בשל החשש " שלא תנעול דלת בפני לווין ". כלומר שלא יווצר מצב בו הלווה "נעלם" כדי לא להשיב את חובו.
מכל מקום, בשל הסיכון שבהיתר זה, הגבילו אותו חכמים וחייבו את המלווה להביא 3 ראיות:
- שהשטר מקוים
- שהלווה במדינה אחרת – או שאין אפשרות להודיע לו במהרה
- שהנכסים אותם הוא מעוניין לגבות, הם אכן נכסי הלווה
גביית חוב ממשכון
כאשר מדובר בגבייה תחת משכון
- כאשר המשכון ביד המלווה הוא מעוניין למכרו – בית דין אינם מתערבים ומתירים לו למכור מיד ומשיאין לו עצה שימכור בפני עדים שלא יתעורר ויכוח בשאלה כמה כסף קיבל המלווה במכירת המשכון.
אם יבוא הלווה ויטען שפרע את החוב, יצטרך המלווה להישבע בנקיטת חפץ שחובו לא נפרע.
- כאשר המשכון אבד, הלווה נפטר, יש ספק בערכו של המשכון וכל כיוצא בזה: על המלווה להישבע שבועה תואמת לכל מקרה, אם שבועה מהתורה או שבועת השומרים.
זמן הפירעון ומקום הפירעון
כאשר יש מחלוקת לגבי זמן הפירעון, הדין הוא כתביעת ממון רגילה: שאם כופר לחלוטין בזמן שטוען התובע — נשבע הנתבע שבועת היסת, ואם יש לתובע עד אחד שמעיד לטובתו — הרי שהנתבע חייב שבועה מן התורה.
פרק י"ד – טענות על הלוואת שטר
פרק זה דן בכשלים שיש בהליך ההלוואה והפירעון. הפרק מבאר האם וכיצד ניתן להתגבר על כשלים אלו.
פירעון תקין הוא כשהלווה משיב את חובו למלווה. הוא הדין שהמלווה גובה מנכסי הלווה בפניו.
אמנם יש מצבים שלא ניתן לבצע גביה תקינה בשל כשלים או בעיות שהתעוררו בשטר.
מצבים אלו זוקקים שבועה כדי לגבות את החוב:
- שטר שנפרע חלקית
- פריעה של בפני הלווה
- גבייה מלקוחות או מיורש
- חוב שנקבע לו זמן ועבר זמנו
- הלווה טוען שפרע ומטיל שבועה על המלווה
מלבד טענת פרעתי, כל שאר טענות הלווה, אינן חזקות דיין לערער על שטר מקוים ואם ירצה הלווה, ישלם תחילה ואחר כך יתבע את המלווה בבית דין על טענותיו.
כל שעדים החתומים על השטר, נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין והרי זה שטר מקוים.
אמנם תקנו חכמים, ששטר מקוים הוא שטר שמעידים עליו העדים עצמם, או לכל הפחות מי שמכיר את חתימתם, או שמשווים את חתימתם כאן למקום אחר.
הפרק מרחיב על דינן של טענות שונות בשטר שאינו מקוים,
מאידך, שטר שאבד או שאינו ביד המלווה, אפילו לא הגיע זמנו להפרע, חוששים שמא נפרע ולא אומרים חזקה שאין לווה פרוע קודם זמנו, לכן נשבע הלווה שבועת היסת ונפטר.
פרק ט"ו – תנאים בנוגע לפריעת החוב
שני הצדדים יכולים לקבל על עצמם תנאים מגבילים או מרחיבים בהליך הפריעה.
כל תנאי שהתקבל על שני הצדדים תקף, גם אם הוא מפלה לרעה אחד מהצדדים, כגון: לפרוע רק בעדים, או רק בעדים מסוימים, שהמלווה יהיה תמיד נאמן, או שהלווה יהא תמיד נאמן, וכדומה.
במקרה והלווה נאלץ לפרוע את חובו בשנית מפני שלא עמד בתנאי, ניתנת לו הרשות לתבוע את המלווה בבית דין ולחייבו שבועת היסת.
פרק טז' בהלכות מלווה ולווה
בעיות וספקות בפריעת החוב
א) ישנה אחריות מלאה על הלוה כל עוד הכסף לא הועבר בפועל למלוה.
ב) כאשר יש ויכוח בין שלושה צדדים, המוציא מחברו עליו הראיה.
ג) המחזיק שטר חוב בין לוה ובין מלוה ידו על העליונה והוא נאמן.
פרק יז בהלכות מלווה ולווה
מלוה שמת
באופן כללי יורשי המלווה זכאים לגבות את ההלוואה מהלווה או מיורשיו אם הם באים עם שטר, ועליהם להישבע. מלבד במקרה שהלווה מת ראשון, אז אין יורשי המלווה.
פרק יח הלכות מלווה ולווה
שיעבוד הנכסים
כל נכסי הלווה ערבים להלוואה ומשועבדים לה. ולכן, כאשר המלווה בא לגבות, אם הלווה לא נותן לו מנכסים שכעת בבעלותו – המלווה גובה מקרקעות שהיו של הלווה בעת ההלוואה שהוא מכרם לאנשים אחרים. מלבד במקרה שהלווה הקדיש את נכסיו לבית המקדש.
פרק יט הלכות מלווה ולווה
סוגי השדות
כאשר המלווה גובה חזרה את ההלוואה מהלווה, במידה וגובה מקרקע הרי לוקח מסוג קרקע בינונית ומטה, ומקדים לגבות מנכסים בני חורין לנכסים משועבדים (נכסים שנמכרו). הניזק גובה מקרקע "עידית" (משובחת), ואשה מקרקע זיבורית (פשוטה)
פרק כ הלכות מלווה ולווה
גבייה שיש כמה נושים
מי שיש עליו חובות ממספר אנשים וצריך לגבות ממנו הולכים לפי הסדר הבא:
ככל שהחוב קדום יותר, כך שיעבוד הנכסים לאותו מלווה קודם לשיעבוד של מלווה מזמן מאוחר יותר.
מלבד ביחס לקרקעות שהלווה קנה אחרי כל ההלוואות, וכן ביחס לנכסים מטלטלים. במקרה שהיו כמה הלוואות במקביל, הזכות שלהם שווה, ומחלקים את הכל בצורה הוגנת, אך כל הקודם זוכה.
פרק כא הלכות מלווה ולווה
גביית שבח ופירות מקרקע משועבדת
במקרה בו הקונה השקיע בשדה והשביח אותה, המלווה גובה את הקרן של השדה וחצי מהשבח, ומשאיר לקונה כשיעור כמה שהשקיע וכן חצי מהשבח שנשאר. אך אם השדה השביחה מאליה, הכל הולך למלווה.
