גזל

מקור האיסור והגדרתו

גזל הוא לאו מן התורה שמשמעו לקיחת חפץ מבעליו בכוח, שלא ברשות הבעלים.

אמנם הרמב"ם כלל בהלכות אלו גם את איסורי עושק חמדה ותאווה וכמובן, השבת אבידה.

סידור של זה הרמב"ם מלמד אותנו משהו על משמעות "הכוח".

העושק מחזיק דבר שאינו שלו בכוח. הוא לא נוטל, רק מסרב לשחרר. כגן מעסיק שלא משלם משכורת. החומד לעומתו, משכנע את הבעלים למכור דבר שאינו מעוניין למכור. הקניין נעשה במחיר מלא, לכן לא תחמוד נראה לרוב האנשים כדבר מותר. יותר דק מממנו הוא לא תתאווה. כאן אין מעשה כלל, רק תכנון מעשי על נטילת דבר מה, לאו דווקא בעל ערך ממוני.
החידוש הגדול ביותר ברצף הזה הוא כמובן השבת אבידה – על כך בהקדמה הנפרדת לנושא זה

כלומר, כל ביטול רצונו של אדם ביחס לרכושו וקניינו, יש בו משום כפיה ופגיעה. גם אם הדבר מתרחש במחשבה בלבד. קניינו של אדם לא חייב להיות בעל ערך ממוני כלשהו. לכן הגוזל את חברו פחות משוה פרוטה, עבר על איסור, אלא שאינו בתורת השבת גזלה (א.ו).

אף איסור לא תתאווה, שהוא אזהרה שלא יתאווה בלב דבר שהוא של חברו, יש בו מן הגזל.  מכאן שבגזל גופא קיימים כל אותם איסורים, והגזלן עבר על כולם (ט.יב).

החידוש הגדול הוא בנוטל אבדה לעצמו. מי שלא משיב את האבדה, וודאי שאינו נוטל דבר מידו או מרשותו של חבירו, כגון ראה אבדה שנפלה מחברו ונטלה על מנת לגזלה, עובר – מלבד בטול העשה ועברת הלאו של השבת- אבדה – אף משום לא תגזול (יא.ב; יד.ו).

חכמים הרחיבו עקרון זה, למשל בדינו של השואל שלא מדעת בעלים, גזלן הוא. זאת למרות שלא התכוון לקנות את החפץ כלל וכלל. חכמים הקנו לו את הגזלה להתחייב באחריותה, עד שתבוא ליד בעלים כדין השבת גזלה.

נטילת ממונו של אדם היא למעשה נטילת רצונו וכוח חייו, לכן אמרו: "כל הגוזל את חברו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו… וחמור עונשו של גזל יותר מכל איסורים שבתורה, שכן מצינו בדור המבול שעברו על הכל ולא נחתם גזר דינם אלא על הגזל".

גזל דר'

כפי שכבר ראינו, יש דברים שאינם גזל ממש ובכל זאת דנו אותם חכמים כגזל – מדבריהם. בכלל דברים אלו, הם דברים שמצד הדין אינם קנינו ממש של הנגזל, ולכן מן התורה אין בהם משום גזל, אבל חכמים אסרום משום גזל.

כגון, מלכודות לבעלי חיים, שנפלו מיני החיה לתוך המצודה ובא אחר ונטלם (ו.יב), מציאת חרש שוטה וקטן (יז.יב), גזילת דבורים, שאינם ברשותו של אדם, אף על פי כן יש בהם קנין מדבריהם, והגוזל נחיל של דבורים או שמנעו מבעליו אם בא לרשותו, הרי זה גזלן מדבריהם (ו.יד).

בנוסף, יש דברים שהם קנין גמור של הנגזל, אלא שאופן הנטילה ממנו אין בו משום גזל מן התורה, וחכמים אסרו משום גזל: החמסן, והוא הלוקח קרקע או מטלטלים שלא ברצון הבעלים, אף על פי שנתנו הדמים, הרי גזל מדבריהם (עדות י.ד).

כפי שהגדרנו לעיל, כל שינוי בקניינו של אדם שאין בו גמירות דעת [הסכמה מלאה] מצדו, יש בו מן הגזל. לכן גם ההימורים גם הם בכלל גזל דרבנן (י.י).

תשלומי גזלה

כל הגוזל חייב להחזיר את הגזלה עצמה, שנאמר: והשיב את הגזלה אשר גזל. וזו מצוות עשה.

לכתחילה, משיב את הגזלה עצמה ואם אינה בידו, משלם לבעליה את ערכה.

גם על לאו זה אין לוקים, שהרי הכתוב ניתקו לעשה, שאם גזל חייב להחזיר, שנאמר: והשיב את הגזלה אשר גזל. כלומר התורה העמידה את התשלום תחת הענישה, וכל לאו הניתן לתשלומין אין לוקים עליו, לפי שאין אדם לוקה ומשלם, שאין עונשים אדם בשני עונשים, ומכיון שהתורה חייבתו בתשלומין, ממילא אינו לוקה.

לא תמיד החיוב הוא להשיב את החפץ. במקרה והחפץ אבד או השתנה בזמן שנמצא אצל הגזלן, דהיינו שאכלו אותו או שינו את צורתו, הרי החפץ נקנה לגזלן לחלוטין, והגזלן חייב לשלם את תמורתו לבעליו (ולא את החפץ עצמו) (א.ה). הוא הדין אם במצב של שינוי רשות וייאוש, דהיינו שהגזלן מכר את הגזלה ואף בעליה התייאש ממנה,  חייב הגזלן בתשלומיה ולא בהשבתה (ב.א-ג).

אמנם קיים מקרה מיוחד, בו אף בגזל מתחייב הגזלן בפיצוי מלבד השבת הגזלה עצמה. אם נשבע הגזלן לשקר שלא גזל, לדוגמה שומר שנשבע שהפיקדון אינו ברשותו ואחר כך הודה ששיקר, הרי שהוא מתחייב בתוספת תשלום של חומש לבעלים ובנוסף אף חייב בקרבן אשם גזלות בשל שבועת שקר. דין זה מתקיים בכל שבועה על כפירת ממון.

שימוש בגזילה

אסור ליהנות בדבר הגזול, כשידוע בוודאי שדבר זה הוא הגזלה עצמה. למשל, אם ידע שבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה או לחרוש בה, ואפילו לאחר ייאוש בעלים; גזל דקלים ועשה מהם גשר, אסור לעבור עליו, וכן כל כיוצא בזה (ה.ב-ג).

דברים שאין בהם משום גזל

דבר שאין איש מקפיד עליו, מותר לקחתו. כגון ליטול קש אחד מחבילת קש לחצוץ בו שיניו. אמנם ממידת חסידות אף זה אסור, שאילו היה עושה כן כל אחד נמצאת החבילה כולה כלה והגדר נהרסה.

כפי שכבר ראינו, חז"ל אמרו ש"השואל שלא מדעת כגזלן"- דהיינו אדם שלקח חפץ שלא ברשות הבעלים, אפילו על מנת להחזירו אחר-כך לבעלים, הרי זה גזל. אולם במקרים מסוימים קיים היתר להשתמש ברכושו של אדם ללא ידיעתו, כגון כאשר מדובר במצווה, יש לומר: ניחא ליה לאיניש ליעבד מצווה בממוניה [נוח לו לאדם שתעשה מצווה בממונו].

ישנם דברים שהם בכלל גזל מהתורה, וחכמים הפקיעו אותו מאיסור הגזל. למשל, גזל קורה ובנאה בבניין, הואיל ולא היה שינוי בקורה, דין תורה הוא שיהרוס את כל הבניין ויחזיר את הקורה עצמה לבעליה, אבל מפני תקנה, שנקראת תקנת השבים, תיקנו חכמים שיהיה נותן דמיה ולא יפסיד הבניין. זאת משום שאם נכריח את הגזלן להרוס את ביתו על מנת להחזיר את  הקורה עצמה ימנע מלעשות תשובה.

פרק א' – גזל עושק תאווה וחמדה

א. אסור לגזול בשום צורה, וחייב להחזיר את הגזלה עצמה, או את ערכה במקרים שיפורטו בהמשך.

ב. אסור לעשוק, כלומר לעכב ממון או רכוש המגיע בזכות לאדם אחר. כגון להלין שכר.

ג. אסור להתאוות להשיג דבר השייך לאדם אחר, ולא לחמדו ולפתותו עד שימכור לו.

ד. חומרת הגזל ודינו של גזלן הבא לעשו תשובה.

פרק ב'-ג' – קניין הגזלה

הגזלה נחשבת לרכוש בעליה, לכן:

א) הדין הפשוט – משיב את הגזלה עצמה; אלא אם כן יגרם לגזלן הפסד כתוצאה מכך-כגון שהתייקרה ואבדה.

ב) חל שינוי בלתי הפיך בגזלה כשהיא בידו– משיב רק את ערכה בעת הגזלה.

ג) שינוי רשות + יאוש בעלים – מקנים את הגזלה לגזלן וחיב רק בדמיה.

ד) הגזלה שנפסדה לגמרי – אם תבעה הנגזל – ישלם הגזלן את דמיה, רצה לשלם הגזלן מעצמו, תקנו חכמים שלא יקבלו אותה, כדי לקרב בעלי תשובה.

בכל המקרים שהחפץ מוגדר כשל הגזלן, הרי שהוא מתחייב אפילו יארע לחפץ אונס.

פרק ג' – שינוי ערך הגזלה / שימוש והחזקה ללא רשות בממון חברו

השביחה ממונית לאחר ייאוש בעלים, שינוי וכיוצ"ב – ערך השבח שייך לגזלן.

המשתמש ברכוש חברו ללא רשות, מתחייב בתשלום עבור שימוש זה. בתנאי שיש הפסד לבעלים, כגון פחת, או מניעת רווח כתוצאה משימוש זה.

השולח יד בפקדון ועשה בו מעשה ונתכוון לקנותו – מיד הופך החפץ לשלו, גם אם לא הפסידו דבר, ואין צורך בשינוי כלשהוא. והוא הדין לשואל שלא מעת גם כן מתחייב כאילו החפץ נקנה לו.

פרק ד' – טענת גזל

הפרק עוסק באדם שטוען שנגזל. הטיפול בטענה תלוי בוודאותה של הטענה, את העדות ואת השבועה שמתחייב בגין טענה זו.

טענת גזילה בעדים: אדם שנכנס לבית חברו בלי רשות ויצא משם עם חפצים, ויש על כך שני עדים – קנסוהו חכמים שהנגזל או השומר יכול להישבע כמה לדעתו הלה גזל, והגזלן מחוייב לשלם, למרות שהעדים אינם יודעים את כל הפרטים.

טענה לא וודאית בעדים – חזקת גזלן: כגון שראו שנכנס אבל מדובר בחנות ואפשר שמכר לו. אין שבועה, מחזיר הכלים ויכול הנטען לתבוע את הטוען.

עד אחד והגזלן אינו יכול להישבע מסיבות שונות: קנסוהו שישלם.

ללא עדים : נשבע הנטען שבועת היסת כדין כל כופר בממון.

גזלן שלא יודע ממי גזל – תקנת חכמים האמורה מטרתה להרחיק מן הגזל, לכן היא מתקיימת גם במצב פרדוקסאלי. למשל: גזל מאחד מחמישה ואינו ידע  מי וכולם תובעים אותו – משלם לכל אחד מהתובעים שנשבעו.

פרק ה' – הנאה מגזל, הפקעת ממון על ידי המלכות

אסור לקנות סחורה המוחזקת גזולה או להשתמש בגזלה בשום צורה, בדומה לאיסור קניה מהגנב.

גזלן או אחר שהשתמש בגניבה – ניתן לגבות מהגזלן אפילו מטלטלין. ואם מדובר בגזלן שאינו מפורסם, הנגזל נותן לקונה את דמי החפץ שקנה, וחוזר הטובע את הגזלן.

עובדי המלך: כיון שדיני המלך נחשבים דין, הרי שהממונים על ביצוע החלטותיו והפקעותיו אינם גזלנים. מלבד כאשר הפקיע בצורה שרירותית ללא סיבה – שלא על פי חוק, או שהפקיע ממי שאינו נשלט תחתיו. מכאן שמותר לרכוש קרקעות וכדומה מפקידי המלך.

פרק ו' – גזל מדרבנן, דברים שאינם בכלל גזל

א) ייאוש – מותר לקחת דברים ששטפם הנהר וכדומה באופן שהבעלים בוודאי התייאשו מהם; גם דברים שנחשבים כמכשול לרבים, הפקיעו מהם בעלות.

ב) גזירות חכמים – אסור להפריח או לצוד יונים, לא לשחק בהימורים, לגזול נחיל דבורים וכיוצא בזה כל העברת בעלות שאין בה גמירות דעת מקנה .
גזל דרבנן אינו יוצא בדיינים – כלומר בית דין לא מוציא אותו מיד גזלן ואם כפר בו ונשבע, לא מוסיף חומש.

פרק ז' – קרן וחומש

הדין: גזלן שהכחיש ונשבע, מוסיף חומש על הקרן. ובתנאי שהנגזל היה יהודי, והגזלן הודה מעצמו [ולא שהתחייב לשלם מחמת אביו וכדומה].

חובת ההובלה של הגזלה חזרה לבעליה – על הגזלן.

בנוסף הוא  מתחייב בקרבן – אשם גזלות.

פרק ח' – מת הנגזל וגזל הגר – גזילה שאין לה בעלים

אם הנגזל מת, על הגזלן לתת את הגזלה או ערכה ליורשים, ובכל מקרה עליו להוציאה מתחת ידו. ואפילו הוא עצמו היורש. ובגר שאין לו יורשים, יביא את הגזלה לכהני המשמר בתורת מתנה.

פרק ט' – הגוזל קרקע

א) גזל קרקע והפסידה – הרס אותה בעצמו – מחזיר קרקע אחרת או ערך ההפסד;

ב) נהרסה ממילא – הבעלים הפסיד, אלא אם כן הדבר קרה בשל הגזלן;

ג) השביחה – הגזלן מקבל מינימום מההוצאות;

ד) מכרה – בכל מקרה אין לו סמכות למוכרה, כיון שנשארת שייכת לבעלים.

פרק י' – אנס / היורד לקרקע חברו

א) אנס גוי שירד לשדה בחובו – אם הפקיע בטענה צודקת, מכירתו תקפה. אך אם הפקיע לחינם, הבעלים קודמים לקניה, ובכל מקרה על הקונה לשלם לבעלים רבע

ב) היורד לשדה חברו – אם עשה ברשות, ידו על העליונה. ואם עשה בלי רשות, ידו על התחתונה, בהתאם לייעוד השטח.

הלכות אבדה

מצווה זו טומנת בחובה חידוש לא רגיל. אם עד כאן עסקנו בהוצאה או באחזקה לא ראויה של ממון הזולת, כאן מדובר על ממון שיצא משליטת בעליו. כלומר, נותק קשר השייכות בין הממון לבין האדם. הדעת נותנת שממון הנתון במצב כזה הוא למעשה ממון ללא בעלות. אלא שהתורה מלמד אותנו, שלא רק מצווה היא להשיב את החפץ לבעליו, כלומר שהקשר הקנייני לא נותק, אלא שיש איסור להתעלם מכך. לכן כלל הרמב"ם מצווה זו בחטיבת הלכות גזלה.

פרק י"א – מצוות השבת אבדה

המצווה להשיב אבדה והאיסור להתעלם ממנה – חלים בתנאים הבאים:

  1. המאבד יהודי שאינו עובד אלילים וכדומה
  2. איבד בטעות
  3. עדיין לא התייאש
  4. האבדה שווה פרוטה
  5. אין בהשבתה בזיון או הפסד למוצא
  6. נמצאת במקום שבו יש אפשרות סבירה להצילה משם

בכלל חובת השבת אבידה – הצלת ממון חברו מנזק כגון כיבוי דלקה שפרצה בשדה חברו.

פרק י"ב – הצלת ממון הכרוכה בהפסד

א) סדר העדיפויות בהשבת אבדה – עצמו, אביו השקול כרבו, רבו המובהק, אביו סתם (שאינו רבו), כל אדם.

ב) תשלום למציל – לפי הטרחה בלבד, לא לפי מה שהפסיד באותו זמן, אלא אם כן נתבקש להציל;

ג) הציל לאחרים – אם זה דבר שהם לא יכלו להצילו, הדבר שייך לו.

* ניתן להתנות ולתקן תקנות שונות, כגון ההסכמים לעוברי דרכים בסוף הפרק, שמשמשות כעין ביטוח הדדי לצמצום הפסדים הנגרמים מאבדות.

 

פרק י"ג – חובות המוצא אבדה

א) הכרזה – מכריז איזו מציאה בידיו, ומבקש סימנים.

ב) הסימנים – רק פרטי זיהוי מובהקים מתקבלים, וככל שקשה יותר לדעת אותם הם יותר מתקבלים, ועדיף עדים ממש.

ג) הטיפול באבדה – תחזוקה : על המוצא לשמור את האבדה ולתחזק אותה כדי שלא תתקלקל, ובלית ברירה עליו למכרה ולשמור את הכסף ומכל מקום את דמי ההוצאות שהוציא על כך – משלמים הבעלים.

ד) משך זמן ההכרזה ומקומה – מכריז בבתי כנס ובתי מדרשות למשך שלש רגלים + שבעה ימים אחרי רגל האחרון.

פרק י"ד – אבדות השייכות למוצא

חובת השבת אבדה וכפועל יוצא חובת ההכרזה חלים על המוצא :

  1. כל עוד הבעלים לא התייאש.
  2. שיש לחפץ סימנים מזהים.

פרק ט"ו – מציאה שאינה בכלל אבדה

ישנם חפצים שלא נכנסים כלל להגדרת אבדה, משמעות הדבר כפולה – לעיתים אסור לדעת בהם ולעיתים מותר לקחתם מיד :

  1. דרך הנחה או נפילה – אסור לאדם להרים אבדה אם הוא מונחת בצורה שיתכן שהניחו אותה כך ולא נאבדה. ואם הרים ויש בה סימנים, חייב להכריז.
  2. אבדות שחזקתן להתייאש מהם מיד – כגון פירות שנשרו מהעץ – מותר לקחתן ללא הכרזה.
  3. בעלי חיים מזיקין – שהפקירום חכמים.

פרק ט"ז – סוגי מציאה

כאמור – ראשית, בכל מקרה בודקים האם יתכן שהמציאה הונחה שם, ואז אינה מוגדרת כאבדה, או שנראה כי נפלה ואבדה. שנית – בודקים האם יש בה סימן או היתכנות של סימנים.
הפרק מפרט סוגים שונים של סימנים, במניין, צורה, מיקום ועוד, על מנת להבהיר מה נידון כסימן.

פרק י"ז – זכייה באבדה

במקרים בהם המציאה שייכת למוצא, דרוש קניין ממשי על מנת להעבירה לרשותו. קניין זה יכול להתבצע בכמה דרכים:

  1. החזקה פיזית באבדה על ידי הקונה או על ידי אחר לזכותו.
  2. על ידי חצרו.
  3. מציאה של ילדיו הקטנים.

פרק י"ח – המוצא שטר

במציאת שטר קיימות שתי בעיות – שיתכן שהוא נפרע או שכלל לא תקף, וכן שיש כאן קנוניה כלפי גורם שלישי כמו הלקוחות. ולכן יחזיר לפי סימנים רק כאשר אין אפשרות לקנוניה ושני הצדדים מסכימים.

דילוג לתוכן