תמצית וביאור הלימוד מבית הרמב"ם היומי
הלכות רוצח
החטיבה הבאה עוסקת בשמירת הנפש. בין שמירתה של נפשו של האדם עצמו, או השמירה של נפש חברו, או השמירה של החברה על נפשות ישראל בכלל.
החידוש הראשון בדינים אלו הוא, שלא שמירת החיים גרידא היא הערך העליון. ניתן לראות זאת מהמצווה להציל את הנרדף מאדם הבא לאונסו בגילוי עריות. פרט זה מגלה שכוונת הרצח, הגופני או הנפשי, היא מציאות שהתורה מחייבת למגר, במהירות וביעילות, גם אם הדבר גורר נטילת חיים נוספת – זו של הרוצח או הרודף.
כשם שחובל, למרות שנזק הוא, אינו שווה לנזק ממוני, כך רוצח אינו דומה לחובל. מלבד זאת שהנזק אין חוזר, דבר שמצאנו גם בחובל, אין כל אפשרות להעריך אותו. לכן הענישה, היא כולה בגדר קנס.
אמנם, בשל חומר הענישה, הדקדוק בכוונת ההריגה, ההבדלים שבין שוגג ומזיד ועוד, הם מדויקים ומחמירים יותר מאשר בשאר גופי הנזיקין.
פרק א' – הצלת והריגת נפש
רוצח במזיד – חייב מיתה בבית דין, וגואל הדם מצווה להורגו. כתמונת ראי להלכות רוצח, יש מצווה להציל את חברו מכל סכנתפשות.
אם מדובר ברודף – אדם הרודף אחר חברו להרגו, המצווה להציל את הנרדף מתקיימת אף במחיר נטילת חייו של הרוצח, לכן מצווה להכות ואפילו להרוג הרודף.
החידוש הוא שגם על עסקי עריות מצווה להציל את הנרדף, אפילו בנפשו של הרודף, במידה ואין כל אפשרות אחרת להצילו.
פרק ב' – ענישה ברוצח והורג נפש
את עבירת הרצח והענישה עליה ניתן לחלק בכללות לג' דרגות חומרה:
א. רצח ישיר-בידיים ובמזיד
מי שהרג בידו אדם בריא, בעדים והתראה, מומת בבית דין.
ב. רצח בשגגה
דין מיוחד המתבאר בפרקים ה-ח
ג. רצח עקיף או התאבדות
חייב רק מיתת שמים, אך בית דין רשאים להכותו או להורגו
ד. עבד כנעני
רצח ישיר – במכה המכוונת להרוג, אם אם העבד מת לאחר זמן –נהרג עליו.
אמנם מכיוון שהתורה התירה להכות את עבדו, אם הכהו מכה רגילה ומת לאחר יממה, פטור. דין זה מתקיים דווקא בעבדו ולא בכל עבד.
פרק ג' – אומדן והערכת ההכאה
אדם שהכה את חברו במזיד ומת – אומדים את כל תנאי המעשה, הרוצח, ההרוג, המכה וכדומה, ואם הייתה זו מכה הראויה להמית, הרוצח חייב מיתה בבית דין.
פרק ד' – בעיות בענישת רוצח / רוצח שאינו חייב מיתה
כאמור, משום חומרת המעשה והענישה, הכרעת דינו של רוצח מבוססת על כמה גורמים הכרחיים על מנת להגדיר את הפעולה כרצח.
א. רצון – כוונה ספציפית ברורה ומוחלטת
הרוצח חייב מיתה רק אם התכוון להרוג אדם ספציפי
ב. אחריות – האחריות על רצח חייבת להיות בלעדית
רק מי שנושא באחריות לנטילת נפש הנרצח, נידון כרוצח. לכן שניים שרצחו יחד – פטורים, אמנם, אם האחרון הוא אשר הנחית את מכת המוות הסופית, הרי שהוא זה אשר נטל בפועל את הנפש, לכן חייב מיתה.
ג. פעולה – אומדן הפעולה כקטלנית ותוצאתה בפועל ככזו
כל פעולה צריכה לעמוד במבחן, האם מדובר בפעולה קטלנית? לכן אם המכה לא הייתה מכת מוות, אין הגדרת של דין רוצח. גם אן כן, רק כאשר מת המוכה מפצעיו, ידון בית הדין במשפט על רצח.
ענישה שלא מן הדין במעורבות ברצח
כל ההגדרות הנ"ל הכרחיות על מנת להגדיר את הדין כדין על רצח. אמנן חסרונם אינו פוטר את החברה ודיניה מלדון ולחייב את כל הנוגעים באירוע בו ניטלה נפשו של אדם. לכן בכל מקרה עוצרים את כולם בתנאים קשים, ואם הוחלט שיש לחייבם, גורמים להם למות. זאת משום שחומרת המעשה היא כפולה, כלפי שמים אבל גם כלפי השחתת העולם, לכן יש לנקוט פעולות חריפות, שלא מן הדין על מנת לעקור תופעות כאלו.
ענישה של מן הדין – בכופרים ודומיהם
על יסוד העיקרון הקודם, הרמב"ם מבאר את היחס לענישה של מן הדין בגורמים המכשילים את הרבים ומשחיתים את החברה. אמנם כפי שמבואר בהלכות ממרים (ג.ג), פתרון זה הוא מוצא אחרון, ויש לעשות הכל על מנת לא להגיע אליו.
פרק ה' – ההורג בשגגה
מדין תורה רוצח בשגגה, למרות חומרת תוצאות מעשיו, אינו נידון כרוצח. דינו לגלות בעיר מקלט. אמנם לא כל הורג בשגגה גולה, ישנם תנאים והגדרות המחייבות את הרוצח בשגגה לצאת לגלות:
א. כוונה
מוכח בבית דין שהרג בשגגה – יבואר בפרק להלן.
ב. פעולה
אם הנרצח מת לאחר זמן, השילוב של השגגה בכוונה והפעולה העקיפה, פוטרים את הרוצח בשגגה מגלות.
ג. זהות הנרצח והרוצח
גר תושב וגוי שהרגו, נידונים לפי דיניהם וחייבים מיתה.
ד. ההקשר של המכה / מכה של מצווה
אב המלמד בנו ושליח בית דין המלקה שהרגו בטעות, לא גולים. כלומר, מכיוון שבמצבים מסוימים מותר לפעיל כוח סביר, טעות קטלנית בהפעלת הכוח אינה דומה לרצח בשגגה 'קלאסי' ולא גולה.
דינו של הרוצח בשגגה
א. גואל הדם – מותר להרוג את הרוצח, רק אם נידון לגלות על ידי בית דין שבעירו ויצא מעיר מקלטו במזיד. אסור להורגו בעיר מקלט או בדרך אליה ויש חילוקי דינים בעובר כל כך.
ב. גג המזבח – קולט כהן שעבודה בידו.
פרק ו' – גדרי הריגה בשגגה
שגגה אינה הגדרה בלעדית. ישנם 3 סוגים עיקריים של שגגות על הציר שבין זדון-לשוגג גמור.
א. שוגג הקרוב לאונס
אינו גולה, ואסור להורגו. כגון שזרק אבן ואחר כך הלה שם את ראשו מתחתיה. למשל, ילד שקופץ לכביש.
ב. שגגה גמורה
'השוגג הקלאסי' – גולה לעיר מקלט. למשל חוסר ריכוז בנהיגה שהוביל תאונה קטלנית.
ג. שוגג הקרוב למזיד
אינו גולה, וגואל הדם פטור אם הרגו. כגון רשלנות פושעת, נהיגה בשכרות וכד'.
פרק ז' – מסגרת הגלות בעיר המקלט
ישנה מסגרת הלכתית המסדירה את ישיבתו של הרוצח בשגגה בעיר המקלט ואת אופני יציאתו משם.
א. חובת הגלות
מדובר בחובה מוחלטת. רוצח בשגגה גולה בכל מצב לעיר מקלט, ואפילו את עצמותיו מוליכים לשם.
ב. התנאים בעיר המקלט
יש לקיים מסגרת חיים נורמטיבית לגולים. לכן תלמיד חכם שגלה, מגלים רבו עמו. אמנם גינוני כבוד ויוקרה ושאר מעמדות חברתיים, אין מקומם שם.
ג. החוק בעיר המקלט
אם רצח בעיר מקלט, גולה לשכונה אחרת. עיר מקלט שרובה רוצחים, אינה קולטת.
ד. שחרור
הרוצח, אינו יוצא עד שימות הכהן הגדול שהיה חי בזמן שנגמר דין הרוצח. איסור זה תקף לכל צורך, אף לצורך תשועת כלל ישראל.
אם היה הרוצח בעל שררה ומעמד, אינו חוזר לכהונתו לעולם.
פרק ח' – ערי מקלט
קיימת המצווה לכונן – להפריש ערי מקלט. תנאים ופרטים שונים בהגדרת המצווה:
א. מיקום פיזור
ערי מקלט צריכות להיות מפוזרות במרחקים שווים.
הערים צריכות להיות בינוניות, לא מרכזיות ולא זנוחות. לא מרוחקות יתר על המידה ממרכזי אוכלוסייה ומאידך לא בתוך אוכלוסייה צפופה.
ב. נגישות
חובה לוודא שהכבישים אל ערי המקלט הם יהיו רחבים ומהירים עם שילוט. לתקן את הדרכים אליהם וכדומה. בכל שנה בט"ו אדר, לקראת סוף החורף, מצווים בית הדין לתקן את הדרכים כדי לאפשר בריחה מהירה לערי המקלט.
ג. הקצאה נוספת
בנוסף לערי המקלט הרשמיות, כל ארבעים ושמונה ערי הלוויים היו ערי מקלט, אלא ששש הערים הרשמיות קולטות גם מי שברח אל העיר מבלי שידע כי היא עיר מקלט, מה שאין כן בארבעים ושתיים ערי הלווים.
פרק ט' – הרוג שנמצא / עגלה ערופה
נטילת נפש בידי אדם היא מאורע מזעזע. לחברה כולה כפי שראינו יש אחריות למגר תופעות כאלו עד היסוד. לכן גם המקום שלא נמצא רוצח – רק גופה, על מוסדות הצדק לנקוט בפעולת 'תיקון' לאירוע רע שכזה.
התנאים להחלת דין עגלה ערופה
א. אם נמצא ההרוג גלוי על האדמה, ולא תלוי בעץ, קבור וכדומה.
ב. נהרג בכלי זיין, ולא כשהוא חנוק.
ג. אין שום עדות על רציחתו.
ד. שאין מציאות שרצח הוא מאורע נפוץ. שאם לא כן, אין משמעות לפעולת תיקון למצב שהוא נורמה.
מצוות המדידה
אם התקיימו התנאים הנ"ל, יוצאים חמישה זקנים מבית הדין הגדול למדוד את המרחק המדויק מחוטמו של ההרוג לערים הקרובות אליו – גם אם ברור שהוא קרוב לעיר מסוימת, מצווה לבצע את המדידה.
אין מודדים אלא לעיר שיש בה בית דין של 23 , ואין מודדים לירושלים, שירושלים אינה מביאה עגלה ערופה.
עריפת העגלה
לאחר שמדדו, ונודעה איזו היא העיר הקרובה, קוברים את החלל במקום בו נמצא, וחוזרים זקני ירושלים למקומם. בית הדין של העיר הקרובה מביאים עגלת בקר, מורידים אותה לנחל איתן, ועורפים אותה שם בגרזן. נמצא החלל סמוך לספר, או לעיר שרובה גויים, לא היו עורפים, שהרי זה בחזקה שהרגוהו גויים.
בית הדין, עם כל זקני העיר ההיא, רוחצים במקום עריפתה, ואומרים בתוך הנחל: ידינו לא שפכו וגו', והכהנים אומרים כפר לעמך וגו' והולכים להם. רוח הקודש מבשרתם "ונכפר להם הדם"; והקב"ה מכפר להם.
פרק י' – דין העגלה והעריפה
העגלה
פחותה מגיל שנתיים
לא נעשתה בה מלאכה כלל.
אחר העריפה – נאסרת בהנאה, ונקברת.
העריפה
מתבצעת ביום.
עורפים עגלה אחת בלבד.
המקום
דין זה נוהג רק בארץ ישראל.
בנחל – הכוונה במקום שמרגע העריפה, אסור בעבודה וזריעה לעולם.
רוצח יא-יג
הפרקים בסוף הלכות רוצח עוסקים בשמירת הנפש, כאשר המצווה המעניינת יותר היא פריקה וטעינה. סידורה של פריקה וטעינה כחלק ממצוות שמירת הנפש, בנגלה שייכת לכאן משום: "מצוה לפרוק ולטעון עמו לא יניחנו נוטה למות, שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת". בנסתר, קביעת הלכות אלו כאן מגלה לנו טפח בסוד הקשר שבין הלכות נזק הנפש לקניין ובעלות המופיעים בספר הבא.
פרק י"א – מצות מעקה
עד כאן עסקנו בפגיעה ישירה, בשוגג או במזיד. כאן מתברר שיש מצווה ואיסור ב'גרמא' דנפשות.
במצוות מעקה ישנן שתי מצוות דאורייתא: מצוות עשה קובעת להתקין מעקה לגגו, מצוות לא-תעשה המגדירה את ההתרשלות כאיסור.
המעקה צריך להבטיח שלא יפלו מן הגג, לכן גובהו המינימלי הוא עשרה טפחים (כ 80 ס"מ) והוא צריך להיות חזק דיו כדי למנוע נפילה גם אם ישענו עליו.
לא כל מבנה חייב במעקה. רק בית המשמש למגורי ישראל, בגג שעולים עליו מדי פעם, אך גג שאין מגיעים אליו אינו חייב במעקה.
כמובן שהעיקרון הכללי מלמד, שלא רק גג חייב במעקה אלא שיש להסיר כל מפגע בטיחותי מרשותנו.
בהמשך הפרק וכן בפרק הבא, הרמב"ם עוסק בדברים נוספים במאכלים בהנהגות שיש בהם סכנת נפשות.
פרק י"ב – סכנת נפשות
הרמב"ם מפרט איסורים שאסרו חכמים משום שהם עלולים להוביל לסכנת נפשות, כגון: לאכול דבר שיתכן שהוא מזוהם מארס או חיידקים; לעבור במקומות רעועים; להתייחד עם גוי; למכור לגוי או לשודד כלי נשק וכדומה. וכן אסור לתת לגוי רשע עצה טובה.
חלק מאיסורים אלו אינם נהוגים היום, או שהם מופיעים בגרסה המודרנית של שמירה על היגיינה וכדומה. חלקם הם הדרכות טובות, וחלקן נוגעות בהלכה ומעוררות שאלות רבות משקל כגון האם למדינת ישראל מותר למכור נשק לגויים?
פרק י"ג – פריקת וטעינה
הגדרת המצווה: מי שראה בהמת יהודי הנמצאת קרוב אליו רובצת תחת משאה, מצוה לעזור בפריקתה ובטעינתה מחדש ככל שיידרש, במידה ואם זו היתה הבהמה שלו הוא גם היה עושה כן.
מי שלא פרק או שלא טען כשהיה מחוייב בכך, ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה.
פירוט התנאים:
- מי שלא היה עושה כן אפילו עבור עצמו כגון שהוא אדם זקן או מכובד שאין דרכו בכך – פטור מלסייע. אם הוא מעוניין לסייע לפנים משורת הדין, רשאי לעשות כן.
- דיני קדימה: טעון קודם לריקן, רחוק קודם לקרוב, פריקה קודמת לטעינה, משום צער בעלי חיים.
- המצווה חלה רק במרחק ראייה של אדם סביר (כ-60 מטר).
- בטעינה המצווה חלה רק כאשר בעל הבהמה משתתף בטעינה, אם הוא מסרב – פטור מלסייע.
- יש לוודא שהמצווה התקיימה – שהבהמה צועדת לבדה מרחק מה ולא נופלת שוב. לכן יש לוות את הבעלים עד לוודאות. אם נפלה שוב, חולה המצווה, פעם אחר פעם, עד לתוצאה הרצויה.
- מצווה להקדים סיוע לשונא.
