תמצית וביאור הלימוד מבית הרמב"ם היומי
זכייה ומתנה
עד עתה עסקנו בעסקה בה מתבצעת העברת בעלות מאדם לחברו עבור תמורה.
בהלכות זכיה ומתנה מתבאר אופן הזכייה בבעלות ללא מקנה-מוכר, ובהלכות מתנה מתבאר אופן העברת הבעלות ללא תמורה.
א-ב: זכייה מן ההפקר
פרק א' – הפקר וזכייה בו
הפקר מוגדר ככל דבר שאין לו בעלים.
קיימים שלושה אופני הפקר:
א. הפקר מטבעו, שמעולם לא היו לו בעלים, כגון חיות ועופות וכל הנמצא במדבריות ובימים, עצי היער ופירותיהם וכדומה
ב. דבר שהיו לו בעלים, אך הם הפקירוהו מדעתם ומרצונם
ג. דבר שהיו לו בעלים, אלא שהופקר ממילא, שלא מדעת הבעלים, כגון: נכסיו של גר שמת בלי יורשים, וכן נכסיו של עבד כנעני משוחרר שמת בלי יורשים.
קניין ההפקר מתבצע על ידי החזקה של ההפקר או קניין חצר – הכנסת החפץ מן ההפקר לרשותו.
ייחודו של ההפקר הוא שאין כל הגבלה על זכיה בו: כל הקודם זוכה ויכול לקחת לעצמו את נכסי ההפקר.
לכן מותר לצוד חיות או לדוג דגים שאינם בבעלות כלשהי, למעט אם מישהו כבר צד אותם ברשתו, ניתן להחזיק בנכסי גר שמת ואין לו יורשים, (עם מגבלות מסוימות לגבי החזקת קרקע הגר שעיקרן שהחזקה חלה רק על הנכס הספציפי בו התבצע הקניין ולא כל נכס המסונף לו).
בסוף הפרק מתבאר מצב בו הבעלים הגוי סלק רשותו מהנכס והקונה הישראלי טרם החזיק בו. מצב זה דומה לנכסי הגר ואדם שלישי הבא והחזיק בקרקע זכה בה – כל זאת בתנאי שאין חוק מקומי המסדיר עניינים מעין אלו.
פרק ב' – חזקה בהפקר
ככלל, כל קניין המועיל במכירה ובמתנה מועיל בהפקר. אמנם בנקודות מסוימות קיימים הבדלים בדרכי הקניין. זכייה בנכסי הפקר, מחייבת שלושה תנאים:
- כוונת קניין: שהחזקה תיעשה בכוונה לשם קניין
- תיקון המועיל: שמעשה החזקה יהיה לשם תועלת לאותו הנכס
- בגוף הנכס: תיעשה בגוף הנכס ולא בפירותיו בלבד
- כוונת קניין: כמו בכל קניין, פעולה ללא כוונת קניין, אין בכוחה ליצור בעלות. לדוגמה: עשה פעולת קניין בטעות, משום שחשב שהנכס שלו – לא קנה.
- תיקון מועיל בנכס: משום שאין בעלות על נכסי הפקר, די בפעולת הקניין 'חלשה' יותר על מנת לקנותם. שכן אין צורך להוציא ולהעביר את הבעלות ממחזיק אחד לחברו. לכן אף פעולה קטנה, כגון סיוד הקירות, שאין בכוחה לקנות נכס פרטי, מועילה לקנות מן ההפקר ובלבד שיש בדעתו לגרום תועלת ממשית לשימוש הספציפי של נכס זה. כגון שגזם עצים להסקה בלבד ולא לתיקון האילן, לא קנה את האילן.
- חזקה מועילה רק בגוף הנכס ולא בפירות: הטעם, שאכילת פירות קרקע מועיל במכירה ולא בקניין מההפקר, הוא משום שאין לאדם רשות לאכול מפירות שדה חברו. לכן כאשר אדם אוכל פירות מהווה סימן לקניין. משאין כן בהפקר, הפירות מותרים באכילה לכל אדם לכן אין באכילתם סימן מובהק לחזקה.
פרק ג' – הקניית מתנה
גם המתנה נקנית בדרכי הקניין המסחריים. ועד שלא ביצע פעולת קניין, יכול הנותן לחזור בו.
וכמו בדרכי הקניין המסחריים, כל מין ממיני הטובין נקנה בדרכי קניינו:
א. מיטלטלין מוגדרים: יש להגביה או למשוך את החפץ וכדומה
ב. ממון: פיקדון וכדומה – נקנה גם בדברים, כלומר באמירה המקנה את הערך הממוני למקבל.
הקניין חל ברגע שנאמרו הדברים, בין שהממון כבר בידי המקבל ובין שהוא ביד הנותן.
מתנה על תנאי, כגון מתנה על מנת להחזיר – תקפה. ולדעת הרמב"ם אפילו תנאי שאינו כפול, כלומר תנאי שאינו מבאר את כל תוצאות האפשריות לחיוב ולשלילה, מועיל.
הנותן מתנה למי שזכות הקניין שלו מעוגנת בהסכם, כגון אישה או עבד שקניינם משועבד למפרנס אותם, המתנה נקנית אוטומטית לבעל ולאדון. אמנם אם התנה על גוף המתנה – החפץ הפיזי – שתהיה מיועדת לשימוש ספציפי של האישה – קנה.
פרק ד' – זכייה במתנה
את המתנה ניתן לזכות ישירות מהנותן למקבל או על ידי גורם שלישי, וחילוקי דינים יש בין האפשרויות:
מתנה מיד ליד: כשם שהנותן לא יכול לחזור בו לאחר שהקנה את המתנה למקבל, כך גם המקבל אינו יכול לסרב לקבל את המתנה לאחר שזכה בה ואם אמר כן, המתנה הופכת להפקר וכל המחזיק בה זכה.
מתנה על ידי אדם שלישי: ניתן לשלוח את המתנה ביד שליח. במקרה כזה כל עוד לא זכה המקבל, המתנה עדיין שייכת לנותן. אמנם, אם מינה אדם שלישי לזכות במתנה תחת המקבל, ברגע שאחז השליח במתנה, הנותן לא יכול לחזור בו והמקבל יכול לחזור בו.
זכייה על ידי אדם שלישי יכולה להתבצע באמצעות כל ישראל שהוא גדול ובן דעת. אמנם ניתן להקנות על ידי בן דעת למקבל שאינו בן דעת.
מתנה על ידי חצר: ניתן גם להקנות את המתנה על ידי הכנסתה לרשותו של המקבל ובתנאי שמדובר במקום שמור.
מתנה בשטר: אין אפשרות להעביר על ידי גורם שלישי מתנה שאינה מוחשית כגון זכויות, נדל"ן וכדומה. כדי להקנות בדרך זו צריך לכתוב את השטר בעצמו, אז יכול לזכותו על ידי אדם שלישי וכל שכן שהנותן מביאו פיזית למקבל ואז יזכה בו המקבל.
אפשרות זו, להקנות לאדם דבר מבלי ידיעתו, מעוררת ספקות כאשר יש מחלוקת בין הנותן והמקבל. שכן יתכן שאכן זיכה הנותן למקבל והוא לא ידע ועתה רוצה הנותן לחזור בו. דרכי ההכרעה בספקות אלו מבוארים בסוף הפרק.
פרק ה' – שטרות מתנה
שכבר ראינו בפרק הקודם, כיצד היתרונות שיש בקניין מתנה עלולים לגרום לבעיות ולמחלוקות.
כדי למנוע בעיות מעין אלו, תקנו חכמים שכל גילוי דעת המורה על חסרון ברצון להקנות את המתנה – מבטל את נתינתה.
לכן כל מתנה תקפה רק כאשר נתינתה גלויה ומפורסמת. זאת משום החשש שהנותן והמקבל רקחו קנוניה – הנותן הקנה את המתנה בסתר, אחר כך מכרה לאדם שלישי ואז יופיע מעל המתנה ויוכיח שזכה בה קודם לקונה, וכן כל צורה של הסתרה מעוררת חשד שאין זו מתנה גמורה.
על יסוד העיקרון האמור, מודעא – כלומר פרסום של ביטול המתנה קודם לנתינתה – תקפה ומבטלת את המתנה אף ללא אונס (עיין לעיל מכירה י.ג).
כאשר מדובר על ספק שקיים בשטר מתנה, כגון שתי שטרות הכתובים על נכס אחד – ככלל, מי ששטרו מוקדם, זכה. אמנם בשונה ממכר, במתנה יש מצבים שההכרעה, מי הוא הזוכה במתנה, מסורה לאומדן דעתם של הדיינים.
דרכי ההכרעה בספקות נוספים בשטר מתנה מבוארים בסוף הפרק.
פרק ו' – אומדן דעת במתנה
דעת מקנה, גמורה ומחלטת היא היסוד לקניין מתנה. לכן, דרך הקניין צריכה לשקף ברורות את כוונתו של הנותן להקנות את הטובין למקבל.
כאשר הדבר לא ברור, אנו משערים ממעשיו של הנותן מה הייתה כוונתו, ועל יסוד אומדן זה מכריעים את הדין.
לדוגמה:
א. אדם שנותן כל נכסיו לאדם זר אחר שחשב שמת בנו והנה חזר בנו – פשוט שכוונתו לא הייתה לתת את המתנה אלא על תנאי שבנו אינו בין החיים.
ב. כתב כל נכסיו לאשתו או לבן אחד ומנשל את כל אחיו, פשוט שכוונתו למנות את אישתו או בנו כאפוטרופוס; לשם כבוד או סדר ולא לנשל את שאר משפחתו מנכסיהם.
ג. אישה שנתנה כל נכסיה לאדם אחר טרם חתונתה, והתגרשה – כוונתה להבריח מבעלה ולשוב ולזכות בנכסים.
ד. שלח מתנות שונות ולא פרט למי – אומדים למי ראויה כל מתנה.
תקנות מיוחדות הנוגעות לאומדן דעת, נמצאות במתנות הניתנות מתוך שמחה גדולה של נישואין, כגון:
ה. המחתן בנו בבית ולא השאיר את כליו הפרטיים שם – אנו מעריכים שנתן לבנו את הבית.
פירוט הגבולות של אומדן הדעת הייחודי למתנות נישואין מפורט בסוף הפרק.
פרק ז' – שושבינות
בעבר נהגו שהאורחים בחתונה השתתפו בהוצאות החתונה, מתוך הנחה מקובלת שכאשר הם יתחתנו, ישיב להם החתן וישתתף עמהם אף הוא בהוצאות נישואיהם. על יסוד הסכם חברתי זה, פשוט שמתנות כגון אלו לא ניתנות כמתנה גמורה, לכן במקרה והמקבל לא עומד במנהג המקובל, ניתן לתבוע אותו שישלם לנותן בשעת נישואיו, ובלבד שכל אחד מהאירועים היה שווה בהוצאותיו.
ח-יב: מתנת שכיב מרע
פרק ח' – קניין מתנת שכיב מרע
שכיב מרע הוא חולה שתשש כח כל גופו עד שאינו יכול להלך על רגליו והוא מוטל על מיטתו.
כדי שלא תיטרף דעתו של החולה עליו, אם ידע שאין תוקף לדבריו, קבעו חכמים דינים מיוחדים בענייניו:
דיבור כקניין – דברי שכיב מרע נחשבים ככתובים ומסורים. כלומר, למרות שבדרך כלל אין בכוחם של דברים בעלמא להקנות נכסים, ויש צורך בפעולת קניין מפורשת, כאשר מדובר בשכיב מרע, דיבורו נידון כשטר שנכתב על ידיו ונמסר או כמטלטלים שנמסרו ללוקח. חלק מתקנה זו נוגע לכך שאין צורך למנות עדים במפורש אלא כל השומע דבריו נחשב כעד.
קניין לאחר מיתה – למרות תוקפו של קניין שכיב מרע, בשל טעמה של התקנה – לקיים את רצונו של הגוסס, קיימת הנחה בסיסית שרצונו שיתקיימו דבריו דווקא לאחר פטירתו. כלומר, מתנת שכיב מרע הופכת לרכושו של המקבל, רק לאחר מיתת השכיב מרע. מכאן ההשלכה לעקרון הבא:
אומדן המתנה [עמד מחוליו] – הדינים הנ"ל אמורים כאשר שכיב מרע נתן במתנה את כל נכסיו ללא יוצא מן הכלל, לכן אם הבריא, שבים אליו נכסיו, שהרי נראה מדבריו שסבר שהוא הולך למות ועל דעת כן חילק את רכושו. מכאן שאם לא נתן את כל רכושו אלא השאיר נכסים מסוימים לעצמו, ההנחה היא, שלא מדובר בשכיב מרע גמור ולא חלה תקנת שכיב מרע. על כן אם הבריא, נשארים אותם נכסים שנתן במתנה בחזקתו של המקבל. במידה וברור שציווה מחמת מיתה, גם אם שייר נכסים או ביצע קניין, נכסיו חוזרים אם הבריא.
תקנות אלו רלוונטיות גם לעל אדם שאומד בדעתו שהוא עומד בסכנת חיים ברורה, כגון היוצא לים, למלחמה וכדומה.
פרק ט' – מתנת שכיב מרע
המשך דיני מתנת שכיב מרע:
מתנה מסותרת – בדרך כלל לא חלה. מחשש לקנוניה. בשכיב מרע – תקפה.
מקבל או יורש לגיטימי – מתנת שכיב מרע תקפה רק כשהמקבל הוא יורש או מקבל לגיטימי, לכן אין מתנת שכיב מרע למקבל גוי, או בדרך מתנה למי שראוי לירש וההפך (ההשלכה היא לתנאים שניתן להעמיד במתנה אבל לא בירושה ועוד).
שינוי וביטול המתנה – כל עוד שלא התבצע קניין מפורש, ביכולתו של השכיב מרע, לבטל מתנה ולהעבירה לאדם אחר כמה פעמים שירצה.
ספק – כאשר יש ספק אם הנותן היה שכיב מרע, חובת ההוכחה חלה על המקבל, הוא שנדרש להוכיח שהנותן היה בריא ולא שכיב מרע שמתנתו חוזרת.
פרק י' – קיום דברי שכיב מרע
באופן כללי תקנו חכמים לקיים דברי השכיב מרע ללא חשש שמא בשל ההקלות ינוצל הדבר לרעה.
הדבר נכון הן לגבי קניין והן לגבי הקניית חוב וכדומה.
אמנם ישנם מצבים שבהם אנו מגבילים או מבטלים תקנות אלו:
חשש הערמה – כאשר יש חשש סביר להערמה כלשהיא, כגון שהצהיר שחייב ממון אך לא הורה במפורש לשלם את חובו. החשש הוא שמא אמר שזאת כדי שיחשבו שיורשיו עניים הם ולא ידרשו מהם ממון.
טענת יתומים – כאשר היתום טוען על חוב שהודה בו אביו, שחזר והודה בפניו שפרעו – נאמן. והוא הדין שטענו היתומים שפרעו את החוב.
דבר שאינו בר קניין – כגון שהקנה פירות שלא באו לעולם וכדומה.
פרק י"א – משמעות ופרשנות בדברי שכיב מרע
מכיוון שתקנת שכיב מרע היא ביסודה אומדנה, הכלל הקובע בצוואת שכיב מרע, הוא הפרשנות והמשמעות של דבריו, או במילים אחרות: מהו רצונו האמתי.
הספקות יכולים לחול על השאלות:
למי התכוון לתת את המתנה? כיצד הוא אופן החלוקה המדויקת בין מקבלים שונים? מה כלול במתנה?
בכל הספקות אומדין דעת הנותן. אומדן דעת זה מתחשב בעיקר בדיוק בלשונו של הנותן, אך לעיתים ההערכה מתחשבת ברקע האישי של השכיב מרע או שהיא מונחה על פי כללי המוסר וההלכה כגון: העדפה לתת לתלמיד חכם משום ועשית הישר והטוב, או שקוברים אותו מנכסיו למרות שהתנה שלא יעשו כן – על מנת שלא יפיל עצמו על כתפי הציבור.
פרק י"ב – מתנת שרשרת
שכיב מרע יכול להתנות על מתנתו שתתחלק או תועבר בין מקבלים שונים. למשל אם שכיב מרע ציווה שנכסיו יעברו לראובן, ולאחר שימות ראובן, יעברו לשמעון.
באופן כללי, מרגע העברת הבעלות, השימוש בנכסים מתבצע כרגיל בהלכות נכסי ממון. לכן שמעון יקבל לאחר מיתת ראובן את מה שנשאר מהנכסים, כלומר את מה שראובן עדיין לא מכר. אך אם ראובן הוא בנו של השכיב מרע, הריהו יורש, ואין לשמעון כלום בנכסיו.
