תמצית וביאור הלימוד מבית הרמב"ם היומי
ספר קניין
הספר עוסק ביחס ובקשר שבין אדם לממונו, או במילים אחרות במושג הבעלות והכל הנגזר ממנו.
כיצד נוצרת בעלות? מהן המחויבויות הנוצרות בעקבותיה? הקניין אינו מושג אחיד. ברור שבעלות עבד אינה כבעלות על אופניים, לא במשמעות הבעלות ולא בזכויות שהיא מקנה.
בשל כך הספר מסודר מן הבעלות הפשוטה והחזקה יותר שנוצרת במכירה וקנייה ואחר כך על ידי זכייה ומתנה בהן מושג העברת הבעלות הוא מורכב יותר. בהמשך באים פרקים של בעלות מורכבת, שכנים, שותפים ושליחים, כולם מייצגים אופנים שונים של בעלות מפוצלת ומחולקת שיש לתחום ולהגדיר את תחומיה. לבסוף באה שאלת הבעלות על עבדים שנוגעת בשאלות המורכבות ביותר של בעלות על זכויותיה וחובותיה.
הלכות מכירה
א-ז: דרכי הקניין ומחויבות הצדדים אליו
פרק א' – קניין קרקעות
כל מכירה תקפה רק כאשר מתלווה אליה מעשה קניין. כלומר פעולה ממוסכמת היוצרת את העברת הבעלות. העברת הבעלות אינה זהה לתשלום, לכן החובות והזכויות, כגון האחריות על הנכס וכדומה, חלות רק לאחר העברת הבעלות. מכאן שיש לקבוע את גדרי העברת הבעלות-הקניין הרלוונטיים לכל נכס.
הרמב"ם פותח בנכסים לא ניידים בהם הקניין והבעלות משמעותיים יורת מאשר במיטלטלין.
ישנן 3 דרכי קניין תקפים בקרקע:
א) כסף – הקונה נתן למוכר את דמי הקרקע, וכן כתב שטר ראיה על הקנייה במקומות הנוהגים בכך.
ב) שטר – כתב על שטר שמקנה שדהו לפלוני, ובלבד שממהר למכור השדה
ג) חזקה – הקונה עשה בשדה מעשה מועיל או השתמש בה – בהתאם לסוג הנדל"ן (כגון מסירת מפתח בדירה, או להכניס צאן לרעות בקרקע שאינה ראויה לזריעה).
חזקה היא קניין המיוחד לישראל, וניתן לקנות בחזקה אחת מספר קרקעות מאותו בעלים.
פרק ב' – קנייני עבד ובהמה
עבד כנעני דמה לקרקע, משום שאינו בכלל בעלות ממונית אלא זכות שימוש בדומה לקרקע שעוברת בירושה וחוזרת ביובל.
מכאן שהקניין הראוי בעבד הוא באמצעות חזקה, דהיינו שמשתמש בו כאדון כגון שהתיר נעליו וכדומה.
בהמה – הרי היא כשר מיטלטלין הנקנים בהגבה – כלומר בנטילת החפץ לידי הקונה. אמנם בפועל תקנו בה חכמים קניין משיכה משום שמתנגדת להגבהה – לכן די שימשוך אותה בפני הבעלים ברשות שאינה שייכת לרבים. במידה שהקניין נעשה בהגבהה בכל זאת – מועיל בכל רשות.
בסוף הפרק מתבאר שקניין משיכה זקוק לתנאי המגדיר את רגע חלותו. אם לא התפרש שהקניין דרכי קניין המפרידות בין העברת הבעלות והשימוש בבהמה. כגון שמשך והשתמש בה שלושה ימים ורק לאחר מכן חלה בעלות.
פרק ג' – קניין מטלטלים
מהתורה, תשלום קונה את כל סוגי המיטלטלין. אמנם גזרו חכמים שהעברת הבעלות תעשה רק בהגבהה או במשיכה, כדי שהאחריות על הסחורה תישאר ביד הבעלים עד להעברת החפץ לקונה ולא יתרשל המוכר בשמירתה.
מיטלטלין מוגדרים ככל דבר המנותק מהקרקע או עומד להיות נותק ממנו – מלבד עבדים.
קנייני מיטלטלין:
א. הגבהה – הקניין החזק ביותר – קונה בכל רשות.
ב. משיכה – אם הגבהה לא אפשרית – קונה רק במקום שיש לקונה ולמוכר רשות ולא ברשות הרבים.
ג. מסירה – אם משיכה לא אפשרית – קונה ברשות הרבים או ברשות שאינה משותפת למוכר ולקונה.
ד. אגב – ניתן לקנות מטלטלים אגב קניין קרקע, זאת משום שקניין קרקע קומה אותה ואת מה שעליה.
פרק ד' – תנאים בקניין מיטלטלין וחזרה מקניין
כל קניין שלא חלו בו כל התנאים האמורים – כלומר שמעשה הקניין לא היה תקף או שלא הושלם, מותר לכל צד לבטלו:
א. קניין צריך שיתאים לסחורה הנקנית, כאמור לעיל.
ב. העברת הבעלות חלה רק לאחר הסדרת התשלום וביצוע מעשה הקניין בסדר הזה דווקא.
ג. כשמחיר קבוע ומקובל בשוק – די במעשה קניין בלבד.
ד. המדידה והעברת הסחורה צריכה להיות לכליו של הקונה או לרשותו.
פרק ה' – חליפין
קניין זה מתבצע על ידי שהקונה נותן חפץ לידי המקנה לשם חלות הקניין. קניין זה נקרא בלשון חכמים גם "קניין סודר" על שם הכלי – הסודר שבו ערכו את הקניין.
אין עושים קניין חליפין אלא בכלי, ואפילו אם אינו שווה פרוטה. קניין חליפין תקף אף ללא עדים.
קניין חליפין מועיל בין בקרקעות, בין במטלטלים ובין בבעלי חיים. כמו כן עורכים קניין סודר על קבלת התחייבות הסכמית, כגון כתובה וכדומה, על מנת לתת תוקף להתחייבות, למרות שאין בדברים אלו קשר לקניין והעברת בעלות.
דרך נוספת לקנות בחליפין היא החלפת שני חפצים – שווה בשווה ("חליפין שווה בשווה"). כגון המחליף פרה בחמור, או יין בשמן. הקניין חל ברגע שאחד הצדדים עשה מעשה קניין, כגון שמשך או שהגביה, נשלם על ידי כך הקניין, ושני החפצים החליפו בעלות, למרות שהצד השני לא עשה שום מעשה קניין בחפץ שעבר לרשותו.
"חליפין שווה בשווה" מועילים בין בהחלפת מטלטלים במטלטלים, בין בהחלפת קרקעות בקרקעות, בין בהחלפת מטלטלים בקרקעות, בין בהחלפת קרקעות במטלטלים.
כל דבר שאינו מצוי – לא תקנו בו חכמים משיכה. כגון שחפן בידו כסף, לא ספור ואמר לו מכור לי יין זה במה שיש בידי, אם הסכים המוכר, הקניין חל מיד.
פרק ו' – קניין מטבע וחוב
מטבע אינו נקנה או מקנה באמצעות חליפין, משום שקניין חליפין חל חפץ בעל ערך ממשי והמטבע ערכו לפי צורתו, השוק, הסחר וכו', ולא לפי מה שהוא.
מכל מקום ישנן 2 אפשריות לקניין מטבע בחליפין:
1. המרת מטבע – מטבעות מערך שונה, נחשבים אחר ביחס לשני כממון וכפירות-חפץ ולכן הקניין חל בהם. 2. מטבע שאינו תקף כבר – שהתקלקל וכדומה. מכיוון שהמטבע אינו יכול לשמש עוד כ'כסף' הרי שיש לו ערך עצי כפרי וניתן לקנותו בחליפין.
על מנת לקנות מטבעות יש להקנותו אגב קרקע – שיקנה או ישכור את הקרקע כשהממון עליה ויקנה.
בהמשך הפרק עוסק הרמב"ם בקניין על חוב שהוא דומה לקניין מטבע. מתקנת חכמים, העברת זכות גביית החוב יכולה להתבצע גם בעל פה במעמד שלושת הצדדים. זאת על מנת להקל על המסחר בשוק.
במידה והחוב נכתב בשטר, ניתן לקנות שטר זה באמצעות שטר אחר, או אגב קרקע.
פרק ז' – עמידה בדיבור
למרות שהקניין חל רק לאחר משיכה ומן הדין יכול כל אחד מהצדדים לחזור בו קודם לכן אפילו שהתבצע תשלום, ראוי לו לאדם שיעמוד בדיבורו, ולא יחזור בו, משום שאין זו דרך ישראל.
במקרה כזה בית הדין מתערבים ומקללים את החוזר בו: "מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו".
לאחר מכן מחייבים אות בית הדין להשיב את הממון.
ישנם דינים שונים לגבי האחריות על הממון או החפץ במקרה של ביטול העסקה.
אם גם רק סימן את הסחורה ולא העביר תשלום וכיוצא בזה, מקבל קללת 'מי שפרע' אם חזר בו.
גם במקרה שחזר בו אחד מהצדדים מדיבורו באופן שאינו חייב בקללה, אין רוח חכמים נוחה ממנו והחוזר בו נקרא מחוסר אמנה. וכן כל מי שלא עומד בדיבורו, או שמנצל מידע מחברו על מנת להרוויח בעצמו, כגון שביקש ממנו חברו לקנות מוצר מסוים והלך השליח וקנה את המוצר לעצמו.
ח-יא: קניינים חריגים
פרק ח' – קניין לא גמור , קניין במקדמה
קניין דורש גמירות דעת. כלומר ששני הצדדים מתרצים בלב שלם לבצע את העברת הבעלות בתנאים הנתונים. במקרה ויש גמירות דעת, גם אם לא הועבר התשלום המלא, אלא מקדמה בלבד, המכר נקנה כולו, ויתר התשלום הופך לחוב.
אמנם כאשר ברור לחלוטין שאי גמירות דעת, למשל במקרה שהמוכר שב ותובע פעמים רבות את יתרת התשלום, הרי זו ראיה שאין בלבו גמירות דעת ולא חל הקניין.
אם העביר בעלות ולאחר זמן גילה המוכר שחלה טעות בסכום התשלום, הקניין חל והקונה צריך לשלם את ההפרש.
בכל מקרה של ספק נבדקים התנאים המאשרים האם הייתה גמירות דעת בקניין או לא. למשל בהסכם שנחתם על מכר עתידי בסכום מסוים, אם מכר לאדם אחר בסכום גבוה יותר, לא הפר הסכם משום שוודאי לא גמר בדעתו למכור בזול, ואם מכר באותו סכום, רק הקניין המוסכם חל.
כיוצא בה מי שמוכר מוצר רע, יש לנו אומדן גמירות דעת שרוצה להפטר ממנה ולכן המכר חל גם כשמחזר ותובע הדמים.
פרק ט' – דברים הנקנים בכסף כדין תורה
יש קניינים שלא חלה עליהם תקנת חכמים ונקנים בכסף. גם שאר תנאי הקניין, כגון מה נחשב לגמירות דעת וכולי, לא חלים במקרים אלו:
- הקדש
כוח הקניין של ההקדש חזק, לכן גם הבטחה בדיבור בלבד להקדש נחשבת כמעשה שאי אפשר לחזור ממנו, ומאידך גזברי ההקדש יכולים לחזור בהם כמו במכר רגיל. - יתומים
יתומים כוחם דומה לשל הקדש. ההבדל הוא לגבי אחריות על החפץ לאחר מתן מעות שבהקדש לא חששו שלא יטרח להציל ולכן מיד במתן מעות חל הקניין לעומת יתומים שחששו לדבר ולכן האחריות על המכר היא ביד המוכר – למרות שהחפץ לא בבעלותו, עד למשיכה. - צורך ציבור בחגים
במקרים בהם יש צורך גדול לציבור – כגון לקנות בשר לפני החג וכדומה, העמידו על דין תורה, כדי שהשוחט לא יחזור בו משחיטת השור משום שאין די קונים לבהמה.
אמנם האחריות על הבשר נותרת ביד הלוקח כדין תורה.
פרק י' – מכירה באונס
מכירה באונס
באופן כללי, מי שכפוהו למכור דבר מה, אפילו אם ייסרוהו בייסורים, ואפילו תלוהו, עד שמכר את הדבר, אם קיבל את התשלום – המכר חל, ואין הוא יכול לחזור בו לאחר מכן בטענה שלא נתכוון למכור.
טעם הדבר הוא, שיש במכירה זו גמירות דעת, שעל ידי הייסורים גמר בלבו להקנות, ואנו מניחים שהקנה בלב שלם, משום אין לו הפסד, משום שבסופו של דבר במושגי רווח של ממון והפסקת היסורין אל מול הפסד – מקבל תמורה כנגד מה שמכר.
מכירה באונס לגזלן
אמנם לא בכל אונס אנו אומדין את דעת המוכר כך. במקרה והחפץ נלקח מהמוכר בגזלה או גניבה ולאחר מכן הוצע לו למכור, מכיוון שהחפץ אינו ברשותו, אנו אומדים שהוא נאלץ למכור רק משום שממילא לא יוכל להשיב את החפץ, לכן המכירה לא תקפה.
ביטול מכירה כפויה
הדרך לבטל מקח כזה הוא על ידי מודעה – כלומר שהחתים עדים לפני המכירה, שמכירה זו נעשתה באונס. מי שברשותו מודעה מכרו בטל לחלוטין ואין לו כל תוקף.
ביטול מתנה
במתנה 'הכח' הוא בידי הנותן, שכן כל עניינה של מתנה מכח רצונו החופשי. לכן די שהנותן יוכיח אף ללא עדים שהמתנה היתה באונס, הרי שהיא בטלה אף בלא מודעה.
פרק י"א – אסמכתא ותנאי במכירה
מכירה יכולה לחול במסגרת תנאים שהתנו המוכר והקונה. כאשר התנאי התבצע, הרי שהמכר תקף.
אמנם ישנם תנאים, המגלים שאין גמירות דעת בשעת ההתחייבות. תנאים מסוג זה נקראים אסמכתא.
עיקר האסמכתא היא קניין מותנה, התלוי בדברים שלא התרחשו עדיין ולא מפורש בתנאי שהדבר יחול מעכשיו. לדעת הרמב"ם וכך נפסקה ההלכה, רק קניין מוחלט שחל מידית, או התחייבות שכזאת אינם אסמכתא.
לכן, כל התחייבות שאדם מקבל על עצמו כלפי חברו, מתוך הנחה מוקדמת שלא יצטרך לבסוף למלא אחר ההתחייבות. כגון שהוא בטוח שיוכל לקיים את התנאי או הפוך, שאין סיכוי שהתנאי יתמלא, נחשבת לאסמכתא המבטלת את המכר אף אם התנאי התבצע.
לדוגמא: אמר לחברו, אם תלך עמי לירושלים ביום פלוני או אם תביא לי דבר פלוני, אתן לך בית זה, או אמכרנו לך בכך וכך, והלך עמו באותו היום או שהביא לו, אף על פי שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה שזו היא אסמכתא, וכן כל כיוצא בזה.
דוגמא נוספת: מי שפרע את מקצת חובו שהיה חייב לחברו, ומסר המלווה את שטרו ביד אדם שלישי (שליש), ואמר הלווה לשליש: "אם לא אתן לך את שאר החוב עבור המלווה עד תאריך פלוני, החזר את השטר למלווה ויגבה את כולו, בלי שאנכה ממנו את החלק שפרעתי", אם הגיע הזמן ולא נתן הלווה לשליש את שאר החוב עבור המלווה – לא יתן השליש למלווה את השטר, לפי שהתחייבותו של הלווה אינה אלא "אסמכתא", שכן סומך היה בלבו שיוכל לקיים את התנאי, לפרוע את השטר בזמנו ולא יצטרך לקיים את ההתחייבות, לשלם את כל השטר; ויש מפרשים, שלא התכוון הלווה בהתחייבותו אלא כדי שיסמוך המלווה על הבטחתו שיפרע את השטר בזמנו, אבל לא חשב שישלם שנית מה שכבר שילם, כי סבור היה שוודאי יקיים את תנאו, ותנאי כזה שאינו אלא כדי שיסמוך חברו על דבריו נקרא "אסמכתא", והלכה שאסמכתא – לא קניא, ולכן לא יתן השליש את השטר למלווה.
לא כל תנאי מהווה אסמכתא, וגם תנאי הנחשב לאסמכתא ניתן לתקפו. הפרק מפרט אופני מכר רבים ומבאר באיזה אופן הקניין מהווה אסמכתא ובאיזה אופן הוא תקף, וכן מבאר הרמב"ם כיצד ניתן לתקף קניין שיש בו אסמכתא ועוד.
יב-יד: אונאה
פרק י"ב – אונאת ממון
אונאה היא כל הטעייה במסחר. התורה אוסרת, בין על הקונה ובין על המוכר, להטעות זה את זה, לגבי טיב המוצר או מחירו. אף בשיעור זעום, או בהבדלי איכות קטנים.
לאיסור אונאה 3 דרגות המדורגות לפי ערך ההונאה.
גם אם התאנה אחד מהצדדים בשוגג, קו הגבול הוא בהפרש של שישית (16.66%):
- אונאה של פחות משישית – נחשבת כמחולה.
- אונאה של יותר משישית – הופכת אותו ל"מקח טעות" ומאפשרת לצד המרומהלבטל את המכר לחלוטין.
- אונאה של שישית בדיוק – מאפשרת לצד המרומה, בין שהיה זה המוכר או הקונה, לתבוע את החזרת ההפרש.
אם הקונה התאנה, רשות בידו לחזור ולתבוע את האונאה, כל עוד לא עבר משך זמן המספיק לאחד מהצדדים לגלות את העובדה שהיתה כאן הונאה. כלומר כשיעור הזמן שיוכל להראות את המקח לסוחר בקיא שיכול להביע דעתו על המחיר ששילם, כדי להיוודע אם נתאנה. אם שהה יותר מזמן זה, שוב אינו יכול לחזור ולתבוע את האונאה או לבטל את המקח, לפי שאנו מניחים שכבר מחל על אונאתו.
אם המוכר נתאנה, לעולם חוזר באונאה או בביטול מקח, לפי שאין המקח בידו שיוכל להראותו לסוחר או למי שבקי, ואינו יודע את שוויו של הדבר שמכר עד שיראה כמותו הנמכר בשוק.
פרק י"ג – דברים שאין בהם הונאה
לא בכל מקח וממכר יכול לחול דין אונאה.
- באופן כללי, דין הונאה קיים רק ביחס למטלטלים שגופם ממון. לכן במכירה או חכירה של קרקעות אין דין אונאה, ואם נתאנה המוכר או הלוקח, אפילו אם ההפרש הוא יותר משישית, אין המקח בטל, והמוכר או הקונה אינם יכולים לתבוע את ההפרש. הוא הדין לעבדים ופועלים, שטרות, והקדש.
- בכל עסק הנעשה בנכסי יתומים, ייפו חכמים את כוחם לצמצם עד כמה שניתן הפסדים העלולים להיגרם להם מאונאה.
- אונאה חלה רק במקרים בהם המפסיד לא ידע ולא רצה את ההונאה. מה שאין כן במקרים בהם ההונאה היתה ידועה מראש, או שזה מצב שהמכר משתלם להם – אין הונאה. כגון מוכר שמכר בזול משום שהיה דחוק וזקוק למזומנים.
- אין אונאה בחליפין. לכן כל המחליף, אפילו מחט בשריון או טלה בסוס, אין לו אונאה. זאת משום שמשמעותו של קניין חליפין היא, שהקונה רוצה במחט יותר מן השריון ומוחל על ההפרש.
- לא ניתן להתנות עם הצד השני בעסקה שימחול מראש על ההונאה. אמנם הנושא ונותן באמונה", דהיינו שהקונה מאמין לסוחר על פי אמירתו באיזה סכום קנה את הסחורה, אין בו אונאה.
- הגוי אין לו אונאה, אמנם גוי שהונה את ישראל חייב להחזיר לו את האונאה כדינים שלנו, שלא יהא גוי חמור מישראל.
פרק י"ד – הגבלות על אונאה מסחרית, אונאת דברים, אונאת הגר
מלבד איסור אונאה החל על עסק פרטי, חייבים הדיינים לפקח על מחירם של כל מוצרי הבסיס, כמו לחם וכדומה, שלא יפקיעו את מחירים בשום צורה, לא יאחסנו אותם למשמרת על מנת למכרם בשער גבוה לאחר זמן ולא יוציאו אותם למדינה אחרת על מנת לדלדל את השוק המקומי ולהעלות את מחיר הסחורה הנמכרת בו.
אמנם, מוצרי מותרות, כאלו שיש בהם הנאה גרידא, מותר להפקיע בהם שערים, ובתנאי שהדבר יהיה גלוי וברור לקונה.
אונאת דברים: מלבד האיסור להונות בממון, אסור לצער אדם אחר באמצעות דיבור, כמו הזכרת עברו של בעל תשובה בפניו, היה בן גרים, אל יאמר לו: זכור מעשי אבותיך.
כמו כן אסור להטעות אדם, לדוגמה: אם ראה אנשים מחפשים תבואה, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה – והוא יודע שאותו אחד אינו מוכר תבואה, רק שמתכוון להתל בהם.
מכאן למדו שאסור לומר לסוחר: בכמה חפץ זה? כשאין בכוונתו לקנותו.
טו-יח: טעויות והטעיות במסחר
פרק ט"ו – מקח טעות
במידה ולא הייתה כל הטעיה המכירה, לא בזדון ולא בשוגג, אבל לאחר מעשה התגלתה טעות במכירה – המקח מוגדר כמקח טעות והדין הוא שבכל מקרה מחזירים את המקח ולא מחשבים פחת או רווח.
כגון: אם התגלה שנתן לו יותר או פחות במשקל או במספר, מחזיר את ההפרש; משום שאונאה חלה על התמחור ולא על החפץ הפיזי.
הוא הדין שהתגלה במכר מום שלא ידעו עליו, באופן שהנוהג לבטל את המכר, הרי שהמכר מתבטל. במידה והלוקח השתמש בחפץ לאחר שנודע שיש בו מום, איבד הלה את הזכות לבטל את המקח. כמובן שאם המוכר הודיע ללוקח על הפגמים והלה סבר וקיבל, אינו יכול לחזור בו.
פרק ט"ז – אחריות המוכר על המקח
המוכר אחראי למוצר שנמכר. ולכן, אם המוצר אינו משיג את ייעודו, כגון שקנה זרעונים לזריעה ובפועל לא הצמיחו דבר, או שביקש מהמוכר שור לעבודה אבל השור אינו חורש כראוי וכל כיוצא בזה – האחריות נופלת על המוכר, והמקח מתבטל.
אמנם כל עוד שלא השיב הלוקח את הסחורה למוכר הוא חייב באחריותה ולשאת בעצמו כל נזק שיגרם לה. ומאידך, אם היו לו רווחים מן המקח עד שהשיבו למוכר, עליו לשלם למוכר על הנאתו מהמקח.
אחריות המוכר, לא חלה סל ספסר ובדומה לזה מכירת תיווך במרשתת או כל מוכר שאינו בקיא בטיב סחורתו.
המוכר מזון לא כשר, אם איסורו מהתורה, בטל המקח ומשיב הדמים למרות שכבר אכלו הקונה. אם איסורו מדרבנן המקח קיים ומה שאכל אכל. ראו בעלון השבועי התייחסות למקרה זה.
פרק י"ז – שינוי בהסכמי הצדדים
ישנם מקרים שלא מדובר במקח טעות בהגדרה. לכן אין ביטול של המקח ומכל מקום יש בעסקה שינוי מההסכם שנערך בין הצדדים. לדוגמה אמר שמוכר חיטים לבנות ומכר לו שחורות. במקרה כזה, למרות שלא היתה הונאה, כל אחד מהצדדים יכול לחזור בו אם ירצה.
למרות שבאופן כללי, המוכר חייב באחריות המוצר שנמכר, כאשר השינוי מתרחש לאחר ביצוע העסקה, כגון שמכר לו יין ומיד החמיץ, נבדקים מספר משתנים אשר מגדירים את אחריותו של המוכר למוצר במצב זה.
משך האחריות נקבע ומשתנה בהתאם ל: דברים שסיכמו ביניהם, לפי סוג המוצר, וחיי המדף שלו – כלומר הזמן שהמוצר היה אמור להחזיק מעמד.
פרק י"ח – גניבת דעת
בנוסף לאיסורים שעסקנו בהם עד עתה, לשנות במקח וממכר, בממון, באיכות או בהסכם שבין הצדדים, קיים גם איסור להטעות את הזולת ולגרום לו לחשוב באופן מוטעה דבר מסוים.
לכן, אין לייפות מוצר ולהראות כאילו הוא במצב חדש בשעה שאינו כך, וכן כל כיוצא בזה, בהתאם למנהג באותו מקום. למרות מנהג המקום, ההבדל בין גניבת דעת לבין שיווק עלול להיות עדין. על יסוד זה הפרק דן בהגדרת מדד האיכות למוצר, על מנת למנוע מצב של גניבת דעת. לדוגמה: מה אחוז השמרים בשמן זית זך? ומה נחשב לשמן שאינו מזוקק? וכיוצא בזה.
יט-כ: שעבודים וטענות על המכר
פרק י"ט – ערעורים
אחריות המוכר על המקח עומדת גם במקום צד שלישי ונמשכת גם לאחר שהתבצעה המכירה באופן מוצלח. אם לאחר המכירה, התעוררה תביעה מגורם שלישי כנגד המוכר, והלה הצליח להוציא את הדבר מידי הלוקח – המוכר נושא באחריות.
יתירה מזו, עצם העובדה שקיימת תביעה על הנכס, נחשבת כמום, ומחייבת את המוכר להודיע על כך לקונה. אם לא נהג כך, הקונה יכול לחזור בו.
אמנם, אי אפשר לשמר את זכות הערעור של הקונה לנצח. על כן, כל עוד לא החזיק הקונה בנכס, רשאי הוא לחזור בו במקרה של תביעה מגורם שלישי. אם החזיק בנכס, אינו יכול לחזור בו, אלא עליו לגשת לבית הדין ולתבוע את המוכר ככל לוקח שנטרפה שדהו.
אין אחריות מצד המוכר לנכס, במקרי אונס, לכן אם גויים הוציאו את הנכס מידי הלוקח, אין המוכר חייב להשיב לו את כספו. מכל מקום, מכיוון שכל תנאי שבממון קיים, אם התנו עמו הלוקח שיקבל אחריות על אונסין, יש למוכר אחריות כזו, והוא הדין להיפך.
פרק כ' – דין וטענות על המקח
לעיתים, גם לאחר כל התקנות וההכוונות, האחריות וההתחייבות, מתגלע ויכוח בין הצדדים:
ככלל ניתן לחלק את אפשרויות התפתחות הדיון, לשלוש קטגוריות :
- "המוציא מחברו עליו הראיה"
כדי להוציא דבר הנמצא בחזקתו של אחר, על התובע להביא הוכחה לזכותו, וכל שאין לו הוכחה ברורה, אף שגם לנתבע אין הוכחה, יישאר הדבר שתבע בחזקת המחזיק בו. - כופר בכול -נשבע שבועת היסט.
- מודה במקצת – נשבע בנקיטת חפץ
תבע דבר מחברו, והודה הנתבע במקצת התביעה – חייב הנתבע לשלם את החלק שהוא מודה בו, ולהשבע – שאינו חייב את החלק שהוא כופר בו.
כא-כח: חלות והיקף המכירה – על מה חל המכר
פרק כ"א –מכירה דבר לא מוגדר
מכירה תקפה גם כאשר הדבר הנמכר אינו מוגדר לחלוטין. כגון שמוכר סחורה ידועה בשק ללא שקילה.
זאת משום ששני הצדדים מעוניינים בצורה זו של העסקה. אמנם כמו בכל דיני מכירה, אם יש חשש סביר של חוסר ידיעה, המכר לא יחול. לדוגמה: כל מה שיש בשק אני מוכר, בהגדרה במקרה זה אי אפשר לבוא לידי החלטה ברורה שהוא מרוצה בקניין משום שאין לקונה שום יכולת לדעת מה יש בשק ויותר דומה הדבר להימור ולא למכר. במקרים מעין אלו, המכר לא חל.
הוא הדין לכל מכירה, כדי שתתקיים עליה להיות ספציפית ומוגדרת, ולא על דבר שאינו יכול בדעתו להסכים עליו הסכמה מוחלטת. גמירות הדעת – כלומר ההסכמה המוחלטת והברורה, צריכה לחול הן על כמות הסחורה והן על מהותה ואיכותה, כגון: משקל הסחורה, מידתה, הסוג והמין הספציפי שלה וכד'. הכל לפי סוג המכר.
לדוגמה: אם מוכר קרקע ללא ציון מידות השטח, למרות שידוע וברור שמדובר בקרקע, שונה הדבר מדין המוכר סחור מוגדרת בשק, משום שמידת הקרקע היא חלק מהותי מהשימוש בה. שלא כמו תאנים בשק, שמדובר בכמות כללית הנראית לעין, אלא שהיא עודפת או חסרה מעט, וגם אז קיימת ההגנה של דין אונאה, בקרקע כדוגמה, אם היא קטנה לשימושו היא חסרת משמעות מסחרית כלל.
במקרים שבשלב המכירה בעל פה או בשטר, לא הוגדר המכר היטב, הדין הוא שהמוכר מתחייב לתת את המכר לפי המשמעות או המידה הנהוגה באותו מקום, בכל דבר לפי ענינו.
כגון, מכר לו דרך הרבים – צריך לתת לו 16 אמה.
אם מדובר בדבר שאין בו מנהג ויש ספק בלשון המכירה, מכריעים את לשון ההסכם לפי המשמעות הפשוטה בפי הציבור – כלומר ההגדרה המקובלת והנפוצה. לדוגמה: שדות, הכוונה למינימום 2.
פרק כ"ב – מכירת דבר שאינו בר קיום
מתוך שמהמכר חייב לחול על מוצר ברור, עולה שאין אפשרות למכור דבר שאינו קיים.
מובנו של דבר שלא בא לעולם הוא בשני אופנים: א) שהדבר עדיין לא נברא כלל; ב) שהדבר הוא בעולם, אלא שאינו בידו. בין בפועל בין בהגדרה משפטית קניינית.
לכן, דבר שעדיין אינו קיים כלל, או אפילו עדיין אינו ביד האדם, או אפילו אינו קיים במתכונתו הקניינית, אינו בכלל קניין משום שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
לדוגמא: המוכר לחברו את היבול שיצמח בשדהו בעתיד, אין המכר חל, ויכול הקונה לחזור בו אף לאחר שהיבול צמח, לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וכן: המוכר לחברו את הדגים שיעלו במצודתו בעתיד, או את השור שיירש מאביו בעתיד.
אמנם בשונה משאר מכירות בטלות, כאן אם קדם הלוקח ותפס הדבר אחר שבא לעולם, אין מוציאים אותו מידו, שהרי כל זמן שלא חזר בו המוכר, אנו אומרים שמחל לו, ואף על פי שמחילה בטעות היא משום שלא ידע שאין המכר חל ושהוא יכול לחזור בו, מכל מקום מחילה היא.
גם הגדרת שייכות מופשטת, כגון קידושי אישה, אינה נתפסת על דבר שלא בא לעולם. לכן, האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר", או "לאחר שתתגיירי", או "לאחר שימות בעלך" וכיוצא בזה – אין הקידושין חלים. וכן המקדיש דבר שלא בא לעולם, כגון שמקדיש את הדגים שיעלו במצודתו בעתיד, אין ההקדש חל.
חכמים תקנו שתי חריגות לכלל זה:
1. משום בזיון המת, תקנו שיורש יכול למכור ביום המיתה עוד לפני שאביו מת. שמא ימתין לו שימות ואז יעסוק המכירה ונמצא שהמת מתבזה.
- מי שיש לו כדי חייו בלבד. כגון צייד עני. שצד ומוכר מיד. אם יוכל למכור רק מה שיש בידו בפעול עלול לרעוב. לכן קיימו את תנאי העסקתו, והתשלום על הציד יחול לפני שיצא לציד.
פרק כ"ג – קניין הגוף והפירות
הדין: למרות שאי אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, בכל זאת ניתן להקנות את גוף הדבר לפירותיו. כלומר: את הזכות בגוף הדבר לקבל את כל מה שיצא ממנו. עקרון זה חל, בין במכר, בין במתנה ובין במתנת שכיב מרע.
טעם שאופן זה אינו בכלל דבר שלא בא לעולם, משום שגוף מצוי ומקנהו פירות, בדומה למשכיר בית או שדה לחברו, שלא הקנה לו הגוף-הממשות של הבית, אלא את הנאת הגוף-הנאת השימוש או התוצר שלו. לכן אם מכר או נתן שדה לפירותיה, אילן לפירותיו, רחל לגיזתה, בהמה ושפחה לוולדותיהן, פירות שובך (הגוזלים שיוולדו בו) ופירות כוורת (דבש) או עבד למעשה ידיו, המכר חל וקנה מיד, אפילו לפני שיצאו הפירות.
נחלקו בדעת הרמב"ם האם מכר כגון זה חל דווקא כשמגדיר את העסקה כשובך לפירותיו וכוורת לפירותיה, ואם אמר: פירות שובך ופירות כוורת, הרי זה דבר שלא בא לעולם ולא קנה, או שאין צורך לומר זאת.
פרק כ"ד – עץ וקרקע – מכירה חלקית
ישנם עסקאות המחייבות לכלול בהם דברים שאינם מכלל רצונו של המוכר למכור.
לדוגמה: בעל שדה המעוניין למכור את העצים שבשדהו בלבד. הדין הוא שאם מעוניין למכור שלוש עצים ויותר, הקונה יקבל לרשותו גם קרקע בגודל מסוים תחת העצים.
הוא הדין לנכסים אחרים, הקונה מקבל את מה שהגדרת השימוש במוצר מחייבת.
אמנם, אם הסכימו הצדדים ביניהם וסיכמו בפירוש לשייר דבר מעין אלו, ההסכם תקף.
במקרי ספק, כגון שאמר שדה מלבד העצים ולא ציין במפורש כוונתו, הולכים אחר הכלל: "כל המוכר בעין יפה הוא מוכר" – כלומר מניחים שאת החלק הטוב יותר נתן לקונה, אלא אם כן יש הוכחה בלשון ההסכם שהותיר לעצמו את החלק הטוב.
כפי שראינו לעיל, במקומות של גנאי משפחה, כגון המוכר אחוזת קבר, תקנו חכמים שידה של המשפחה על העליונה בכל עסקה.
מכר נדל"ן
פרק כ"ה – היקף מכירת מבנה
אדם המקנה לחברו נכס כלשהו, הקונה מקבל לרשותו את כל מה שנחשב כחלק בלתי נפרד מהנכס, גם אם לא צוין כן בפירוש. אמנם, דברים שיש להם חשיבות עצמאית ולא נכללו במפורש בהסכם המכירה, אינם בכלל המכר. הפרק דן בהגדרת היקף מכירת מבנים, במקומות שאין כזו הגדרה לפי מנהג המקום.
באופן כללי: כל דבר שמחובר פיזית לנכס הנמכר, או שמהווה חלק מתשמישו הקבוע – נמכר עמו.
לדוגמה: בבית – כל דבר קבוע ומחובר לבניין נמכר עמו. וכל המיטלטל אינו בכלל המכר.
המרחץ – מחסן העצים להסקתו, תעלות המובילות אליו מים והמלתחות, אינם בכלל השימוש הקבוע של המרחץ ולא נמכרים עמו, אלא אם כן הוסכם על כך בפירוש.
פרק כ"ו – היקף מכירת עיר ושדה
הכלל כאן דומה לכללים לעיל: הכלל הראשון והעיקרי הוא: מהנהג המקום, ולשון בני אדם-כלומר הגדרות מקובלות בשוק המקומי, הן אלו אשר תוחמות את היקף הנכס הנמכר.
אם אין מנהג או הסכם ברור, מכירת הנכס כוללת אוטומטית את כל הפרטים המצויים באותו מקום, שאין להם מציאות בפני עצמם.
עיר – כל מה ש מוניציפלית שייך לתחומה.
שדה – כל המחובר לקרקע ואינו נידון בפני עצמו (כגון בור מים שבתוכה) וכל המיטלטלין המשמשים לעבודת השדה נמכרים עמה.
דרכי הגישה לנכסים שנותרו בתוך השדה כלולות במכירתה, לכן המוכר צריך לשלם ללקוח על מנת להשתמש בבור הנמצא בשדהו.
פרק כ"ז – היקף מכירת מיטלטלין
העיקרון כאן זהה – כל מה שמשמש את החפץ, כלול במכירתו. או כל שהוא טפל, כלול במכירת העיקר.
לדוגמה: כלי רכיבה, נמכרים אוטומטית עם הסוס, עול נמכר אוטומטית עם פרה לחרישה, דבורים עם הכוורת וכיוצא בזה.
מחיר העסקה אינו מהווה ראיה להיקפה.
פרק כ"ח – אופן מדידת השטח
הכלל: אדם אשר מתחייב לחברו למכור לו בית כור עפר, עליו לתת שטח עפר מישורי במידה זו, ואולם נכלל בכך גם מעט סלעים ובורות קטנים שאינם דבר בפני עצמו וכן חריגות מהמידה בשיעור של 2 אחוז. אלא אם כן סוכם ביניהם מראש על שטח מדוייק ופרטים שונים, או שיש מנהג מסוים באותו מקום.
כט-ל: המודעות ההכרחית למשמעות המכירה
פרק כ"ט – חסרי דעת: חרש שוטה קטן ושיכור
קניין מחייב ידיעה והכרה ברורה בטיבו ומהותו של העסק. העברת הבעלות מבוססת על הבנה במשמעותה של הבעלות ורצון ברור להעבירה לאדם אחר. אם הדבר לא ברור לאחד הצדדים, אין 'דעת מקנה' והמכר לא חל.
לכן באופן הפשוט, קניינים נעשים רק באמצעות בן דעת. אף עלפי כן תיקנו חכמים קניין לחסרי דעת, משום דרכי שלום, כדי למנוע קטטות ומריבות, מחמת זלזול במנהג דרך ארץ וכן משום כדי חייו – שיש מציאות שקטן נאלץ לעסוק במסחר כדי להתקיים.
אמנם קיימים חילוקים בתקנה לפי מידת הדעת:
א. קטן עד גיל 6 – אינו קונה כלום
ב. חרש – רק מטלטלים
ג. אילם – גם קרקעות
ד. שוטה – אין לו קניין. מלבד בזמן שהוא שפוי
ה. קטן מגיל 6 ומעלה – אם מבין בטיב קניין – קונה (להוציא יורש שמוכר קרקעות רק בגיל 20).
ו. שיכור – קונה הכל. מלבד שיכור כלוט הנידון כשוטה או כקטן פחות מ 6.
פרק ל' – עסקה שלא מדעת
גם כאשר שני הצדדים ברי דעת ואין בעיה מהותית באומדן הדעת שלהם, קיימים מקרים בהם הקניין נעשה שלא מדעת מי שבסמכותו לקנות או למכור.
לדוגמה: קונה שזוכה שלא מדעתו, אדון שעבדו מכר בלא ידיעתו, בעל שאשתו מכרה בלא ידיעתו, אשה שבעלה מכר נכסי מלוג בלא ידיעתה.
במקרים אלו אין כלל אחיד. אפשר לומר כך: אם ברור שהיה חסרון דעת, ואין טיעון תקף לחוסר המחאה, הכח ביד הגורם האחראי לבטל את המכירה.
