תמצית וביאור הלימוד מבית הרמב"ם היומי
פרק ט' – רוב בדיני נפשות
סנהדרין שראו כולם לחובה – שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה ואמרו כולם חייב – פוטרים אותו, עד שיהיו שם מקצת מזכים שיהפכו בזכותו וירבו המחייבים.
סנהדרי קטנה שנחלקו בדיני נפשות, שנים עשר אומרים זכאי ואחד עשר אומרים חייב, הרי זה זכאי, שנים עשר אומרים חייב ואחד עשר אומרים זכאי, או שאמרו אחד עשר זכאי ואחד עשר חייב ואחד אומר איני יודע, ואפילו שנים ועשרים מזכים או מחייבים ואחד אומר איני יודע, יוסיפו שנים, שזה שאמר איני יודע הרי הוא כמי שאינו, לפי שאינו חוזר ומלמד חובה, ונמצאו אחר התוספת עשרים וארבעה חוץ מזה המסתפק. ואף על פי שאין בית דין שקול, במוסיפים עושים בי"ד שקול לכתחילה. שבדיני נפשות מטים על פי אחד לזכות, ועל פי שנים לחובה.
אמרו – אחר שהוסיפו שנים – שנים עשר זכאי ושנים עשר חייב, הרי זה זכאי, ואף על פי שאין כאן הטיה לטובה על פי אחד.
פרק י' – הטיה לזכות בדיני נפשות
מפאת חומרתם שחל דיני נפשות ישנן הגבלות רבות על פסיקת הדין:
- כל דיין חייב לומר את דעתו ולנמקה.
- בשעת הדיון, אין לדיין לשנות את דעתו מזכות לחובה.
- פותחים באפשרות הזיכוי.
- פותחים את הדיון מן הדיין הצעיר והפחות מומחה.
- מצרפים כל אדם המלמד זכות לדיון ולמניין הקולות אפילו את הנאשם עצמו.
- ניתן לחזור ולסתור את הדין לזכות גם לאחר לאחר פסק דין, אבל לא לחובה.
פרק יא' – בין דיני ממונות לדיני נפשות
סייגים בדיני נפשות, שאינם בדיני ממונות:
- צריכים בי"ד של עשרים ושלשה, מה שאין כן דיני ממונות שהם בשלשה
- אין פותחים בדיני נפשות המשא והמתן אלא לזכות ולא לחובה
- מטים על פי אחד לזכות, ועל פי שנים לחובה
- מחזירים את הדין לזכות, ואין מחזירים לחובה,
- הכל מלמדים זכות ואין הכל מלמדים חובה,
- הדיין המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה
- דנים ביום וגומרים ביום; דיני נפשות גומרים בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה
- מתחילים מן הצד, היינו מהדיינים הקטנים;
- אין הכל כשרים לדון דיני נפשות, אלא דיינים מיוחסים בלבד ולא הזקן והסריס ומי שאין לו בנים, שיש בהם אכזריות.
- אף אם לא טען הנידון מה שיש לו לטעון לזכותו, טוענים לו בי"ד;
- לא יאמר הדיין דעתו אלא מה שנראה לו ולא מפני שנוטה אחר דעת חברו או הרוב;
- אין גומרים את הדין שלא בפני הנאשם.
חוץ ממנין הדיינים, דיני מלקות ודיני גלות שווים לדיני נפשות.
פרק יב' – סדר הדין בנפשות
- חקירת העדים אם מכירים את הנאשם והאם התרו בו כיאות.
- מאיימים בית דין על העדים, שלא יעידו עדות שקר.
- אין מקבלים עדות אומדנא, שאם ראוהו עדים רודף אחר חברו והתרו בו וראו שנכנס אחריו לחורבה ומצאו סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר, אף על פי שאומדנא ברורה היא שזה הרגו, אין דנים את הרוצח למיתה על פיה. וכן אין דנים לא מיתה ולא מלקות בהודאת פיו של הנאשם.
- דנים דרישה וחקירה קפדנית ביותר.
- פותחים בזכות. אם מצאו לו זכות פטרוהו, ואם לא מצאו לו זכות אוסרים אותו עד למחר.
- ובו ביום מעיינים בדינו ונושאים ונותנים בדבר, וממעטים במאכל ולא שותים יין
- אם מצאו לו זכות פוטרים אותו. אם רבו המחייבים ונתחייב, מוציאים אותו להרגו, ואין משהים אותו, אלא יהרג ביומו.
פרק יג' – סדרי ביצוע גזר דין מוות
לימוד זכות – כל סדר ההוצאה של הנידון מלווה בשומרים, משגיחים, כרוזים וכיוצא בזה, שמטרתם למצות כל בדל אפשרות ללמד זכות על הנידון למיתה, להצילו עד הרגע האחרון.
אם לאחר כל זאת, לא נמצאה לו זכות, העדים הם אלו הממונים על ביצוע גזר הדין.
וידוי – על הנידון להתוודות על מנת לכפר על עוונותיו.
שכרות – משקין את הנידון בחומרים משכרים על מנת למעט בסבלו, הנפשי והפיזי.
צום לדיינים – לאחר ביצוע גזר הדין, הדיינים צמים. זאת, למרות שדנו דין אמת.
נידון שברח, אם נידון למיתה בעוון רצח, מקיימים את דינו על פי עדים המעידים שדנו אותו למיתה בבית דין אחר. אם העוון אחר נידון, צריך שיעידו עליו עדיו הראשונים כדי לפסוק עליו דין מיתה במקום שברח. ואם ברח מחו"ל לארץ ישראל, משום זכותה של ארץ ישראל על פי רוב סותרים דינו לחלוטין.
פרק יד' – ארבע מיתות בית דין
ארבע מיתות בית דין מהחמורה לפחות חמורה: סקילה, שריפה, הרג, חנק.
מצווה לדון ולבצע את הדין לפי המיתה שנגזרה עליו בתורה. במקרי ספק: מי שחייב שתי מיתות, נהרג בחמורה. ומי שהתערב בחייבים אחרים, נהרגים בקלה.
במצב בו לא ניתן לבצע את גזר הדין בשל התנגדות הנידון, אם מדובר ברוצח, כל אדם מורשה להורגו בכל צורה שהיא, בשר נידונים, רק שלוחי בית דין בלבד.
דיני נפשות נוהגין רק בזמן שבית המקדש קיים ונידונים בעזרה – בלשכת הגזית.
לסיכום: מצוות התורה על עונש מוות, מלווה בסייגים רבים המאפשרים כמעט באופן מוחלט שלא לבצע את גזר הדין רק במקרים נדירים. לכן הציפייה מבית הדין לדקדק ולהתיישב רבות בדין זה, על מנת לכוון לדעת תורה.
פרק ט"ו – כיצד נהרגים
סדר ביצוע גזר דין מוות
א. המתה – לפי הסדר הראוי.
סקילה: הפלה מגובה של כ-4 מטרים. אם לא מת, העדים מטילים אבן כבדה על לבו.
אם לא מת, כל הנוכחים משליכים עליו אבנים, עד שהייתה נשמתו יוצאת.
שרפה: כורכים את צווארו בבד, ומושכים מכאן ומכאן כדי לפתוח את פיו ומשליכים לתוך פיו עופרת או בדיל רותח.
הרג: מתיזים את ראש הנידון בחרב.
חנק: כורכים את צוואר הנידון בבד קשה העטוף בבד רך, ומושכים משני הצדדים.
ב. תלייה – תליית ההרוג. סמוך לשקיעה ומורידים אותו מיד.
ג. קבורה – קוברים את ההרוג יחד עם כלי ההריגה.
העבירות שבכלל מיתות בית דין
סקילה: עובד עבודה זרה, נערה מקודשת לאיש שזנתה, מחלל שבת, מסית ומדיח לעבודה זרה, המקלל את השם, מקלל אביו או אמו, השוכב/ת עם בהמה, השוכב משכב זכר, השוכב עם אימו, השוכב עם אשת אביו, השוכב עם אשת בנו, בן סורר ומורה, מכשף, בעל אוב או ידעוני.
שרפה: בת כהן שזנתה בעודה מקודשת, השוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתה, כאשר אחת מהן היא אשתו (האשה או הבת והנכדה, בהתאמה), והשוכב עם ביתו או נכדתו.
הרג: אנשי עיר הנידחת, רוצח.
חנק: אשת איש וגבר שנאפו ביחד, מכה אביו או אמו, מי שחטף אדם וסחר בו, זקן ממרא, נביא שקר והמתנבא בשם עבודה זרה.
פרק ט"ז – מלקות
לאחר העונש החמור ביותר, הענישה הבאה בחומרתה: מכות רצועה. גם עונש זה מבוסס על עדים והתראה.
תנאי עונש מלקות:
א. העובר יעבור בזדון
ב. עדות
ג. התראה קודם שיעבור ובסמוך לעבירה.
ד. קבלת ההתראה על ידי העבריין – שיאמר: "על מנת כן אני עושה"
ה. בית דין מוסמך יחייב את עובר העבירה.
סדר המלקות
א. כפיתה על עמוד.
ב. קריעה או פרימה של בגדיו עד לגילוי הלב
ג. הכאה: הלוקה מוטה – מתכופף.
מלקין ביד אחת בכל כוחו על פי קריאת הדיין
שליש על החזה מלפניו ושני שלישים על כל אחת מהכתפיים מאחוריו הדיין קורא סדר תוכחה
ד. סיום: אין להוסיף על המלקות שאמדו בית דין והמוסיף עובר בלאו ואם מת הלוקה, המכה גולה.
פרק י"ז – מניין המלקות
אומד
המספר המקסימלי של המלקות על לאו אחד: 39, אפילו אם הנידון יכול לסבול יותר.
תחילה אומדים אם יכול לקבל את מלא המלקויות. אם לאו, מלקים אותו פחות, בהתאם למצב בריאותו.
האומדן נעשה בכפולות של שלוש ומעוגל כלפי מטה. כגון : אם אמדוהו לשבע עשרה מלקויות, אין מלקים אותו אלא חמש עשרה בלבד, ולא שמונה עשרה.
תקלות
כל תקלה או חשש בריאותי המתעורר במהלך המלקות מבטל לחלוטין את המשך ביצוע הענישה.
מעמד
מעמד הלוקה אחר המלקות – חוזר לכשרותו ולמעמדו אפילו היה כהן גדול. ואף נפטר מכרת.
אמנם אם היה אב בית דין, מחד אינו חוזר למעמדו ומאידך אינו יורד בדרגה.
פרק י"ח – עבירות המחייבו מלקות
בכללות: לוקים על כל עשיית לאו.
בפירוט, ישנן שלושה סוגים של חייבי מלקות:
א. לאו שחייבים עליו כרת, כגון: האוכל חמץ בפסח.
ב. לאו שחייבים עליו מיתה בידי שמים, כגון: האוכל טבל.
ג. לאו שיש בו מעשה, כגון: האוכל בשר בחלב.
חריגים : לא לוקים על לאו כאשר:
א. אין בו מעשה: כגון השהיית הקרבן עד לאיסור נותר.
ב. ניתן לתשלומין : כגון גזל.
ג. ניתק לעשה : שניתן לתקנו בעשה, כגון לא תקח האם על הבנים – שלח תשלח.
ד. לאו שבכללות : 1) מספר לאווים שונים הכלולים באזהרה אחת, כגון לא תאכלו על הדם, המזהיר לדיינים שלא לאכול ביום גזר דין מוות ומזהיר גם כן על אכילת בהמה מפרפרת. 2) פרטים שונים הכלולים באזהרה אחת המשותפת לכולם, כגון: איסורים שונים באופן התקנת קרבן פסח.
ה. מי ששנה בלאו שחייבים עליו כרת – אינו לוקה שוב, אלא ממיתין אותו בגרמא.
ו. איסורים המסורים לדין הציבור – שהקנאים היו פוגעים בעובר. כגון: בועל גויה.
פרק י"ט – פירוט האיסורים
הרמב"ם מפרט בפרק זה את כל סוגי האיסורים שלוקים עליהם.
פרק כ' –יסודות הדין ויושר המשפט: דיני עונשין
א. אסור להעניש על פי אומדן דעת אלא על בסיס עדות מהימנה בלבד, כגון שברור מעל לכל ספק שהלה רוצח, אך לא ראו עדים את העבירה.
ב. אין להעניש אנוס, אלא מי שעבר ברצון, כגון: אישה שנאנסה עד שגבר עליה יצרה וחפצה בכך.
ג. אסור לחוס על הנאשם. כגון שהוא עני, מכובד, רב וכדומה.
ד. אסור לעוות או לענות את המשפט. כגון: לחייב אדם שמוחזק לרשע, או להאריך בדיונים כדי לצערו.
ה. אסור לדון אם הדיין אינו ראוי לכך. כגון, שפוסק מהר, שלא הוסמך דיו, שאינו נועץ בגדולים ממנו וכדומה.
ו. יש להקפיד על דיוק בדין גם כאשר מדובר בחיוב מועט, שדין פרוטה כדין מאה.
פרק כ"א – המשך: היחס לבעלי הדין
משפט צדק אינו נושא פנים לאיש. לכן יש להשוות את בעלי הדין בכל מה שאפשר, ולא להעדיף אחד על השני בשום ענין. כגון שלא אחד ישב והשני יעמוד, אחד לבוש בכבוד והשני בביזיון וכדומה.
גם שמיעת בעלי הדין צריך שתהיה שווה: שומעים את דבריהם במעמד שניהם, לא משתמשים במתורגמן, לא מסייעים לבלעי הדין לטעון טענותיהם וכדומה.
עם זאת, יש מקרים חריגים בהם ניתן לסייע למתקשה. כגון: להקדים דינו של יתום, או שמקדימים דין האישה לדין האיש, או שמסייעים מעט לנידון לטעון טענותיו, על ידי בעידוד, הרגעה וכדומה.
פרק כ"ב – המשך: פסילה מלדון, דין ופשרה
כדי להימנע מעיוות הדין, מותר לדיין לפסול עצמו מלדון. אמנם היתר זה תקף רק לפני שהתחיל בדיון ושמע את דברי הצדדים. כמו כן, אסור לדיין או לתלמיד להתיירא מלהשמיע את עמדתם בנידון למרות שיש בכך איום או סכנה, או שהוא יושב לפני רבו. אסור לדיין לחשוף מי מהיושבים בהרכב בית הדין חייב ומי זיכה.
הדין אינו האפשרות הראויה ביותר, ראוי לפני פנייה אל הדין, לחפש עשיית פשרה. אמנם לאחר שנגמר הדיון, אסור לעסוק בפשרה.
פרק כ"ג – המשך: נגיעה אישית
על מנת להבטיח את יושרו של הדין יש לנטרל כל צד או חשש לנגיעה אישית, חיובית או שלילית. לכן: אסור לדיין לקבל שוחד כלשהו מאחד הצדדים, ואסור לו לדון בכל מקרה שיש לו נגיעה אישית במקרה, או לאחד הצדדים, או אף לאחד הדיינים – לטוב או למוטב.
העמדה הנפשית של הדיין צריכה להיות :
כלפי עצמו : אימה וכובד ראש, כנציג של הקב"ה, והכל תלוי בו לטוב ולמוטב.
כלפי בעלי הדין: בזמן הדין: לכף חובה – חשדנות זהירה, לדקדק מתוך נקודת מוצא שהם משקרים, בגמר דין – לכף זכות. כצדיקים שקבלו עליהם את הדין.
פרק כ"ד – חריגה מכללי הדין
בדיני ממונות מעיקר הדין יכל הדיין להכריע על סמך אומדן דעתו, למרות שיש הוכחות נגדו. אמנם, כיון שרבו בתי דינים בלתי הגונים, נקבע שיש לפסוק רק לפי אמות המידה המבוססות על ראיות ברורות ולא על אומדן דעת.
קיימת סמכות לבתי הדין לחרוג זמנית מכללי הדין, על מנת לעשות סייג לתורה בשעת הצורך. כגון: להעניש בכל עונש, אדם שאינו חייב בו, להפקיר ממון, לנדות וכדומה.
פרק כ"ה – כבוד הדיין
מעמדו של הדיין מחייב יחס כפול. מחד: עליו לכבד את הציבור ולסבול את טרחתם, ומאידך עליו לכבד את עצמו, ועל הציבור מוטל לכבדו, שכן כבודו הוא כבוד התורה. ולכן, במקרה שאדם אינו מציית לדיינים, ביכולתם לנדותו, או לגזור עליו סנקציות לפי העניין.
פרק כ"ו – פגיעה בבית הדין: המקלל את הדיינים, פנייה לערכאות
על מנת לבסס את מעמדו של בית הדין. אסרה תורה לקלל שום יהודי, והוסיפה איסור למקלל דיין או נשיא. העובר, לוקה אם קילל בשם ה', בעדים ובהתראה.
פגיעה חמורה לא פחות בבית הדין, היא נישולו ממעמדו על ידי פנייה לערכאות של גויים, גם בשעה שדנים בדיני ישראל. אמנם במקרים מסוימים, שיד הגויים תקיפה ואי אפשר לצדק לצאת לאור אלא על ידי פנייה לערכאות הגויים, יתבע התובע בדיני ישראל ויקבל רשות מבין דין, ולאחר מכן מותר לו לפנות לערכאות הגויים.
