הלכות מקוואות

טהרה על ידי טבילה

הלכות מקוואות עוסקות בכללים בהגדרות ובתנאים הדרושים כדי לטהר את הטמא על ידי טבילה במקווה.

לא כל טמא, ולא כל טומאה עולה לטהרה במקווה. טהרת אדם מטומאת מת דורשת, בנוסף לטבילה הזאת מי חטאת, וטהרת המצורע מחייבת תהליך טהרה מורכב של קרבן ציפורים ועוד. גם לטהרת כלים, לא תמיד מועילה טבילה. כלי חרס למשל וכך גם דברי מאכל, לא עולים לטהרה על ידי טבילה.

את מכלול התנאים וההגדרות לטהרה בטבילה, ניתן לחלק לשני חלקים עיקריים:

המקווה – מקום הטבילה

הטבילה – אופן הטבילה הראוי לאדם לכלי או למאכל.

א. מקום הטבילה – מקווה ומעיין

"אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור" (ויקרא י"א ל"ו). הפסוק מציין מקום של איסוף או נביעת מים כטהור בעצם ("יהיה טהור") – ולכן מטהר כל שנכנס בתוכו.
היקוות מים פירושה התאספות מים למקום אחד ללא התערבות אנושית. מכאן שיש לבאר מהי ההתערבות האנושית שפוסלת מקווה. במילים אחרות אילו מים מוגדרים כמים שאובים.

עד דרך זו יש לברר את גדרי המעיין.

מקור המים – והשלכותיו: מקווה ומעיין- מעלות הטהרה

שונים הם המקווה והמעיין בכוח טהרתם. המקווה אין בכוחו לטהר את הזב והזבה, אבל המעיין מטהר אותם. כמו כן, מי המעיין משמשים להכנת מי חטאת המטהרים מטומאת מת.

המים הכשרים

כדי שמקווה יהיה כשר צריך שיתקיימו בו התנאים הבאים:

מים לא שאובים: כל מים שלא הגיעו כדרכם למקווה, אלא האדם הוא שסייע להם להיקוות, פסולים. לדעת הרמב"ם מדובר בגזירה מדברי חכמים. אולם מהתורה אף מים שאובים בשיעור הראוי כשרים לטבילה.
עיקר הגדרת שאובים אלו מים שנקוו בכלי לרצונו של אדם קודם שהגיעו למקווה. בחטיבה מתבארים פרטי דינים רבים המגדירים במדויק מתי התערבות שכזו אכן נחשבת לשאיבה ומתי לא. חומרה מיוחדת בשאובים היא, שאם היו במקווה ג' לוגין של מים שאובים קודם שהתמלא במים לא שובים, נפסל המקווה כולו.

מים עומדים: הכוונה שאין זחילה, כלומר זרימה של מים החוצה מהמקווה. משום שאז המים אינם במצב של איסוף-קיווי.

שינוי מראה: אינו תנאי בקיווי המים אלא בהגדרת הנוזל כמים. כל מים שכבר אינם דומים למים כלל, מלבד שינוי מראה טבעי במים, פוסלים את המקווה.

כמות הראויה לטבילה: מקווה כשר הוא כזה שיש בו שיעור-כמות מים הראויה לטבילת אדם בצמצום רב. ברגע שיש במקווה שיעור זה, כל מים שיוסיפו על גביו אפילו שאובים, יתבטלו ו'יהפכו' למי מקווה.


שונים הם דיני מימיו של המעיין שמטבעו זורם-זוחל ולכן אין הזחילה פוסלת בו.
גם שיעור מימיו של המעיין אינו תנאי לעכב וניתן לטבול בו אפילו בכמות מים מזערית.
מי מעיין שנפסק הקשר שלהם עם מקור הנביעה, או מים שאינם ראויים לשתייה, כבר לא נידונים כמעיין.

המקוואות בימינו משמשים ציבור גדול. הדבר דורש הגדלה ניכרת של מאגר המים של המקווה. הדבר דרוש הן לשם נוחות הטבילה – טבילה בבור רחב, ולא במקום צר ובכמות מים מצומצמת, והן לשם ניקיון המים. מכיוון שמקווה שנכנסים אליו טובלים רבים מתלכלך ומזדהם, המקוואות בימינו משתמשים בשניים או שלשה עקרונות הלכתיים המאפשרים הגדלת הכמות ותחלופה של המים על בסיס מאגר קבוע של מי גשמים.

שלושת הדינים העיקריים הם:

המשכה – הזרמת מים שאובים על פני הקרקע, מבטלת למעשה את הגדרתם כשאובים ו'הופכת' אותם למים הראויים לטבילה.

זריעה – הזרמת מים שאובים, דרך מאגר מי גשמים – מקווה כשר. כל טיפה בטלה למי המקווה, כך שהמים היוצאים מהפתח השני של המאגר הם למעשה מי מקווה.

השקה – צרוף מקווה למאגר מים שאובים, על ידי פתיחת פתח ביניהם בשיעור שפופרת הנאד. כך שני המאגרים הופכים להיות מאגר אחד המחולק לשני חלקים.

לתועלת הלומדים מצורף תרשים של צורת המקווה בימינו, בו מתוארים עקרונות אלו יחד עם האופן בו הם מיושמים. (באדיבות 'ויקיפדיה').

הטבילה

יסוד הגדרת הטבילה המטהרת היא שכל גופו של המיטהר ללא יוצא מן הכלל, בא בבת אחת במגע עם מי המקווה.

בטעם הדבר נראה לומר שהטבילה היא כעין ביטול וחזרה אל יסוד ראשוני בבריאה, והיציאה מן המקווה כמוה כלידה מחדש.

מכאן שאם איבר או חלק אחד של המטהר לא נגע בשלמות במים, בין אם הוא נותר מחוץ למים בין אם היה עליו דבר החוצץ מפני המים, האדם או החפץ נותרו טמאים כשהיו.

תנאי זה זוקק דיון מפורט בהגדרתם של כל סוגי החציצות, כיצד ניתן להסירן או להימנע מהן מראש, וכן דיון ופירוט אילו מקומות חייבים לבוא במגע עם המים ואילו מקומות אינם מוגדרים כ'גוף' ואין הכרח שיגעו במי המקווה.

תנאים בדיני חציצה

באופן כללי, הגדירו חז"ל והפוסקים תנאים שונים בדיני חציצה:

מהתורה, רק דבר שמכסה את רובו של גוף האדם והוא מקפיד עליו, כלומר רוצה להסירו, הרי זה חוצץ, ואם אינו מקפיד עליו, או שהיה חופה רק מיעוטו – אינו חוצץ.
חכמים גזרו שכל אחד מהתנאים יעכב: דבר שמכסה חלק מהגוף אך האדם מקפיד עליו או שמכסה את רובו אך אינו מקפיד. מכאן שדברים שמכסים את חלק מהגוף וגם לא מקפידים להסירים, אלו הדברים שאינם חוצצים כלל.

ומכאן לדיון על חלקים שונים בגוף. מקומות נסתרים, כגון חלל הפה, האף וכד'. נקראים בלשון חכמים: "בית הסתרים". דין בית הסתרים, הוא שאין צורך שיבואו בו מים בשעת הטבילה, אך צריך שיהא ראוי לביאת מים, ולכן אסור שיהא בו דבר החוצץ.

מקום הבלוע הוא מקום שאף פעם לא מגיעים מים לשם, כגון החללים הפנימיים של הגוף, אינו צריך להיות ראוי לביאת מים, ואם יש בו דבר חוצץ, אינו פוסל את הטבילה כלל.

בדרך דומה, מתבארים דיני חציצות בכלים הדומים בעיקרי הדברים לדיני חציצות באדם.

טהרת ידיים

נושא נוסף המבואר בחטיבה זו הוא טהרת הידיים. דיני טומאת הידיים התבארו בחטיבת שאר אבות הטומאה. כאן מתבארים הדרכים לטהר את הידיים מטומאתן על ידי רחיצתן או טבילתן במקווה.

עיקר טהרת הידיים הוא לתרומה ולקדשים. נטילה לתרומה זהה לנטילה שאנו נוטלים לפני אכילת הפת. טהרת ידיים לקדשים מחייבת טבילת הידיים במקווה. דיני נטילת ידיים לשאר צרכים מבוארים בהלכות ברכות.

תקציר הפרקים

פרק א' – טהרת מקווה

הדין: כל טמא נטהר באמצעות הכנסת כולו למקווה מים, בבת אחת, עם כוונה, בלי חציצה, ושכל המקומות ראויים שהמים יבואו בתוכם. זב צריך מעיין, כלי חרס וזכוכית ומפץ אין להם טהרה אלא הריסה.

פרק ב' – חציצות באדם

הכללים: א) מהתורה – רק אם הדבר גם חופה את רוב האדם, וגם מקפיד על קיומו; ב) מדרבנן – גם דבר רק חופה את רוב האדם, או שרק מקפיד על קיומו; ג) תקנת עזרא – שאשה תחפוף שערה לפני הטבילה במים חמים.

פרק ג' – חציצות בכלים

הכלל: בכללות, תנאי חציצה הינם כמו בנוגע לאדם, שאם מקפיד או שחופה רוב הכלי – זו חציצה. וצריך שהמים יבואו בכל הכלי הטמא.

פרק ד' – מי המקווה

הדין: חכמים גזרו שמים שאובים – כלומר ששהו או הורמו בכלי ברצון האדם – פוסלים את המקווה, אם מי הגשמים הם פחות מארבעים סאה. ואם מים אלו הומשכו ברצפה עד שהגיעו למקווה, פוסלים רק אם הם רוב הארבעים.

פרק ה' – שלושה לוגים

הדין: אם נפלו שלושה לוגים מים שאובים לתוך פחות מארבעים סאה מים כשרים, הפכו את הכל למים שאובים והמקווה נפסל. ואם נפל פחות משלושה לוגים, אינו פוסל.

פרק ו' – הכלים הפוסלים ומקוואות הסמוכים

הדין: בכדי שהמים ייחשבו שאובים, זהו כאשר היו בתוך כלי עם קיבולת שנעשה לשם קיבול. משא"כ דבר שטוח, או מנוקב וכדומה.

פרק ז' – שינוי מראה וסוגי משקים

חילוקי הדינים: א) רק משלים את המקווה – שלג ומים קפואים; ב) רק פוסלו – כל מים שאובים, וכן שאר משקים ששינו את מראה המקווה; ג) לא זה ולא זה – שאר המשקים ומי פירות.

פרק ח' – השקה

הדין: אם במקווה עצמו יש ארבעים סאה מים כשרים, ניתן לטבול רק במים שבצדדי המקווה המחוברים לו, למרות שבהם עצמם יש שיעור פחות. וחיבור בין מקוואות אפשרי בנקב עגול בקוטר שני אצבעות.

פרק ט' – מעלות הטהרה במקווה ובמעיין

פירוט הרמות: א) מים שאובים המכונסים בקרקע – טהור לחלה ונטילת ידיים; ב) נחל – טהור לתרומה; ג) מקווה – מטהר באשבורן ובארבעים סאה; ד) מעיין שרובו מים שאובים – מטהר באשבורן בכלשהו; ה) מעיין שמימיו מזוהמים – מטהר בזוחלין בכלשהו; ו) מעיין טהור וצלול – מטהר זב.

פרק י' – ספקות

הכלל: סתם ספקות במקווה, לחומרא. מלבד ספק מים שאובים שאינו מוכח. ולכן רק מקוואות הנמצאות בארץ ישראל מחוץ לעיר, בחזקת כשרות.

פרק י"א – טהרת הידיים

הדין: א) טבילת ידיים – במקווה כשר; ב) נטילת ידיים – במים שאובים, על ידי כלי, מכוח נותן, עד הפרק, מינימום רביעית, שני נטילות, עם שפשוף.

סיום ספר טהרה

טהרת הגוף וטהרת הנפש

מפאת יופיים של דברי הרמב"ם הבאנו לפניכם את דבריו כלשונם:

"דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החוקים; וכן הטבילה מן הטומאות, מכלל החוקים היא:  שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב; ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק, כאילו לא טבל.  ואף על פי כן, רמז יש בדבר:  כשם שהמכוון ליבו ליטהר–כיון שטבל–טהר, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר; כך המכוון ליבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות, שהן מחשבות האוון ודעות הרעות–כיון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעות–טהר.  הרי הוא אומר "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם:  מכול טומאותיכם ומכל גילוליכם, אטהר אתכם".

 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן