תמצית וביאור הלימוד, כתב וערך: הרב רוני פרינץ
הלכות שאר אבות הטומאה
בתורה נזכרו 11 אבות טומאה. כלומר טומאה חמורה המטמאת לא רק אוכלים ומשקים כמו
ראשון לטומאה, אלא אף אדם וכלים. בהלכות אלו מבאר הרמב"ם את שלושת אבות הטומאה
שלא נתבארו בהלכות הקודמות: נבלה, שרץ ושכבת זרע. ובנוסף אב טומאה מדברי חכמים:
טומאת עבודה זרה.
בחטיבה הבאה הרמב"ם מפרט את דרכי ההיטמאות של אוכלים ומשקין.
[א-ג] טומאת נבילה
נבלה מוגדרת כבהמה חיה או עוף שמתו. אמנם יש חילוק ביניהם. הבהמה או החיה מטמאות
בין אם מתה מוות טבעי או שנשחטה שלא כדין. העוף מטמא רק אם הוא ממין כשר שנשחט
שלא כדין.
הנבלה מטמאת המגע ובמשא בשיעור כזית מבשרה, או מחלקי העור והחֵ לב ומח העצמות
שלה. שאר החלקים, כגון עצמות ודם, טהורים.
למרות שמדובר באב הטומאה. טומאת נבלה היא טומאה קלה המוגדרת כטומאת ערב,
כלומר טומאה שניתן להיטהר ממנה לאחר יום אחד, זאת לעומת טומאת מת שהיא טומאת
שבעה.
לעומת הבהמה והחיה, לדיני טומאת נבלת העוף מעמד מיוחד. טומאה זו מתקיימת רק בעוף
טהור שנפסל בשחיטתו. גם שיעור טומאת נבלת העוף בכזית ומשך הטומאה הוא עד הערב.
אמנם העוף אינו מטמא במגע או במשא אלא בבליעה בלבד. כל זמן שכזית מן הנבלה נמצא
בבית הבליעה, הריהו מטמא בגדים וכלים שהאדם נוגע בהם באותה שעה, ועושה אותם
"ראשון לטומאה".
בנוסף הרמב"ם מבאר את דינם של חלקי העוף: עוף שמת, ונמצאה ביצה בתוכו, מן התורה
הביצה מותרת, מפני שגדלה בזמן שהעוף היה חי, ולא היה בו כל איסור, אך מדרבנן הביצה
אסורה.
זמן הטומאה: כל עוד הבהמה בחיים, היא טהורה. ואפילו מפרכסת, או עובר שמת שאימו
בחיים. מלבד אבר מן החי.
השחיטה, מטהרת את הבהמה, ואפילו בטריפה או שעוברה מת. ובלבד שנשחטה באמצעות
יהודי.
לגבי עוף, קיים היתר מיוחד של מליקה המטהרת מטומאת נבלה ובתנאי שהעוף ראוי
למזבח.
[ד] שמונה שרצים
השרצים הם שמונה מיני בעלי חיים שהתורה קבעה שמגע בהם כשהם מתים גורר טומאה.
בלשון התורה: חולד, עכבר, צב, אנקה, כח, לטאה, חומט, תנשמת. הזיהוי המדויק של בעלי
חיים אלו לימיו, לא ברור לחלוטין.
שאר השרצים והרמשים, כמו נחש, טהורים תמיד.
שיעור הטומאה הוא בכעדשה, וכן באבר שפרש מהם. ובתנאי שהוא לח )ולא יבש(. אזי הוא
מטמא אדם או כלים הנוגעים בו, אך אינו מטמא במשא.
גם טומאה זו נמשכת יום אחד בלבד )טומאת ערב(.
דין נוסף המיוחד לטומאה זו הוא שהשרץ מטמא אף באונס גמור, לדוגמה- אדם נפל עליו
השרץ.
[ה] שכבת זרע
שכבת זרע – מטמאת אם היא לבנה ויצאה בהרגשה מישראל הראוי לביאה – בן 9 ומעלה; גם
אשה – טמאה בטומאה זו אם שמשה מיטתה או פלטה שכבת זרע.
הזרע מוגדר כמטמא בתוך 3 עונות מהביאה או עד שיבש.
יש לשים לב שהזרע עצמו הוא "אב הטומאה", המטמא אדם או בגדים וכלים שנגע בהם, אבל
דינו של האיש שממנו יצא הזרע דינו כ"ראשון לטומאה", שאינו מטמא אדם או כלים במגעו,
אלא רק אוכלין ומשקין.
טומאת בעל קרי היא אוסרת על הטמא להיכנס להר הבית כולו. ואינה
מותרת אף במקרה של היתר טומאה בציבור.
[ו] עבודה זרה
תקנת חכמים שהיא וכל משמשיה מטמאים.
לטומאה זו אין שורש מהתורה, וגזרו עליה חכמים טומאה כשרץ.
טומאות מדברי חכמים
[ז] טומאת משקין ואוכלין
מהתורה משקין ואוכלים מקבלים טומאה. אבל לא מעבירים את טומאתן לדבר אחר.
אבל חכמים גזרו על אוכלים ומשקים שהם מטמאים אחרים.
ועל משקה החמירו יותר ממאכל שיטמא גם כלים ולא רק מאכל או משקה. והטעם שדומה
למשקה הזב, כלומר לנוזלים היוצאים מאב הטומאה כגון רוק, שמטמאים כלים מהתורה.
ישנם חילוקים בטומאת משקה את הכלי בין גבו לתוכו ובין קדש לתרומה שמטרתן להבחין בין
טומאה מהתורה לטומאה מדברי חכמים כדי שלא ישרפו תרומה או קדשים כתוצאה מטומאה
זו.
חומרה נוספת שישנה במשקה היא שאינה הפחתה בדרגות הטומאה. כלומר משקה שנגע
במשקה מטמא אותו באותה דרגה שהוא טמא בה.
[ח] טומאת ידיים
מגזרת חכמים ידיים נידונות כשניות לטומאה ופוסלות את התרומה, בין שלא נגעו בטומאה
(סתם ידיים), בין שנגעו בראשון – נטמאות והופכות שניות לטומאה לעולם, כלומר ללא הבדל
במה נגעו.
טעם הגזרה משום שידיים עסקניות הן, ונוגעות מבלי משים במקומות מזוהמים, ושמא נטמאו
מבלי משים. בשל כך הצריכו חכמים נטילת ידיים לכל עסק בתרומה או קדש.
ישנם חילוקים, כבכל גזרות חכמים, בין המקדש שבו אין טומאת ידיים, לחוצה לו. חילוקים אלו
וסניפים נוספים של טומאה זו, כגון האוכל או שותה מזון טמא, מבוארים בפרק זה.
