תמצית וביאור הלימוד, כתב וערך: הרב רוני פרינץ
[ח] טומאת מים שאובים וטומאת כתבי הקדש
בעבר טבלו הטמאים במי בורות ומערות שמימיהן היו מלוכלכים. כדי לנקות את עצמם היו רוחצים
אחר הטבילה במים שאובים. מתוך כך טעו העם לומר שמים שאובים מטהרים ולא המקווה. משום
כך, גזרו חכמים טומאת ולד שני על הבא ראשו ורובו במים שאובים, או שנפלו עליו שלושה לוגים.
הפרק מפרט מהן הדרכים בהם הרחיצה במים שאובים נחשבת כרחיצה אחת בשיעור הגורר
טומאה ובאיזה אופנים רחיצה במים שאובים אינה גוררת טומאה.
בנוסף גזרו חכמים גם טומאת ולד שני על כל כתבי הקודש הכתובים כהלכה בכתב אשורי בדיו על
קלף, וכן על תשמישיהם, והם מטמאים תרומה במגע ומטמאים את הידיים. הטעם לגזרה זו שהיו
העם מניחים מאכל תרומה ליד כתבי קדש מפאת קדושת שניהם. אחסון זה גרם לעכברים לאכול
הן את התרומה והן את הכתבים. נוצר מצב מוזר במקצת שהנוגע ספר קדש – נטמאות ידיו. אמנם
טומאתן זוהי שמירתן…
הפרק מפרט איזה כתב נידון כספר ואיזה לא, ואילו כלים נחשבים לתשמיש הכתב כגון הנרתיק
ואילו כלים לא נידונים כך.
[ט] טבול יום
טבול יום הוא מצב – סטטוס של טומאה בדרגת שני לטומאה. כלומר מטמא תרומה וקדשים
בלבד. )תרומה עושה אותה שלישי לטומאה וקדשים עושה אותם רביעי לטומאה(.
טבול יום הוא אדם שנטמא באב הטומאה או בראשון לטומאה וטבל, אך עדיין לא הסתיים היום בו
טבל. בגמרא נקרא מצב זה "טעון הערב שמש". כלומר אדם שתהליך הטהרה שלו מסתיים רק עם
סיומו של היום בשקיעת השמש וכניסת הערב.
לגבי רוב 'טבולי היום', סוף היום משלים לגמרי את טהרתם, והם רשאים גם לאכול קודש. אלא,
שלטומאות חמורות כגון זב, זבה, יולדת ומצורע, דרוש שלב נוסף של הבאת קרבן עד להשלמת
טהרתם. בשלב זה הם כבר אינם מוגדרים כטבול יום אלא כמחוסר כיפורים, ואסורים לאכול קרבן
או להיכנס לבית המקדש.
בסוף הפרק הרמב"ם עורך סיכום קצר של דרגות הטומאה:
א) אדם וכלים – מהתורה הם אב או ראשון, מדרבנן גם שני, ותו לא. (מלבד כלי חרס שאינו אב);
ב) אוכל – מהתורה רק ראשון ושני ואינו מטמא אוכל אחר. מדרבנן שלישי ורביעי (תרומה קדשים);
ג) משקה – מהתורה אב וראשון, מדרבנן שלישי ורביעי.
[יא] מדרגות טומאה במאכלים
כאמור מהתורה אין מאכל מטמא מאכל
הרמב"ם מונה את הדרגות מהקלה לחמורה:
פסול – אוכל טמא שאינו מטמא מאכל חולין אחר. האפשרויות בהם מתקבלת דרגה זו:
א) שני בחולין. ובכלל זה טבל ומעשרות; ומכל מקום מטמא אוכלי תרומה ומשקה חולין.
ב) שלישי בתרומה. ובכלל זה חלה וביכורים; ומכל מקום מטמא מאכל קדש אבל לא תרומה.
ולמרות שלא מטמא במגע עשו מעלה באכילה שלא יאכל תרומה עד שיטבול.
ג) רביעי בקודש. ובכלל זה כל קדשים שהתקדשו. אבל אוסר על האוכלו לאכול קדשים.
[יב] מעלות / חומרות בקדשים
מפאת חומרתו של הקדש גזרו חכמים 11 מעלות על הבא לעסוק בקדשים ואלו הן:
א) לא להטביל כלי בכלי;
ב) אחורי הכלי מטמא הכל;
ג) לא לסחוב מדרס וקודש;
ד) בגדי אוכלי תרומה, מדרס לקודש;
ה) לא להטביל כלי מפוצל;
ו) כלי שיוצר בהשגחה, טעון טבילה;
ז) הכלי מצרף את תוכנו;
ח) רביעי בקודש, פסול;
ט) יד מטמאת יד אחרת;
י) אוכל שלא הוכשר, לא נאכל בטומאה;
יא) אונן ומחוסר כיפורים אסורים בקודש.
[יג] גזרות שונות מדברי חכמים והכרעותיהם בספקות ומצבי ביניים
א) בגדים – כל רמה של לובש בגדים, טמאה ביחס לרמה הקדושה יותר; לדוגמה בגדי אוכלי
תרומה טמאים לאוכלי קדשים.
ב) טבילה – כוונת הטבילה מעכבת ביחס לרמה הקדושה יותר; כמו כן היסח הדעת מרמת טהרה
לתרומה ומעלה מחייב טהרה מחודשת לפי רמת היסח הדעת אם ממת טומאת שבעה וכו'.
ג) כלים – הנמצאים ברחוב, הם בחזקת טומאה. מלבד בירושלים;
ד) רוק – גם בירושלים, טמאים אם הם באמצע הדרך;
ה) ספקות – הרמב"ם מפרט על אילו ספקות שורפים את התרומה, על אילו תולין ועל אילו אוכלים-
כלומר שאין כאן טומאה (כמפורט בהלכות ט-יג ובפרק הבא).
[יד-טו] המשך – ספקות שטיהרו חכמים
חכמים טיהרו 12 ספקות בטומאת דרבנן , בתחומים הבאים:
א) ספק מים שאובים;
ב) ספק טומאה צפה במים;
ג) ספק טומאת משקים כדי לטמא הלאה;
ד) ספק אם הידיים טמאות. ]א-יב[
ה) ספק טומאה מדרבנן;
ו) ספק ביחס לאוכלי חולין בטהרה;
ז) המסופק כמה קרבנות מביא, יכול להביא אחד ונטהר;
ח) כל עוד האדם לא נצטרע, ספקו טהור;
ט) ספק אם הטמא נעמד מתחת העץ;
י) ספק אם השרץ נגע;
יא) ספק נגע בטומאה המונחת ברשות הרבים;
יב) ספק אם נגע בטומאה שברשות היחיד או שברשות הרבים.