תמצית וביאור הלימוד מבית הרמב"ם היומי
הלכות גניבה
מקור האיסור והגדרתו
כל הגונב ממון חברו משוה פרוטה ולמעלה עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תגנבו.
איסור גניבת ממון נסמך על הפסוק שהביא הרמב"ם לעיל. זאת לעומת האיסור הדומה המופיע בעשרת הדברות שעוסק בגונב נפשות.
למרות שלמצוות ואיסורי תורה יש הגדרה כמותית, גניבה אסורה מדין תורה בכל שהוא. יתר על כן, אסור לגנוב אפילו דרך שחוק, ואפילו על מנת להחזיר, או על מנת לשלם. זאת משום שהאיסור נעשה בעצם הפעולה ולא רק בתוצאותיה. כלומר, אפילו כשלא הייתה כל כוונה לגרום נזק מממוני, מכל מקום, נגרם נזק למוסר האישי והחברתי (א.ב). משום כך, שווה איסור גניבה, בממון ישראל, גוי או קטן שאין לו בעלות ממונית (א.א).
כך גם לגבי הגנב עצמו. למרות שקטן פטור מדיני עונשין, ראוי לבית דין להכות הקטנים שגנבו, כדי שלא יהיו רגילים בה, ואף על פי שקטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווים להפרישו, אין זה אלא בעברות שבין אדם למקום, אבל בעברות שבין אדם לחברו מפרישים אותו, כדי שלא תארע תקלה על ידו (א.י).
על יסוד הדברים הללו ניתן להבין שגניבה אינה רק שינוי 'בעלות ללא רשות' של חפץ, גם המסיג גבול רעהו אפילו מלוא אצבע, כלומר שמכניס מתחום חברו לתוך תחומו, אם הסיג בסתר הרי זה גנב(ז.יג). זאת למרות ש"קרקע אינה נגזלת" (סוכה ל, ב"ק צה ובכמה מקומות).
ועל זה אמרו בתורת משל: הגונב [אף את שלו] מן הגנב, אף הוא טועם טעם גנבה (ברכות ה, ב).
מכל מקום, ישנם דברים שאינם נכללים באיסור גנבה. דברים שאין אדם מקפיד עליהם, אין בהם משום גנבה, כגון הנסורת מן העץ שמעבד הנגר – הרי אלו שלו, שאין דרך בעל הבית להקפיד עליהם, ואף אם יאמר שהוא עצמו כן מקפיד, לא חוששים לדעתו.
בין גניבה לגזלה
לדעת הרמב"ם גניבה אינה בכלל גזלה. זאת לעומת חלק מהראשונים הסוברים שהלאו של לא תגזול כולל גם איסור גנבה. לדעת הרמב"ם שונה הגניבה מן הגזלה. "גנב – זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעין… אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיה ובחוזק יד, אין זה גנב אלא גזלן (א.ג). הרמב"ם סידר את הלכות גניבה לאחר הלכות גזלה, משום שהאחרונה חמורה יותר וכדברי הגמרא (בבא קמא עט, ב): "שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? אמר להם: זה (הגזלן) השווה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה (הגנב) לא השווה כבוד עבד לכבוד קונו; כביכול עשה עין של מטה (ההשגחה) כאילו אינה רואה, ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת".
הרתעה פיצוי וענישה
בשונה משאר הלאוין, אין לוקים על לאו זה של גניבה, משום שניתן לתשלומים. כלומר, התורה חייבה את הגנב לשלם תחת שילקה ויפטר.
כל זמן שלא חל שינוי בדבר שנגנב, ניתן להחזירו לבעליו כמות שהוא, בין לפני ייאוש ובין לאחר ייאוש, שדין הגזל ודין הגנבה שווים בזה. וכן כל שאר הדינים האמורים בהשבת הגזל, אמורים גם בגנבה.
כאמור, אם נתפס הגנב, החמירה תורה לחייבו בכפל ממיטב נכסיו, אם העידו עליו עדים שגנב, לעומת הגזלן שמתחייב בקרן בלבד. אם הודה הגנב, משלם את הקרן בלבד.
תשלומי כפל נוהגים בכל, חוץ משה ושור, שהגונב את השור או את השה וטבח או מכר, משלם על השה פי ארבעה ועל השור פי חמשה, ואלו נקראים: תשלומי ארבעה וחמשה.
ענישה ייחודית לגנב היא המכירה לעבדות. אם אין לגנב ממין זכר, לא קרקע ולא מטלטלים לשלם בעד הגנבה, בית דין מוכרים אותו ונותנים דמיו לזה שממנו גנב (ג.יא).
דין ייחודי נוסף בגנב הוא הבא במחתרת. גנב המנסה לחדור לרשות פרטית, מותר לבעל הבית במקרים מסוימים אף להורגו. דין זה מלמד אותנו שוב, עד כמה קרובה הגניבה לדיני נפשות, ואכן את החטיבה מסיים הרמב"ם באיסור לא תגנוב שבעשרת הדברות – גניבת נפשות.
"זה שגונב ממון בזה מעדיר גוף הממון, ובזה שנוטל ממון חבירו שהוא חיותו הוא נוטל נפשו של חבירו, ובזה שחבירו מצטער על שנגנב לו ולא ידע מי גנב ומצטער ביותר… נאבד דעתו" (מהר"ל חידושי אגדות סנהדרין קיג ב).
קניית רכוש גנוב
אסור ליהנות מדבר הגנוב, בין לקנותו ובין כשהוא עדיין ברשות הגנב, כגון לרכוב על גבי בהמה גנובה (ה.ב). הרמב"ם מפרט תקנות וכללים אילו חפצים אסורים בקנייה משום שחזקתן שהם גנובים, מה הדין כאשר אדם קנה חפץ לתומו והתברר לו שהוא גנוב וכיוצא בזה.
דינים המסתעפים מגניבה
בנוסף לגניבה הרגילה שעניינה הוצאת ממונו של אדם מידיו ללא רשותו, חטיבה זו עוסקת בעבירות שמהותן זהה למעשה האמור. אלו הם השומר שמכחיש שהופקד החפץ בידו, המרמה במידות ומשקלות ועוד.
פרק א' – גניבה ותשלומיה
א) הגדרת האיסור – לגנוב בסתר בשום צורה
ב) התשלום – בכללות משלם כפל, ואם הודה מעצמו משלם רק קרן, ואם טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה
ג) בעלות על הגניבה – הגניבה שייכת לבעליה, עד לאחר ייאוש ושינוי החפץ.
פרק ב' – תשלומי כפל ארבעה וחמישה
הכלל: חיוב כפל קיים רק בגניבת מטלטלים שגופם ממון, והבעלים יהודי, והגנב הוציאם מרשותו.
פרק ג' – חיוב ופטור מתשלום
א) עונש ותשלום – אינו משלם במקרה שעשה עבירה שיש בה מיתת בית דין או אם לוקה, ובלבד שחיוב העונש בא יחד עם חיוב התשלום
ב) מודה בקנס – אם הגנב הודה מיוזמתו, נפטר מהכפל והארבעה וחמישה
ג) גביית התשלום – מנכסי הגנב, והאיש נמכר כעבד אם אין לו את הקרן.
פרק ד' – שומר שגנב / השבת הגניבה ללא ידיעת הבעלים
א) שומר שטען שהחפץ נגנב, ונשבע, והתגלה כי החפץ ברשותו – משלם כפל על כל שבועה, שהרי הוא הגנב.
ב) השבה ללא ידיעת הבעלים: אם ידעו הבעלים מהגנבה ולא ידעו מחזירתו עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה את מעותיו, מנה את כיסו ומצאו שלם המניין פוטר, ואם לא ידעו הבעלים לא מגניבתו ולא מחזירתו, כיוון שהחזירו למקומו נפטר מאחריותו.
בדבר שיש בו רוח חיים, כגון שגנב טלה מן העדר, גם לא ידעו הבעלים לא מגניבתו ולא מחזירתו חייב באחריות עד שיודיע לבעלים שהחזירו.
פרק ה' – הקונה מהגנב
גם אם הגנב העביר את הגניבה לאחר, היא חוזרת לבעליה. אלא שבקונה מהגנב תיקנו חכמים שהבעלים ישלם לו את עלות הקניה בהתאם לשבועתו.
פרק ו' – דבר שחזקתו גנוב
אסור לקנות דבר שמוחזק לגנוב, כל זאת בהתאם לאדם שמוכר ולסוג החפץ. מכל מקום, ישנם דברים שהבעלים אינו מקפיד עליהם ולבעל מלאכה מותר לקחתם ואין בכך משום גניבה.
פרק ז' – איסור הטעיה במשקל ובמידה
אסור לשקול במשקל או במידה חסרים לאף אדם. ואסור אף לקיים משקולת כזו בבית. כמו כן קיים איסור כפול לגזול קרקע בארץ ישראל. כמו כן מתבארים בפרק איסור הגניבה מגוי, הסגת גבול ועוד.
פרק ח' – מאזני צדק
חובה לייצר מאזניים וכלי מדידה מדויקים ביותר, ולוודא שאין הם עלולים להשתנות מסיבה כלשהי, כגון מצד סוג החומר. כמו כן חלה חובת התוספת לשם ההכרעה, המוטלת על המוכר. יש לקיים פיקוח מתמיד מצד בית דין על כל המאזניים המסחריים.
פרק ט' – הגונב נפש והבא במחתרת
א) אסור לגנוב בני אדם. וחייב מיתה אם גנב יהודי שאינו מבני ביתו, והכניסו לרשותו ושיעבדו ומכרו
ב) מותר להרוג גנב הבא במחתרת, ובתנאי שמתקיימים כל התנאים שעניינם הסיכוי שהגנב יפגע בבעל הבית.
