תמצית וביאור הלימוד מבית הרמב"ם היומי
הלכות נזיקי ממון
פרק א' – כללי יסוד בנזקי בעלי חיים: תם ומועד
אחריותו של אדם על ממונו היא פועל יוצא של מידת הנזק האפשרית ואופיו של המזיק עליו הוא אמור לשמור. מכאן החלוקה הראשונה שיש בין המזיקין, היא בין מזיק בפועל המוחזק לגרום לנזק ומזיק פוטנציאלי שאין צפי שהוא יגרום לנזק. על המזיק המצוי-הקונבנציונאלי, אחריותו של הבעלים גדולה יותר ולכן התשלום על נזק כזה הוא נזק שלם ומכאן כל נזק אינו מצוי התשלום עליו הוא חצי נזק.
(יש לתת את הדעת שתשלום על נזק אינו בהכרח פיצוי. יתכן והמזיק ישלם לניזק פחות מדמי נזקו ויתכן שישלם לו אף יותר. ישנם נזקים שהם כה חמורים, כגון פגיעה בנפש, עד שאין משלמים עליהם כלל).
שתי קטגוריות אלו מוגדרות כתם ומועד:
א) תם – אלו מיני נזקים מנזקי קרן שאין דרך הבהמה לעשותם. לכו חובת השמירה היא פחותה וממילא התשלום אינו מלא אלא משלם חצי נזק מגוף הבהמה שהזיקה.
כפי שהתבאר לעיל, הערכת הנזק היא תוצר של משתנים מספר כאשר אחד מהם היא מידת הסבירות שהוא יתרחש ובמקביל היכולת להישמר מפניו. בנידון שלנו, נגיחה היא בהגדרה פעולה לא נורמטיבית, כלומר כל שור הוא תם בהגדרה, עד שלא יוכח אחרת. מכאן שאין ציפייה מבעלי השור לשמירה מיוחדת כל עוד לא קרה דבר. לכן התשלום המיוחד לתם – חצי נזק. (זאת לעומת השן והרגל כפי שנראה בהמשך).
ב) מועד – אלו מיני נזקים שדרך הבהמה לעשותם, או שנגחה והזיקה בפועל מספר פעמים. משום כך על מועד, משלם נזק שלם מהטוב שבנכסיו. מה שהופך את השור למועד אינו מספר הפעמים שהזיק, אלא מספר הפעמים שהועד בבעליו – כלומר שנדרש לשמור שורו שלא ישוב ויזיק. לכן שור שנגח שלוש פעמים ביום אחד, למרות שהוזהרו בעליו לאחר כל נגיחה שישמרוהו – אינו נעשה שור מועד.
בנוסף, בעל חיים שהתרגל להזיק באחד מנזקי קרן, נעשה מועד רק לאותו נזק ספציפי. לדוגמא: בהמה שנגחה שלוש פעמים, נעשית מועדת לנגוח בלבד.
מכיוון שגם מקום הנזק רלוונטי לשמירה, כלומר אינו דומה מי שניזק מהשור לאחר שנכנס לחצר פרטית למי שניזק מממנו ברשות הרבים, לכן גם התשלום על הנזק משתנה בהתאם למקום שבו נעשה. נזק ברשות הניזק הוא החמור ביותר ומשלם נזק שלם, לעומת נזק ברשות המזיק שהבעלים פטור עליו. רשות הרבים היא מקום המיועד להליכת בהמות ולכן על נזקים נורמטיביים של שן ורגל פטור הבעלים מלשלם.
פרק ב' – אבות ותולדות: נזקי צרורות
בכללות, דין התולדות כדין האבות. וכאשר משלם את כל הנזק, זה מוגדר כ'ממון', ואילו כאשר משלם פחות או יותר, זה מוגדר כ'קנס'. מלבד ב'צרורות' – שהבעל חי הזיק דרך זריקה והדיפה של דבר מה, שלמרות הדימוי לתולדת רגל, הלכה למשה מסיני שמשלם רק חצי נזק בתור 'ממון'.
הגדרת התשלום כקנס או ממון נוגעת בליבה של תשלומי נזק. האם התשלום הוא סוג של פיצוי לניזק או כעין הרתעה למזיק. מכאן ההלכה המיוחדת בקנס – כל המודה בקנס פטור.
בפרק מתבארים אבות נוספים ששייכים לקבוצה נזק צרורות – נזק הנגרם כדרכו, אך באופן עקיף על ידי כוח בעל החיים ולא על ידי גוף המזיק: נזק שנעשה על ידי קולו של בעל חיים, כלב שקפץ אל הגג ושבר כלי ועוד. בכל מקרה מברר הרמב"ם את מידת התאמתו לצרורות או לקרן שהיא משונה ומשלם נזק שלם במועד.
מושגים חשובים נוספים המתבארים כאן: היחס בין אונס לפשיעה. וחיוב בדיני שמים: מושגים אלו יתבארו בע"ה בדף השבועי של הרמב"ם היומי.
פרק ג' – נזקי שן
נזק השן, מוגדר כנזק הנגרם מתוך פעולה שמטרתה להסב את החיה, בין אם מדובר בהנאה מכוונת או אגבית. בניגוד לקרן, נזקי שן (ורגל) הם דבר שבשגרה אצל בהמה. הבהמה רגילה לאכול את כל סוגי המאכל, ולכן היא מועדת לכך, לכן כל בעל בהמה, מקבל על עצמו גם הוא אחריות מלאה לנזקים אלו ולמניעתם.
תשלומי הנזק משתנים בהתאם למציאות כפי שביארנו, אם אכלה ברשות הניזק – הבעלים משלם נזק שלם; וההפך, אכלה ברשותה, הבעלים פטור. אכלה ברשות הרבים – פטור מהנזק, ומשלם רק ערך מה שנהנתה שסוף כל סוף, אין ארוחות חינם.
כמו בכל אבות הנזיקין, הפרק מבאר נזקים שנדמים לשן אך בגלל סיבה כזו או אחרת הם למעשה שייכים לאב אחר.
פרק ד' – שמירה
הדין: על הבעלים לשמור את הבהמה בשמירה רגילה, כלומר המקובלת ביחס לבהמה זו. כששמר כך היר שהוא פטור על כל נזק שהזיקה ואם לא שמרה כראוי, משלם. ואם מסר לשומר, אחריות הנזק עוברת לשומר.
משום שהתשלום נגזר מרמת השמירה, בסוף הפרק מתבארים אופנים שונים להערכת תשלומי נזק במחובר לקרקע, שערכו משתנה לפי מידת חשיבותו.
פרק ה' – תקנות ציבוריות
יש אשר הנזק אינו בין אדם לאדם. התנהלות חברתית מסוימת יכולה להיות מקובלת על תושבי המקום, ולמרות זאת היא גוררת נזק מתמשך: לסביבה, למרחב הציבורי וכדומה. בשל כך חכמים תקנו תקנות המתערבות בהגדרות היסוד של הקניין. על יסוד הכלל שטובה משמעותית לרבים או לארץ, קודמת לנזק פחות משמעותי היחיד.
אלו הן חלק מהתקנות: אסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל משום שמכלה את הזרעים ואת הצמחייה. אסור לגדל כלבים וחזירים בכל מקום, וכן תיקנו כמה תקנות לטובת שאר האנשים שיוכלו להשתמש במקרים מסוימים בשטח פרטי.
מותר לאדם ללקט עצים להסקה משדה חברו, ובתנאי שיהיו זרדים פשוטים שאין בכוחם להשריש; מותר לאדם ללקט משדה חברו עשבי בר העולין מעצמם; מעיין חדש שהחל נובע בשדה פרטית, מספק מים לכל בני העיר; מותר לכל אדם לדוג בחכה דגים מהכנרת, למרות שהיא בנחלת שבט נפתלי. כשדרכי-הרבים מלאות בוץ בחורף, מותר לעוברי הדרכים, להלך בדרכים, שבצידי שדות פרטיות ועוד.
פרק ו' – איזהו מועד
ההגדרה: מועד זהו שור שנגח מיוזמתו בשלושה ימים, והעידו בו בבית דין בפני בעלים בר-דעת. והשור נחשב מועד רק לאותו תחום בו הוא הוחזק כמזיק. בהמשך הפרק מבואר כיצד המועד יכול לחזור לתמותו וכן ספקות בדיני מועד.
פרק ז' – נזקי קרן ותשלומיה
כאמור לעיל, התשלום לפי השמירה (שמירה כראוי – הבעלים פטור). אך לא רק. כפי שלמדנו קיימת משמעות גם למקום שבו נעשה הנזק – אם הנזק נעשה בשטחו הפרטי של הניזק, או ברשות הרבים. בנזקי שן ורגל, ההלכה אינה מחייבת בפיצויים עבור נזק שנעשה ברשות הרבים. לעומת זאת, בנזקי קרן, שבהם הבהמה נחשבת כמי שהזיקה באופן מכוון, ההלכה מחייבת גם על נזקים שנעשו ברשות הרבים.
שמאות הנזק – נעשית על פי הכלל שהניזק מקבל את נבלת השור שניזוק, והמזיק משלם את ההפרש. הפרק מפרט את הסדרי התשלום, במידה וחל שינוי בערכה הכספי של הנבלה או של השור.
פרק ח' – בעלות על הבהמה וגביית תשלומים
השאלה מי בעליו של השור משפיעה על אופן התשלום והפטור ממנו:
א) ישראל – דיני נזקים קיימים רק כאשר היתה הוכחה ברורה ושני השוורים הם בבעלות ישראל, לא בשור של הקדש או הפקר;
ב) גוי – שורו שהזיק חייב נזק שלם, ואם ניזוק פטור.
גביית הנזק נעשית בהדרגה: בתחילה מהמטלטלים, במידה ואין גובים קרקע.
הפרק מסיים בהכרח לפסוק על פי ראיות חותכות ולא על יסוד אומדן דעת השופטים.
פרק ט' – פרטי תשלומי תם וספקות בדין תשלומי בהמה: מעוברת ועוד
עובר נחשב חלק מאמו לכל דבר, הן לעניין גביית הנזק ממנו, והן לעניין תשלום הנזק עליו. במידה ונמצא עובר בצד הפרה שננגחה ומתה והוא הדין לשאר ספקות, אין הדבר שונה משאר דיני נזיקין שהכלל בהם הוא: המוציא מחברו עליו הראיה, וניתן לגבות רק מדבר מוכח.
הפרק מבאר ספקות ומצבים מיוחדים נוספים הנוגעים לתשלום: כגון שהניזק תפס בהמה של המזיק או שוורים שהזיקו זה את זה.
פרק י' – שור שהמית אדם
כאשר נזק הבהמה נוגע לנפשות, חלים על המזיק שני דינים מיוחדים :
א) סקילה: בעל-חי שהרג אדם, נסקל, ובלבד שעשה זאת מיוזמתו ובכוונה.
ב) כופר : הבעלים חייב בתשלום מיוחד הנקרא כופר. שעניינו כפרה על הבעלים שהתגלגלה מיתת ישראל על ידו.
כל זאת דווקא אם הבעל-חי היה מועד והרג מחוץ לרשות הבעלים.
בסוף הפרק מסכם הרמב"ם את דיני שור שהמית.
פרק י"א – הכופר
הפרק מבאר כיצד משלמים את הכופר: בעל השור משלם את שווי הנהרג ליורשיו, השור עצמו נסקל, ולאחר גמר דין הריהו אסור בהנאה ואינו ברשות בעליו.
פרק י"ב – נזקי בור
הבור הוא דגם יסוד, לכל מִפגע דומם הנמצא ברשות הרבים, שבני אדם או בעלי חיים ההולכים שם עלולים להיפגע ממנו. הכלל הוא, שהאחראי ליצירת הבור חייב לשלם פיצויים על כל נזק שנגרם על ידיו לבני אדם או לבעלי חיים. לעומת זאת, הוא פטור חיוב בתשלומים עבור נזקים שנגרמו בדרך זו לחפצים שונים, וכן אין חיוב לשלם פיצויים במקרה שהמפגע גרם למותו של אדם.
בור הוא חריג לכלל הרגיל בהלכות נזקי ממון שאחריות על נזק נובעת מהבעלות על גורם הנזק. החידוש הוא שבור הוא "דבר שאינו ברשותו של אדם, ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו".
מכאן הכלל: אדם חייב על בעל חי שהוזק בבור, וזאת: שהבור בבעלותו או שחפרו בלי רשות, ושהבור נחפר בעומק כזה המסוגל להמית.
השיעור המינימלי לעומק הבור "שיש בו כדי להמית" הוא עשרה טפחים (כשמונים סנטימטרים). זאת משום שבור יכול לפגוע בבעלי החיים הנופלים לתוכו בשני אופנים שונים: על ידי 'חֲבָטוֹ' של הבור – המכה שסופג בעל החיים בפגיעתו בקרקעית הבור, ועל ידי 'הֶבְלוֹ' של הבור – ההרעלה שמקבל בעל החיים מהאדים שבבור.
פרק י"ג – נזקי כלים בבור
כאמור, תקלה מכל סוג שהוא, נחשבת לתולדות הבור. אך לעולם אין חייבים בבור על כלים שהוזקו. לכן, נפל חמור טעון משא לבור, חיוב הפיצוי הוא רק על הנזקים שנגרמו לחמור ולא על הנזקים שנגרמו למשא.
הפרק מפרט תולדות שונות של הבור, וכן את הסדרי התנועה ברשות הרבים שבה מצויים מפגעים-בורות.
פרק י"ד – נזקי אש
אש היא כל מפגע נייד – מפגע שעלול לצאת משליטה ולפגוע ברכוש או בנפש מחוץ לתחום בו הוא נמצא.
אדם חייב בנזק שלם על כל הדלקת אש שהתפשטה והזיקה מחוץ לרשותו. אמנם יש לדבר הגבלות:
האחריות חלה על המבעיר רק אם התרשל ולא נקט בכללי זהירות מקובלים. כללים אלו תלויים באופי הבעירה : ככל שהאש גבוהה יותר, צריך להרחיק אותה יותר משדות של אחרים שעלולים להינזק, להציב לה מחסום וכיוצא בזה.
חובת התשלום חלה רק על נזקים גלויים – נזקים לחפצים שהמבעיר ראה או היה יכול לשער שהם נמצאים שם, אבל לא נזקים לחפצים מוסתרים (טמון).
הייחודיות באש שהיא אינה נידונה כממונו ממש, אלא כחציו של אדם. כלומר בדומה לחץ או אבן המוטלת מכוחו של אדם, כך גם האש נעה מכוח פעולתו הראשונית והרצונית של האדם. משום שהיא כבר קרובה לנזקים ישירים, מסיים בה הרמב"ם את הלכות נזקי ממון.
