פתיחה לספר נזקים מבית הרמב"ם היומי
בשעה טובה ומוצלחת אני ניגשים ללימוד ספר נזקים.
הרמב"ם לא ביאר בכל הספרים שקדמו, מה המשמעות של סדר ספרי הי"ד. אמנם דוקא כאן, בהקדמתו לספר-נזיקין, פותח הרמב"ם את הספר בהגדרה הכללית של תוכנו: "אכלול בו מצוות שבין אדם לחבירו".
אם כן,ד ספר נזיקין פותח את העיסוק ב'מצוות שבין אדם לחבירו'.
מדוע פתיחת הלכות אלו עוסקת בשמירה מנזק דווקא?
"מה שאמרו במשפטי הגוים בפרק קמא דבבא קמא, שור של ישראל שנגח שור של נכרי, בין תם בין מועד פטור, נכרי האמור כאן הוא החלק הג', (שאינו עובד הסבה הראשונה, רק הם לקחו לעצמם לעבוד מה שירצו), והנה אותם שהם עובדים אל השי"ת יש להם שיתוף וחבור יחד במה שיש להם א-ל אחד, הוא הסבה הראשונה המקשרת אותם ומאחדת אותם, אך אותם שהם עובדים זולתו יתברך, הם נבראים נבדלים מן כל הנבראים אשר נבראו לעבודתו, ולכך ראוי מצד זה לפטור שלא יחייב בהיזק הבהמה לבהמה שלהם, כי אין ראוי שיהיה האדם חייב על שמתיר הבהמה שלו, כי דבר זה, שישמור בהמתו שלא תזיק לאחר, הוא דבר חדוש בתורה, כי לפי דעת והסברא על הניזק לשמור עצמו מן ההיזק… והתורה חייבה לשלם למי שיש לו עמו חבור וריעות, כי מאחר שיש לו עמו ריעות, אין ראוי שיבא היזק מזה לזה, אף על ידי ממונו, שדבר זה היפך הריעות והחבור… אבל מי שלקח את עצמו לצד אחר, שאינו עובד מי שברא הכל רק עובד זולתו, שנקרא בלשון נכרי, אין לו ריעות עמו כלל, ולא הזהירה התורה לשלם, שהמשפט הזה בעצמו הוא הרחקה מה מן ההיזק, שישמור את ממונו שלא יזיק ממון אחר, כי על הניזק להרחיק עצמו…" (מהר"ל באר הגולה – ז)
יש בשמירה על ממון חבירו שורש ועיקר לכל דיני היחס לזולת. דווקא היחס לממון הוא זה שדרכו ניתן לגלות את היחס הפנימי לזולת, ואף את היחס המיוחד לריבון העולם.
ספר נזקים מסודר מהנזקים הקלים לכבדים. מנזקי ממונו של אדם עד לנזקים ישירים הנגרמים על ידי פעולה מכוונת של האדם עצמו. ובהתאם לכך גם הסדר בענישה, מתשלומים קלים לגזר דין מיתה.
פתיחה להלכות נזקי ממון
חובת השמירה על ממונו
סוגי הנזק, המפורשים בתורה, הם נזקים שאדם עושה לחברו על ידי גופו או על ידי רכושו. אחריות על נזקי הרכוש היא דין מיוחד ומחודש, שכן מוזהר האדם להשגיח ולשמור היטב על רכושו העלול להזיק, גם אם מדובר בבעל חיים שלו רצון עצמאי. כלומר, התורה חידשה שיש חובה לשלם על נזק שמוגדר כ'גרמא' בלבד, למרות שהבעלים לא הזיק לא בגופו ולא בכוחו, אלא לכל היותר התרשל בשמירה על ממונו, בכל זאת חידשה התורה שהאדם חייב לשלם עליו. הלכות נזקי ממון נפתחות בחידוש זה – שמירה על בעלי חיים שלא יזיקו.
על מנת לחדד חידוש זה, נרחיב ונאמר שלמרות שענייני ממונות הם מההלכות שמבוססות על סברה אנושית ועל הנהגה, חוק וסדר חברתי-ציבורי דיני ממונות בישראל אינם כשאר דיני ממון. בדיני הגויים לא מחייבים אדם על שורו שהזיק. יש נתק בין הבהמה שלה רוח חיים עצמאית לבין בעליה. למרות התורה קשרה ויצרה יחסי אחריות בין האדם לממונו (נזקי ממון ח.ה).
נקודה נוספת היא על מי חלה חובת השמירה. ישנן סוגיות רבות מהן עולה שמערכת היחסים בין המזיק לניזק, כוללת את חובתו של הניזק להישמר כשהמזיק מתנהג באופן סביר, וחובת המזיק לשמור על עצמו וממונו שלא יזיקו כשאחרים מתנהגים באופן סביר.
למשל, הטעם ששן ורגל פטורים ברשות הרבים ולעומת זאת קרן חייבת, הוא משום שההולכים ברשות הרבים יודעים שמקום זה משותף לאדם ולבהמה, לכן הם אלו שצריכים להישמר מבע"ח המתנהגים כדרכם. אמנם, לגבי כל מקרה תמיד תשאל השאלה, מה מוגדר כסביר. נושא זה יוסיף להתבאר ביחס לסוגיית תם-מועד.
מכל מקום, מה שאינו סביר לחלוטין, מוגדר כאונס, ופוטר את בעליו מתשלום מכל וכל.
אבות נזיקין
המזיקים המפורשים בתורה נחלקים לאבות. כלומר לקטגוריות. לכל אחד מהאבות אופי מיוחד המגדיר את אופן השמירה והאחריות המתחייבת ממנו. הם נקראים אבות משום שיש להם תולדות, כלומר נזקים הדומים אל האבות באופיים ובתכונתם ואינם מפורשים בתורה.
חלקו הראשון של ספר נזיקין – הלכות נזקי ממון, עוסק בהגרה ופירוט של אבות הנזקים, והמתחייב מהם: צורת שמירתם והתשלום על נזקם.
קרן – אופייה של קרן היא, כוונתו של השור להזיק. ותולדתה: נגיפה בגוף, נשיכה, רביצה על כלים במכוון לשברם או בעיטה ברגל בכוונה להזיק. קרן מוגדרת כנזק שגרם בעל החיים באופן לא צפוי ולא שגרתי בניגוד לאבות הבאים.
שן – נזק הנגרם מתוך הנאה של הבהמה כגון שאכלה מן השדה. תולדותיה: נתחככה הבהמה בכותל להנאתה והפילתו או נתגלגלה על פירות להנאתה וטנפתם, וכד'.
רגל – נזק מצוי. כלומר נזקים הנגרמים מתוך הרגל או מציאות יומיומית, על ידי תנועת גופה של הבהמה. תולדותיה: הזיקה בגופה דרך הילוכה, כשכשה בזנבה כדרכה והזיקה וכד'.
בור – כמה הגדרות: א) תחלת עשייתו לנזק, כלומר בניגוד לבהמה שאין עצם קיומה מזיק אלא מעשה שעשתה, הבור עצם קיומו הוא עומד להזיק. ב) התקלה עומדת במקומה והעובר עליו ניזוק. תולדותיו: אבנו, סכינו, ומשאו של אדם שהניחם ברשות הרבים ונתקלו בהם וכיוצא בזה.
אש – כח אחר – הרוח – מעורב בה. כלומר מזיק שמתנייד לא מכח עצמו כבהמה. תולדותיה: אבנו, סכינו, ומשאו של אדם שהניחם בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך נפילתם. ישנם אבות נוספים שאין להם תולדות, והטעם שנקראים אבות, הוא לפי שדינם כאבות לתשלומין מן המיטב בלבד.
אדם – המזיק בגופו. אדם הוא מזיק 'מיוחד' ועניינו יתבאר בהמשך. תולדתו: אדם המזיק על ידי רוק היוצא ממנו או שבדרך הילוכו טינף בגדים או כלים והוא הדין לכל נזק שאינו נגרם ישירות על ידי גופו של אדם.
תשלומים על נזק
כל האבות (מלבד שור תם שיתבאר בסמוך), משלמים נזק שלם ממיטב נכסיהם, כלומר אם משלם בקרקע, משלם את שווי הנזק בקרקע איכותית ולא משטח קרקע גדול וזול . אף תולדותיהם כיוצא בהם, מלבד תולדה אחת של רגל והיא צרורות – שניתזו צרורות מתחת רגליה של בהמה בדרך הילוכה והזיקו, שאינה משלמת אלא חצי נזק.
אופן התשלום פותח לפנינו סוגיה רחבה לגבי מהותו של התשלום.
הגמרא מחלקת בין ממון – תשלום המחושב על פי הקרן, מטרתו לפצות את הניזק והוא נקרא ממון. כלומר, ממון הוא בעצם תיקון. אדם ששרף גדיש ישלם כסף כסכום ההיזק. אמנם אם התשלום אינו זהה להפסד – למשל כפל של גנב, או חצי נזק שמשלם שור תם – אין בתשלום מידה של תיקון אלא ענישה. מכאן נובע הדין המיוחד בקנס: "מודה בקנס – פטור". בעלים המודים מעצמם ששורם התם הזיק – פטורים מתשלום.
נקודה נוספת בדין התשלומים היא ערך התשלום. מדין תורה, אין חובה לשלם בכסף ממש, אלא כל דבר בעל ערך ראוי לתשלום. מכל מקום נאמר בתורה: "מיטב שדהו ישלם". כלומר, אם התשלום אינו בכסף, הוא צריך להיות סחיר, שיהיה ניתן למכרו ולקבל כסף תמורתו. עם זאת, כאשר אדם רוצה לשלם בקרקע, חלות עליו הגבלות המחייבות אותו לשלם דווקא מהקרקע המשובחת שברשותו.
