אבלות ט' באב
שבת דברים השנה אינה רק שבת חזון, היא גם ט' באב.
משום שאין פורענות ואבלות שבת, אנו דוחים אותה ליום המחרת. כעת יש לנו הזדמנות לברר, האם ט' באב הוא אכן יום אבל?
"תנו רבנן כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות" [תענית ל].
דברי הגמרא ברורים. ישנה התאמה בין אבלות על פטירת קרוב לאבלות על חורבן הבית.
אבל כמו לכל כלל, גם לכלל זה יש יוצאים מן מהכלל.
לדוגמא, איסור מלאכה אינו מתיישב עם כלל זה, שהרי אבל אסור במלאכה, ובתשעה באב מותר מעיקר הדין לעשות מלאכה [משנה פסחים נד:].
כתשובה, יש מרבותינו שפירשו שדווקא איסורים הנוהגים כל תקופת ז' ימי האבלות נוהגים בט' באב. אבל איסורים הנוהגים ביום א' בלבד מותרים בט' באב.
מכיוון בשעת הצורך מותר לעשות מלאכה לאחר שלושה ימי אבלות, לכן מלאכה מותרת בתשעה באב. כמו כן מותר להשיב שלום בתשעה באב, כיוון שאבל לאחר שלושה ימים משיב שלום לשואלו.
מה המשמעות לשוני בין ימי האבלות? כדי להבין נתבונן במחלוקת נוספת הנוגעת לעניינו והיא איסור הנחת תפילין בט' באב.
לדברי הרא"ש כיוון שאיסור הנחת תפילין נוהג ביום הראשון בלבד, אין איסור זה נוהג בתשעה באב.
אמנם רבו של הרא"ש, המהר"ם מרוטנבורג, פסק שאין מניחים תפילין בתשעה באב, שאין יום מר יותר ממנו, ודינו: "כמו ביום ראשון דאבל, שאין יום מר יותר ממנו, יום קבעו לבכיה לדורות".
המהר"ם רואה בט' באב מכה חיה ופתוחה, כיום הראשון לאבלות בו מכה באבל ההלם הראשוני של האובדן. לעומתו הרא"ש רואה בט' באב המשכיות של האבל. האבל "חוזר למציאות" ובתוך מסגרת חייו, עובר תהליך התמודדות עם אובדן שכבר אירע.
כעת ניגש לברר את דעת הרמב"ם, וכמו שכבר מספר פעמים, גם הפעם היא מפתיעה ולא שגרתית.
ראשית, הרמב"ם השמיט את דברי הברייתא "כל מצוות הנוהגות באבל, נוהגות בט' באב", והוא מביא רק את האיסור ללמוד תורה, את מנהגם של תלמידי חכמים לא לשאול לשלום, ואת המנהג של מקצת החכמים לא להניח תפילין של ראש.
אבל מפתיע עוד יותר הוא, שגם אותם איסורים שהביא רבנו, אינם מקבילים לאותם איסורים אצל אבל.
בהלכות תעניות [ה.יא] פוסק הרמב"ם: "אסור לקרות בתשעה באב בתורה או בנביאים או בכתובים ובמשנה ובהלכות ובתלמוד ובהגדות, ואינו קורא אלא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו". לעומת זאת בהלכות אבל [ה.טז] הוא כותב: "אסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובהלכות", הרמב"ם אוסר לאבל ללמוד באיוב, בקינות ובדברים הרעים.
כך גם איסור שאלת שלום הוא איסור גורף לאבל [אבלות ה.כ]: "ומנין שהאבל אסור בשאלת שלום וכו'". לא כך הדבר בט' באב [ה.יא] שבו: "תלמידי חכמים אין נותנין זה לזה שלום בתשעה באב, אלא יושבים דוים ונאנחים כאבלים, ואם נתן להם עם הארץ שלום מחזירים לו בשפה רפה וכובד ראש".
גם התפילין שהאבל אסור בהם, לדעת הרמב"ם [ה.יא] בט' אב: "מקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין של ראש".
מדוע רבנו מחלק באותו איסור בין כלל ישראל לחכמים?
פתרון לשאלה זו, יבהיר לנו את דעתו של הרמב"ם לגבי מהותו של ט' באב.
בריש פרק ה' מתעניות כתב הרמב"ם: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם".
והקשה עליו ה'חתם סופר' (או"ח.רח):הנה גילה לנו מה שלא היינו מעלים על דעתנו, שהיינו חושבים שהתעניות הללו, אינם על דרך התשובה אלא על דרך האבל והצער ביום שאירע רע, כמו השמחה ביום שאירע טובה, וכן משמע קצת במגילה [ה' ע"א] דקאמר תשעה באב שחל בשבת מאחרין ולא מקדימין מ"ט אקדומי פורענותא לא מקדימין, ובוודאי אקדומי תשובה זריזין מקדימין, מ"מ הודיענו הרמב"ם דלא כן הוא! ועל פיו נהגו לומר וידוים וסליחות באותן הימים משום שנקבעו על התשובה, ומ"מ לא הודיעונו נושאי כליו מנ"ל הא!
וכתב לישב: ולכאורה היינו משום שמניין להם לנביאים לחדש דבר שלא מצינו כיוצא בו בתורה, בשלמא לקבוע יום שמחה ביום טובה כגון חנוכה ופורים – דאורייתא הוא מק"ו: משעבוד לגאולה אומרים שירה בפסח ממיתה לחיים לא כל שכן? [מגילה יד], וק"ו דאורייתא הוא…אבל לקבוע אבל עולם על צער, לא מצינו כיוצא בו! אלא על כרחך – על התשובה הוקבעו… וצדקו דברי רמב"ם.
עתה נותרנו עם קושיה אחת: אם לרבנו ט' באב הוא יום תשובה ולא יום אבל, מדוע חכמים נוהגים בו מקצת דיני אבלות?
כותב הרמב"ם (תעניות ה.ט): … מדת כל העם שאינן יכולין לסבול יתר מידי. אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן ערב תשעה באב: היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח, ושורה במים, ויושב בין תנור וכירים ואוכלה, ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה כמי שמתו מוטל לפניו. וכזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה, ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו תבשיל של עדשים אלא אם כן היה בשבת.
לכל העם ט' באב היא אבלות על פורענות רעה וישנה, כדברי החת"ס. לכן עליהם להתמקד בתשובה ותפילה, אבל לא לנהוג אבלות. אדרבא, משום שאבלות היא ביטוי חיצוני ומעשי של טראומה פנימית, מי שאינו חש את החורבן כמי שמתו מוטל לפניו, יעשה שקר בנפשו אם ינהג מנהגי אבלות.
אבל מקצת תלמידי חכמים, חיים את החורבן כאן ועכשיו. תורתם – תורת חיים, מתנשאת היא מעל הזמן, הכל חי הכל הווה. אבל לא רק העבר מתקיים בהווה. אצל תלמידי חכמים אלו, דוגמת רבי עקיבא, גם העתיד, גם בניין הבית השלישי, חי וקיים.
דקה לפסיקה
האם ראוי שהמדינה תפקיע קרקעות פרטיות?
האם במקרים שבה יש בעיה משפטית על קרקע, מותר למדינה להפקיע את הקרקע מיד בעליה הפרטיים לשם צרכי הציבור?
הרמב"ם (הל' מלכים פ"ד ה"ו) פוסק: "ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו, אם אין להם מה יאכלו אלא משם, ונותן דמיהן, שנאמר ואת שדותכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו".
אם כן למדנו שמותר למלכות להפקיע קרקע לצורך מלחמה. מניין לרמב"ם שהמלך צריך לשלם על ההפקעה?
לדעת המנחת חינוך (מצווה רפד אות כג) הרמב"ם למד זאת מקניין מקום המקדש מארוונה היבוסי. אמנם מעיקר הדין, מכיוון שארוונה היה גוי, בעצם היה אפשר לכבוש ממנו את המקום בכוח, כי א"י חייבת בכיבוש, ורק בגלל קדושתו הנצחית של המקדש נמנע דוד המלך מלכבוש את המקום והעדיף לקנותו בכסף.
אך בשו"ת הרמ"ז (ס' מו) למד מגורן ארונה שממידת חסידות בלבד שילם דוד לארונה וגם לישראל יש לשלם ממידת חסידות בלבד. וכן משמע במאירי (סנהדרין כ ע"ב) שחיוב התשלום של המלך הוא רק לצאת ידי שמים. לדבריהם במקום המקדש ראוי לנהוג במידת חסידות. אך כאמור המנ"ח מסביר את הרמב"ם, ובדעת הרמב"ם אין לומר כדבריהם שהרי לדעתו מעיקר הדין צריך לשלם.
והנה הרמב"ם עצמו (הל' מלכים פ"ה ה"ג) פוסק: "ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, ודרך המלך אין לה שיעור, אלא כפי מה שהוא צריך…. אלא הולך הישוב ועושה מלחמתו".
פה לא דרש הרמב"ם תשלום פיצויים לבעלי הדרך, מדוע? פריצת הדרך לא הוזכרה בקשר ליתר זכויות המלך, אלא בקשר אחר של הלכות מלחמה, ומשמע ששני דינים הם: פרשת המלך ופרשת המלחמה.
אמנם גם בפרק ד' כתב הרמב"ם: "כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו, אם אין להם מה יאכלו אלא משם ונותן דמיהן". אם כן מדובר במלחמה ולא רק בדיני מלכות כללית ובזכויות המלך ומדוע חייב לשלם?
לכן חייבים לומר שמה שכתב הרמב"ם בפרק ד' לא מדובר שנשקפת לעבדיו סכנה ישירה, אלא כמתואר שם, שחסר להם מזון והם נאלצים להפקיע שדות וכרמים כדי לכלכל את עצמם. אף על פי שהצורך הוא על מנת להילחם, מכיוון שאין זו סכנה ישירה – לא חל על זה דין מלחמה, ולכן המלך חייב לפצות את בעלי השדות והכרמים; לא כן כשהוא נאלץ לפרוץ דרכים כדי להגיע במהירות לחזית, שזהו צורך ישיר של המלחמה; ואם לא יעשה כן יסתכן ויסכן את העם כולו, לכן אינו צריך לשלם פיצוי.
העולה מדברינו הוא, שכאשר המלכות מפקיעה רכוש לצורך המלוכה, גם אם הוא צורך ציבור, כל עוד אינו פיקוח נפש ממש, חייבת המלכות לפצות את הניזק. מאי חזית שדמיו של הציבור סומק טפי מדמיו של היחיד? אמנם הציבור חשוב יותר, ולכן מותר להפקיע, אך לא בחינם: אין שום הצדקה לפתור בעיות ציבוריות על חשבון רכושו של היחיד; דיינו בהפקעה, אך דמים צריך לשלם.