חוש המישוש חרפה הוא לנו

הפרישה מן העריות וכל הדומה להם היא עיקר עניינה של פרשת קדושים. האם הפרישות המינית, אף מיחסים מותרים, היא מטרה נעלה לעצמה? האם התורה סולדת מההנאה המינית?

לכאורה התשובה הברורה לשאלות אלו בדברי רבנו היא: כן.
ההנאה בכלל והמינית בפרט הן חרפת האדם. כך מתאר הרמב"ם במורה  [ב.לו] את איש המעלה: "אותו אדם למד וקנה חוכמה עד שיצא מן הכוח אל הפֹּעַל, ונעשׂו לו שׂכל אנושי שלם ומושלם ותכונות  אנושיות טהורות ומאוזנות, וכל השתוקקויותיו היו לדעת את סודות המציאות הזאת ולהכיר את סיבותיה, ומחשבתו פונה תמיד אל דברים נעלים, וכל עניינו להכיר את האל וללמוד לקח ממעשׂיו ומה ראוי להאמין באשר לזאת; ובטלו מחשבותיו על עניינים בהמיים ותשוקתו אליהם, כוונתי להעדפת הנאת האכילה, השתייה, המשגל ובכלל חוש המישוש, אשר ביאר אריסטו במידות,  ואמר שהחוש הזה הוא חרפה לנו. ומה יפה מה שאמר! ומה נכון הוא שהוא חרפה!
כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות. אין בו דבר מעניין האנושיות. שאר ההנאות החושיות כמו הריח, השמיעה והראייה – הרי אף-על-פי שהן גופניות יש בהן בזמן כלשהו הנאה לאדם באשר הוא אדם, כפי שהסביר זאת אריסטו.
נמשכנו לדבר על מה שאינו המטרה, אך הדברים נחוצים, כי מחשבותיהם של רוב המצטיינים מבין אנשי החוכמה טרודות בתאוותיו של חוש זה, והם משתוקקים אליו. עם זאת הם מתפלאים כיצד אין הם מתנבאים, אם הנבואה היא ממה שבטבע".

חוש המישוש הכולל את ההנאות הגופניות ובפרט הנאת המשגל הוא לדברי הרמב"ם בעקבות אריסטו, חוש חייתי, לא אנושי, משותף לאדם ולבהמה. חוויה בהמית כזו אינה אלא בושה וחרפה לאדם. לכן עיקר מה שמבחין בין הנביא או החכם לאדם הפחות, היא ההרחקה והביזוי של חוש המישוש [ב.מ] : "הסימן המובהק ביותר הוא שהוא מרחיק מעצמו את ההנאות הגופניות ובז להן. כי זאת הדרגה הראשונה של החכמים, כל שכן הנביאים. זאת בעיקר באשר לחוש שהוא חרפה לנו, כפי שציין אריסטו  ובמיוחד זוהמת הַבִּיאָה".

לכן סובר הרמב"ם שאת יצר המין יש [ג.ח]: "למעט בזאת ככל האפשר, לעשותו בהסתר ולהצטער על עשׂייתו, להימנע מלדבר על כך… על האדם לשלוט בדחפים אלה כולם, למעט בהם ככל יכולתו, ולא ייאות להם אלא במידה ההכרחית …". 

מדברי הרמב"ם עולה סלידה חריפה מחוש המישוש וההנאה הבאה בעקבותיו, ככל שנתרחק ממנו כך יגדל סיכויינו להיות נביאים או לכל הפחות חכמים. ניתן לומר שאילו היינו חסרי משיכה לחלוטין, מצבנו היה טוב בהרבה…

דעתו זו של הרמב"ם על יצר המין, קוממה את הרמב"ן שהגיב עליה בחריפות [איגרת הקודש פרק ב]: "אין הדבר כאשר חשב הרב המורה ז"ל במורה הנבוכים בהיותו משבח לאריסטו על מה שאמר כי חוש המשוש הוא חרפה לנו. חלילה, אין הדבר כמו שאמר היוני, לפי שדעתו היוני יש שמץ מינות שאינו מורגש, שאלו היה מאמין שהעולם מחודש בכוונה לא היה אומר כך זה היוני הבליעל. אבל כל בעלי התורה מאמינים שהשם ברא את הכל כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה גנאי או כיעור".

הרמב"ן בוודאי ידע שרמב"ם עצמו מציין במפורש במורה שדעת תורתנו, שהעולם נברא בכוונה וחולק בזה על אריסטו בשאלת קדמות העולם. ואכן התבוננות מקיפה בדברי רבנו מגלה תמונה מורכבת יותר.

 

בהלכות דעות מתייחס הרמב"ם לדרך הפרישות הקיצונית כמזיקה [ג.א – ב]: "שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יישא אישה, ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה? גם זו דרך רעה היא ואסור לילך בה. והמהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה  המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים!?".

הרמב"ם, בעקבות חז"ל, מתייחס לפרישות קיצונית כחטא הדורש כפרה. יתר על כן, אין לאדם למנוע עצמו מדבר מלבד מה שאסרה עליו התורה!

מה ההשלכה על חוש המישוש? האם הוא טוב או שמא רע? לדעת הרמב"ם הכל תלוי בכוונה: "צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, וכשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות, אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד, לפיכך לא יאכל כל שהחייך מתאווה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים לגוף אם מרים אם מתוקים, ולא יאכל דברים הרעים לגוף אע"פ שהן מתוקים לחיך, … וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע, לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאווה אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואה או לקיים את הזרע".

בהקדמתו למסכת אבות [פרק ד] אף מסתבר שדבריו על חוש המישוש כגורם מעכב לחכמה, נכונים דווקא במצב מסוים: "מה שעשו החסידים בקצת הזמנים, וקצת אנשים מהם גם כן, מן הנטייה אל הקצה האחד, כמו הצום… והרחקת הנשים… וההתבודדות במדברות , לא עשו דבר מאלה אלא על דרך הרפואה, ולהפסד אנשי המדינה גם כן; כאשר ראו שהם נפסדים בפגישתם וראיית מעשיהם, וחששו מהפסד מידותיהם בחברתם – הלכו מאיתם למדברות, ולמקום שאין שם אדם רע…"

ואדרבא, הפרישות עלולה לגרום לפחיתות בנפש:  "וכאשר ראו הסכלים שאותם החסידים עשו אלו המעשים, ולא ידעו כוונתם – חשבום טובות, וכוונו אליהם, בחושבם שיהיו כמותם, והתחילו לענות גופותיהם בכל מיני עינוי, וחשבו שהם קנו לעצמם מעלה, ועשו טוב, ושבזה יתקרב האדם לה'; כאלו ה' שונא את הגוף, ורוצה להמיתו ולאבדו. והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות, ושבהן תושג פחיתות מפחיתויות הנפש. …".

יתרה מזאת, הרמב"ם מפרש אף את איסורי התורה המובהקים כמכוונים להדריך את האדם בדרך הממוצעת והמאוזנת: "וזה, שהתורה אמנם אסרה מה שאסרה וציוותה מה שציוותה – מזאת הסיבה, רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הקצה האחד יותר על צד ההרגל. שאיסור המאכלות האסורות כולם, ואיסור הביאות האסורות, והאזהרה מן הקדשה, וחיוב כתובה וקידושין, ועם כל זה לא תהיה מותרת תמיד, אלא תאסר בעיתות הנידה והלידה, ועם זה סייגו חכמינו למעט התשמיש, והזהירו מזה ביום… הנה זה כולו אמנם חייבו ה' כדי שנתרחק מן הקצה הרע מרחק רב, ונצא מן המיצוע אל קצה העדר ההרגשה בהנאה מעט, כדי שתיקבע בנפשותינו תכונת הזהירות …ואם יבוא האיש הסכל, בלא ספק, וישתדל להוסיף על אלה הדברים, כגון שיאסור האכילה והשתייה נוסף על מה שנאסר מן המאכלות, ויאסור הזיווג נוסף על מה שנאסר מן הביאות, ויתן כל כספו לעניים או להקדש, נוסף על מה שבתורה מן הצדקה וההקדשות והערכים – יהיה זה עושה מעשי הרע והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחד, ויצא מן המיצוע לגמרי". 

אפילו לשם עסק בחכמת התורה אין לפרוש מהאישה לגמרי. כך פסק הרמב"ם בהלכות אישות [טו.ג] : "מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אישה, אין בידו עוון והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו, אבל אם היה יצרו מתגבר עליו חייב לישא אישה, ואפילו היו לו בנים שמא יבוא לידי הרהור".

 נשים לב, הרמב"ם מדגיש ש"אין בידו עוון", כלומר זו לא המידה השלמה, אלא סוג של היתר בדיעבד.

בדרך זו הבין המהר"ל את דברי רבנו [באר הגולה באר החמישי פרק ד]: "הרבה מחכמים, והם החוקרים בשכלם על הנמצאים, אומרים כי חרפת האדם ובושתו וכלימתו חבור איש עם אשתו, עד שאמרו בהסכמה מוחלטת: חוש המשוש חרפה הוא לנו. ודבר זה באו להרחיק חכמים, כי לא יסבול דבר זה  הדעת, כי יהיה יסוד הכל, אשר הוא קיום העולם, שהוא פריה ורביה, יהיה נבנה על דבר גנאי וחרפה. ויותר מזה, כי אין זה כבוד השם יתברך שיהיה דבר שהוא יסוד העולם, על דבר שהוא גנות וחרפה, וכאשר היסוד הוא רעוע, כל אשר הוא נבנה עליו הוא נופל. ולכך ראוי להרחיק את דעת זה, כי אין בחבור איש עם אשתו שום דבר של פחיתות כלל. ודבר זה הוא בוודאי דעת התורה, דכתיב 'ויהיו שניהם ערומים גו' ולא יתבוששו'. הרי הדבר הזה לא היה גנאי כלל, ואילו היה גנאי למה לא יתבוששו. ואם בשביל שלא היה דעת בהם, דבר זה לא יסבול הדעת, שהאדם שקרא שמות לכל הנבראים, וזה יורה על הפלגת חכמתו, לא יהיה בו דעת שדבר זה פחיתות לאדם.  ועל זה כתב הרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים א', ב) כי דבר זה כאילו אמר איש אחד חטא, ובשביל שחטא הושם כוכב בשמים. כך הוא דבר זה, שאיך נאמר שקודם שחטא לא היה בו דעת, ואחר שחטא קנה דעת וחכמה. אבל העניין הוא כמו שאמרנו, כי אין פחיתות בעניין זה כלל מצד  עצמו, רק בשביל שהאדם מכוון לתאוותו ויצרו, ומצד הזה הדבר הוא גנאי. ולפיכך קודם שחטא ונטה אל תאוותו ואל יצרו, אין בזה שום גנאי. רק כאשר נכנס בו היצר, והתלבש בתאווה חמרית, אז הוא גנאי מצד התאווה".

הנה כי היצר המיני קדוש הוא בבסיסו, אלא שכגודל מעלתו כך חרפה היא לקלקלו.

שנזכה לקדושה אמיתית ושלמה.

דילוג לתוכן