קרבן הפסח משונה הוא משאר קרבנות. ספר ויקרא המרכז את תורת הקרבנות פותח בהגדרה כללית של משמעות הקרבנות: " וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' … אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי ה'."

הקרבן ניתן מהאדם לה'. לכן הוא מובא אל אוהל מועד – לפני ה' ומוקרב שם. פסח מצרים לעומת זאת אינו קרבן לה', אלא זבח משפחה: "וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת–שֶׂה לַבָּיִת" (יב.ג), "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם–וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" (יב.כא).

חלק ה' שבקרבן הפסח נמצא מחוץ לאירוע. הדם הנמשך על הפתח מופנה כלפי ה' הנוגף את המצרים, אבל המשפחה נשארת בבית, מחוץ לאירוע. 

מה משמעותו של קרבן הפסח ליושבי הבית? מדברי הרמב"ם (מורה ג.מו) נראה שמדובר ב"טקס מעבר": פעולה שמטרתה להעביר את המשפחה ממצב אחד למשנהו. במקרה שלנו, מעבדות לחרות.

על יסוד הבנה זו, ניתן לראות בדיני הפסח תכנים מעשיים המכוונים להעביר את האדם תהליך של שינוי תודעתי. כך ניתן להבין את דברי הרמב"ם (שם): "ונקבעו אותם המצבים לדורות כדי לזכור היאך היה הדבר, כמו שאמר ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ". פסח דורות הוא זכרון לפסח מצרים. מטרת ההזכרות אינה חוויה של "נוסטלגיה" כמובן, אלא הפנמה מחודשת של העקרונות שהיו בפסח מצרים.

הרמב"ם מחלק את העקרונות המתגלים בדיני פסח מצרים לשלושה: המהירות, המניין שנמנים על הקרבן, ואיסור אכילתו לערלים. שלושת יחד מרכיבים את הדינמיקה של המעבר.

"והייתה המטרה לפעול בחיפזון ובמהירות" (שם): מעבר ממקום אחד למשנהו צריך שיעשה במהירות – לא בשלבים. החיפזון אינו מן השטן, ההפך הזריז נשכר, והמתעכב מלקפוץ על העגלה, ישאר מאחור על כל המשתמע מכך. 

הקרבן נעשה בחבורה ידועה מראש. בחבורה כזו חייב להיות לכל אחד תפקיד. "ולא יסמוך אדם על קרובו או חברו או מי שיזדמן שיארח אותו" (שם). כך, לא מותירים מקום לספק או להזדמנות. בפרט שהחבורה יוצרת כעין "קבוצת תמיכה" ליחיד המתמהמה.

העקרון האחרון הוא האכילה למולים. מצבם הפיזי של ישראל במצרים היה כשל המצרים: "לפי שאמרו בטלו מצוות מילה כאשר ארכה שהותם במצרים כדי להתדמות למצרים, וכאשר נצטוו בפסח והותנה בו שלא ישחט כי אם לאחר מילת עצמו ובניו ובני ביתו ואז יקרב לעשותו, נימולו כולם". הרחקת הערלים חייבה את העם לעבור שינוי פיזי, במעשה. עצמאות מוחלטת אינה תודעתית בלבד. היא חייבת לבוא לידי ביטוי ממשי, מציאותי המבדל את בן החורין מסביבתו המשעבדת.

למדנו אם כן, שכדי לעבור שינוי, לצאת מעבדות לחירות, יש לעשות זאת בזריזות, בחבורה ועם ביטוי חיצוני של הבדלות.

 



 

 

דקה לפסיקה

חסינות השוטר בנזיקין ובפלילים

מה דינו של שוטר שהפריז בשימוש בכח המוענק לו?

התוספתא קובעת: שלוח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק: "בשוגג פטור במזיד חייב – מפני תיקון העולם" . כלומר, חכמים ראו לנכון לחרוג מדין תורה, כדי שאנשים לא יירתעו מלקחת על עצמם תפקידי שיטור ושמירה על הסדר. האם ה"אשראי" של חכמים אינו מוגבל?

הרשב"ץ מסביר שכוונת התוספתא היא ששליח בית דין, "אשר פעל באופן מידתי והזיק זוכה לחסינות בנזיקין מפני תיקון העולם… ואם עשה יותר מן הראוי לו [=באופן לא מידתי] הוי מזיד וחייב". 

המידתיות באה לידי ביטוי לא רק בעוצמת הפעולה והיקיפה אלא גם במניעיה. כך פסק הראנ"ח ששליח בית דין המכה מפני כעס וחימה אחראי על הנזק שגרם. כמובן שחלק זה נידון בדיני שמים, שכן לרוב יש להניח שעניין זה יהיה מסור למצפונו של שליח בית הדין בינו ובין קונו, אלא אם כן ניתן יהיה להוכיח מתוך הנסיבות את כוונותיו הזרות של שליח בית הדין. 

אבל מה הדין כאשר פעולותיו הלגיטימיות והמידתיות של שליח בית דין הובילו למותו של אדם? האם גם אז הוא פטור מכל וכל?

במקום אחר בתוספתא נקבע, שבמקרה כזה דינו כהורג בשגגה, כלומר הוא גולה לעיר מקלט: "שליח בית דין שהיכה ברשות בית דין הרי זה גולה" . התפיסה היא שהשוטר המכה את המסרב לציית להוראתו והורגו, אחראי על מעשהו כהורג בשגגה. יושם אל לב כי התוספתא לא התנתה את הגלות בכך שהשליח הכה את האדם 'יותר מהראוי לו'. משתמע כי בכל מקרה בו השליח גרם למותו של אדם עליו לגלות לעיר מקלט.

אמנם במשנה נזכרת דעה שונה, לפיה אין להטיל אחריות על שליח בית הדין שהרג במהלך מילוי תפקידו: "אבא שאול אומר מה חטיבת עצים רשות [אף כל שהוא רשות], יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין".לטעמו של אבא שאול, כל עוד פועל השוטר במסגרת מילוי תפקידו, ללא חריגה ממתחם הסבירות, אין להטיל עליו אחריות. 

בהתאם לגישה זו, פסק הרמב"ם כי שליח בית דין אשר הכה בעל דין שנמנע מלהתייצב לדין והמיתו, פטור מעונש כיוון שפעל בסמכות: "וכן הרב המכה את תלמידו או שליח בית דין שהכה את בעל דין הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה פטורין מן הגלות שנאמר 'לחטוב עצים', לדברי הרשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין שהרי שגגו והרגו בשעת עשיית המצווה". 

אמנם הראב"ד השיג על פסיקתו של הרמב"ם משום שלהבנתו הרשות האמורה בתוספתא : "שליח בית שהיכה ברשות בית הדין והזיק פטור", משמעותה היא הוראה מפורשת של בית הדין בעניין. 

לכן לא יינתן פטור לשליח בית הדין שהרג אלא אם כן פעל לפי הוראה מפורשת של בית הדין בנידון. אולם לדעת הרמב"ם הוראת הרשות היא עצם מתן הסמכות לשוטר להפעיל כוח לשם ביצוע הפקודות המוטלות. לכן אפילו הרג השוטר את בעל הדין בשוגג, הרי שהוא פטור.

דילוג לתוכן