פרשת בשלח

פרשת בשלח פותחת במשפט תמים לכאורה. התורה מציינת, כבהערת אגב, שלמרות שבני ישראל יצאו ממצרים ללכת ארצה כנען, הם עשו זאת בדרך הארוכה.

במקום ללכת בדרך החוף, במסלול הישיר לארץ ישראל, סובב ה' את העם דרך המדבר.

הסיבוב במדבר אינו מסתכם בעיכוב זמני ותו לא. הסיבוב הזה הוביל לכל צרות המדבר: פרשת קרח והמרגלים, המתאוננים ועוד, יתכן והיו נמנעות או פוחתות אילולי הסתובבנו במדבר 40 שנה.

הסיבה לכל הסיבוב הזה היא תמוהה מאוד : "כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". עם ישראל עלול "לחטוף רגליים קרות" כתוצאה מעימות צבאי, לעשות "אחורה פנה וקדימה צעד" לחזור לחיק פרעה וכל יציאת מצרים תרד לטמיון.

המחשבה של ה', פשוט לא נתפסת. רק בפרשה הקודמת הקב"ה מכה את מצרים בנסי ניסים, ועוד כמה פסוקים הוא קורע להם את הים ומשמיד את צבא מצרים. והנה, הוא "מחשב מסלול מחדש" בגלל איזה חשש מורלי ממלחמה קטנה? האמנם הקב"ה לא יכול לנפנף את האויב כפי שעשה למצרים? האם הוא לא יכול לגרום לאירוע שכזה פשוט לא להתרחש?

הרמב"ם (מורה נבוכים ב.לג), טרם שיענה על שאלה זו, מכנה את הגורם לשאלה במילה קשה: " שמע אפוא את תשובתך אשר תסיר מלבך את החוֹלי הזה". לדעת הרמב"ם חצי הפסוק הזה, טומן בחובו אמיתות יסוד קריטיות של אמונת ישראל.

הרמב"ם מבאר ש"האל הערים להתעות אותם במדבר עד שיאזרו אומץ – שֶכֵּן ידוע שהחיים במדבר, כשהגוף פרוע ומלוכלך, מחייבים אומץ-לב, והיפוכם מחייב פחדנות, וגם נולדו אנשים שלא הורגלו לשעבוד והשפלה". המדבר היה בעצם סדרת חינוך, שבוע שטח ואימון מקדים שנועד לחשל את העם. ומדוע לא להמנע מכל זה? מדוע לא לסובב את המציאות כך שלא תהיה התקלות צבאית כלל, או שהיא תוכרע בדרך נס כמו במצרים?

"מה היה מונע את האל מלהוליכם דרך ארץ פלשתים ומלתת להם יכולת לעמוד במלחמות, ואז לא היה צורך באותו סיבוב בעמוד הענן יומם ועמוד האש לילה? התשובה היא שאף-על-פי שהנסים הם השתנות טבעו של נמצא מפרטי הנמצאים, הרי את טבעם של פרטי בני-אדם אין האל משנה בשום אופן על דרך הנס".

 מכיוון שהקב"ה רצה בכך שעם ישראל יהיו לוחמי חירות גאים ואמיצי לב, הוא לא מתכנן למנוע מהם את סדרת החינוך הזו. אז למה לא לעשות אותם פשוט כאלו? למה לא להחדיר בלבם אומץ לב?

האם הקב"ה ח"ו אינו מסוגל לעשות זאת? "לא אמרנו זאת מכיוון שאנו מאמינים ששינוי טבע אחד מפרטי בני-אדם יקשה עליו יתעלה. אדרבה, זה אפשר, נמצא בגדר היכולת. אבל הוא לא חפץ בזה מעולם ולא יחפוץ בו לעולם… ".

ודאי שאין זה מן הנמנע שה' יעשה כל נס שבעולם. הוא רק לא רוצה. ציפיה אנושית להתערבות אלהית שתשנה את טבע האדם: שתגרום לבחורה להתאהב בי, שאחזור בתשובה, שתבטל התאווה ועוד כהנה, היא סוג של חולי. אבל העניין לא מסתכם בבעיה אישית: "לו היה בחפצו לשנות את טבעו של כל פרט מקרב בני- אדם למה שהוא יתעלה רוצה מאותו פרט, שליחת הנביאים וכל מתן המצוות היו לריק". מחשבה כזו שוללת את כל הרעיון של התורה, המצוות והדיאלוג שבין ה' לאדם.

דקה לפסיקה

האם נכון לאפשר לאויב לפנות לבג"ץ ולתבוע את חיילי צה"ל? *

בשנת 2000, הגיש מוסטפה דיראני מחבל לבנוני שהחזיק בשבי את הנווט רון ארד ונכלא בישראל, תביעת נזיקין נגד המדינה על עינויים שסבל לטענתו בכלאו. עם שחרורו מן הכלא וחזרתו ללבנון בשנת 2004 בעקבות פרשת טננבוים, הוא הצטרף לשורות החיזבאללה. בעקבות זאת ביקשה המדינה מבית המשפט למחוק את תביעתו על הסף, בין השאר מן הטעמים הבאים: על פי פקודת המסחר עם האויב, 1939, גם אם יזכה בתביעתו, אסור להעביר לו את כספי הפיצויים, ומכאן שתביעתו תאורטית בלבד; זאת ועוד, לפי דוקטרינה אנגלית שאומצה במשפט הישראלי או למצער ראוי לאמצה, "אין מבררים תביעתו של אויב". בסופו של דבר, בית המשפט לא קיבל את טענות המדינה, ודחה את בקשתה לדחיית התביעה על הסף. כך פסק למעשה, שמבררים טענתו של אויב. 

מה יחסה של התורה – של המשפט העברי לסוגיה זו?

ראוי להקדים ולומר שלא מצאנו במקורות המשפט העברי כלל מפורש כעין הכלל האנגלי האומר ש"אין מבררים תביעתו של אויב". עם זאת, דומה שעיקרון זה עולה בבירור מן המקורות. 

דבר פשוט הוא שמצווה להילחם באויב המבקש להרוג את העם היושב בציון ולהכניעו, כל מי שפועל לפגוע בחיי הזולת מוגדר "רודף", ומצווה למנוע ממנו לבצע את זממו, אף במחיר פגיעה בחייו. על יסוד הנחה זו כיצד יעלה על הדעת לברר תביעה אזרחית – ממונית, של מי שמצווה להילחם בו ולהורגו? 

על אפשרות ההקבלה בין פגיעה בגוף לפגיעה הממון, ניתן לעמוד מתוך סוגיית רודף. בהנחה שאין הבדל בהגדרת רודף בין ישראל רודף או גוי רודף, מצאנו שנחלקו בשאלה אם מותר לפגוע בממונו של "מוסר"? כלומר יהודי המלשין ומוסר את ממונם או גופם של יהודים אחרים לשלטון זר באופן המסכן את חייהם, האם הגדרתו כ"רודף" שמותר להרגו, מתירה אוטומטית את הפגיעה בממונו או לא? "ממון מסור, רב הונא ורב יהודה. חד אמר: מותר לאבדו ביד. וחד אמר: אסור לאבדו ביד. מאן דאמר מותר לאבדו ביד, לא יהא ממונו חמור מגופו; ומאן דאמר אסור לאבדו, דלמא הוה ליה זרעא מעליא [=אולי יהיה לו זרע כשר], וכתיב: "יכין [רשע] וצדיק ילבש".

לפי הדעה הראשונה, לא יעלה על הדעת שיהא דין ממון הרודף חמור יותר מדין גופו: ואם גופו אינו ראוי להגנה, קל וחומר שממונו אינו ראוי לכך. ואילו על פי הדעה השנייה, אין לפגוע ישירות בממונו של המוסר, "ביד", משום שאפשר שיהיו לו יורשים כשרים הראויים לירשו. להלכה פסק הרמב"ם (חובל ומזיק, פרק ח, הלכה יא) כדעה השנייה: "הוחזק למסור, הרי זה יהרג, שמא ימסור אחרים, ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל ולמסור את המוסרים ביד הגוים להרגם ולהכותם ולאסרם כפי רשעם… ואסור לאבד ממונו של מסור, ואע"פ שמותר לאבד גופו, שהרי ממונו ראוי ליורשיו".

מסקנת הדברים היא שאין לברר תביעת אויב, משום שאף על פי שמחד גיסא, אין רשות לפגוע בממונו של הרודף, בשל הדאגה ליורשיו הפוטנציאליים, הרי מאידך גיסא, ברור שאין חובה לסייע לו, שכן באופן אישי, כל זמן שהוא מסכן אותנו, דינו כמי שאין לו זכויות, לא על גופו, וקל וחומר לא על ממונו. 

* על פי "תביעה אזרחית של אויב" ; ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים עלון לפרשת בשלח, תשס"ו, גיליון מס' 240