גן עדן לעכברים
"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ"

מה כוונת הכתוב בדבריו : מיד כל חיה אדרשנו? האם הקב"ה בא חשבון עם בעלי החיים ומחשב שכר חיה כנגד הפסדה? 

כך לכאורה עולה מדברי המדרש: "שאם החיות יהרגו אותו, כגון שטרפו ארי או נחש ויהרגנו, אני אדרוש ואתבע דמו מן החיות."

הבנה זו מעוררת תמיהה רבה: האם אריה שטרף אדם ח"ו הוא אריה רשע? 

הרמב"ן מתפלא אף הוא: "תמה אני, אם הדרישה כמשמעה, מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתיענש או שתקבל שכר."  הרמב"ן מעלה אפשרות: "אולי יהיה כן בעניין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תיטרף כי גזרת מלך היא, וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו, ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המִדְבַּר חייב מיתה. וציווה כן בבני נח כבישראל."

כלומר, קשה לומר שדעת התורה שיש לבע"ח שכר ועונש, שכן אין בהם דעת. אי אפשר לומר שזאב שזולל כבשים הוא בעל תאווה, אבל קיימת כמין גזרה אלהית, שאם החיה "מתעסקת" עם האדם, היא תשלם על זה.

הרמב"ם (מורה נבוכים ג' פרק י"ז -הדעה החמשית) שולל לחלוטין כל תפיסה של גמול וכל שכן בחירה בקרב בעלי החיים, תפיסה שהייתה נחלתם של כמה מהוגי הדעות בזמנו: "עד לידי כך הגיעו הללו כאשר נאמר להם ומדוע נהג בצדק באדם ולא עשה כן בזולתו, ובאיזה חטא נשחט בעל החי הזה, והביאו עצמם לידי זרות במה שאמרו כי זה יותר טוב לו כדי שיגמלהו ה' לעתיד לבוא, ואפילו הריגת הפרעוש והכנה חיובי שיהא להם בכך גמול לפני ה', וכך העכבר הזה שלא חטא אשר טרפו חתול או דאה, אמרו כך גזרה חכמתו ביחס לעכבר זה ועתיד לגומלו על מה שאירע לו לעתיד לבוא…
אמנם זה הגמול לבעל חי שאינו מדבר לא נשמע כלל באמונתנו לפנים וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל, אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז"ל כאשר שמעוהו מכת המעתזליה ישר בעיניהם והאמינוהו."

יש בעייתיות גדולה, בתפיסה שיש שכר או עונש לבעלי חיים, בעיה שהיא גם סכנה. שכנת ההשוואה לבעלי חיים. אם אנו מפתחים תביעה מוסרית לבעלי חיים אנו עלולים להשוות את המוסר האנושי למוסר הטבעי חייתי ובסופו של דבר, להמיט חורבן על מעלת האדם וממילא על יכולתו להכיר ולדבוק בה'.

אמנם, מאידך יש בעייתיות בהפרדה המוחלטת בין האדם לחי והיא ניתוקו של ה' מעל מערכת הבריאה והופעתו אך ורק בהכרת האדם. כביכול לקב"ה אין עזק עם מי שאין בו דעת. מורכבות זו נראית היטב בדברי רבי משה חפץ (מחכמי איטליה במאה ה-16), בספרו על התורה "מלאכת מחשבת": "ראיתי להתמרמר על אנשים שלמים הם אתנו מבני ישראל אשר פחדו פחד לאמור שה' יתברך ישלח השגחתו על כל חי, גם אשר לא מבני אדם… וכשר בעיני הדבר שה' יתברך המשפילי לראות בשמים ובארץ ישגיח בגבורתו על כל הנבראים מקרני ראמים עד ביצי כינים ויענישם אם יחטאו בחטאם המוגבל, ואם ייטיבו – הנה שכרם אתם. וראיות מדברי חז"ל – הנה רבו מארבה. לבד אתעכב בראיות מסיפורי התורה… "מיד כל חיה אדרשנו" – אלו דברים ככתבם וכלשונם שיעניש ה' החיה על הרציחה… ואם גבוה מעל גבוה שומר ומביט בשפלותנו יושב בשמים רואה את בני האדם, מדוע לא ישגיח בבעלי חי? האם ערכם רחוק מערכנו כאשר אנחנו מן השמים? וכמה מן החיות משובחים יותר מאישי האדם?"

אכן, קשה לסלק לחלוטין את השגחתו ית' מעל ביצי הכינים, אבל בה במידה האם יתכן שנשב יחד עם היתוש של טיטוס בגן עדן ונהנה מזיו השכינה?

 

המתת חסד והתאבדות

מדוע אסור לאדם לקצר את חייו שלו? ניחא כשמודבר באדם בריא, טוב ומטיב. אך מה נאמר על אדם חולה, מסובל בייסורים או כזה ההורג את עצמו על מנת להימנע מחטאים ומעשים רעים?

כדי לברר מעט את הנושא, ננסה ללמוד מהו יסוד הדין.

פסק הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש ב.ב-ג): "וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בהן מיתת בית דין".

דברי הרמב"ם תמוהים, כיצד המאבד עצמו לדעת חייב מיתה בידי שמיים? הרי הוא כבר מת?! שמא ניתן להרוג אדם פעמיים?

אלא שהרמב"ם, שלא כשיטות אחרות, פוסק שהמאבד עצמו לדעת, אינו רוצח אלא שופך דמים.
תגידו, מה ההבדל הגדול? הסוברים שהמתאבד הוא רוצח, אינם מבדילים בין רצח של אדם אחר לבין הריגת עצמו. אמנם לדעת הרמב"ם, אמנם המתאבד עובר על עוון חמור של שפיכת דמו, אבל אינו רוצח.

העקרון שאותו מלמדת התורה הוא, שחייו של אדם אינם ברשותו. האדם הוא לא בעלים על החיים, חיים הם מתת ה', לא קניין ככל הקניינים. 

לכן לא רק שאסור לאדם לקפד את חייו, אלא אף לחבול או לסכן את עצמו. מכאן מובן מדוע התורה אינה נוקטת את אמת המידה שכל שאם אין פגיעה בזולת – הכל מותר. 

כך פוסק הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש יא.ה): "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן, ואמר: "הריני מסכן בעצמי, ומה לאחרים עלי בכך" או "איני מקפיד על כך" – מכין אותו מכת מרדות."  

אף על פי כן מצאנו בנביאים ובקורות רבותינו הראשונים, מקרים שגדולי ישראל שלחו יד בנפשם.
מפורסמים המקרים של שאול המלך או המקרים המזעזעים בתקופת מסעי הצלב בהם יהודים התאבדו כדי שלא יפלו ביד הנוצרים הרשעים.

לדעת הרמב"ם נראה לומר שכל המקרים הללו בטעות ובאיסור יסודם. אמנם רבים מרבותינו הראשונים פסקו שבמקרים שיש בהם חילול ה' גדול או חשש חטא חמור וכד', מותר לאדם ליטול את חיי עצמו.

מחלוקת זו משתקפת אף במקרה המפורסם של מורדי מצדה ששלחו יד בנפשם.

לטענת הרב גורן, הנצורים חששו הן מפני לקיחת הנשים לזנות והגברים לזירה. השבי בידי הרומאים יביאם, כמעט בוודאי, לעבור על כל העברות שבתורה עד שלבסוף ימיתום בכל מקרה בבוז ובקלון. לכן, לדעת הרב גורן, מותר וראוי להם על פי תורה, להרוג זה את זה.

את גישתו של הרב גורן מבקר באריכות הרב נריה. לאחר שהוא חולק על עצם הנתונים ועל הכרעת הדין, מוסיף הרב נריה פרט משמעותי: "אף אם נניח שהמצב הצדיק את המעשה שלהם, חייבים אנו להסתייג במפורש מהנמקותיו של מפקדם אלעזר בן יאיר, אשר לדעתו ההתאבדות הכרחית היא לא רק לגיבורי מצדה אלא לעם כולו… מיותר להוכיח שדברים אלו אין בהם ממש, וכי חוקי תורתנו ציוו עלינו לשמור על קיומנו ועל חיינו, גם בתנאי כניעה ושבי… ואחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה, בגטאות ובמחנות המוות, והיו צפויים לייסורים והתעללויות ולהעברה על דת, אילו היו נוהגים כפסק-דין זה, לא היה נשאר מהם שריד ופליט."

כלומר, גם אם נכונים במקרים כאלו ואחרים, ההנמקות להריגת אדם את עצמו, הכיוון הכללי הוא של המשך עם ישראל בכל מחיר ובכל סיכוי.

ומה עושים עם הרחמים על המתייסר? על כך כתב הר"ן, שלמרות האיסור לקרב מיתתו של גוסס בידיים, מותר להתפלל שימות וייגאל מייסוריו. וכבר שמעתי מעשה בעל פה מהרב עובדיה זצ"ל שהורה לעשות כן.

יהי רצון מלפניך ה' הטוב שלא נדע עוד צער ובלע המוות לנצח.

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן