דירה היא לא נדל"ן
פרשות תזריע-מצורע מציירת תמונה שבמרכזה עומד המצורע ומסביבו מופיעה הצרעת גם בכלים, בבגדים וגם בקירות הבתים. 

חכמים ביארו ששלושת  מופעי הצרעת הן למעשה תהליך, בו מופיעה הצרעת בבית שהוא מעגל רחוק מהאדם, אחר כך היא מופיעה בכלים ואף בבגדים שהן על גופו של אדם ולבסוף מופיעה הצרעת בגופו של אדם.

"אותו הגינוי מתחיל בקירות, אם שב הרי זו היא המטרה, ואם התמיד ברשעו עובר אותו השינוי למצעותיו וכלי ביתו, ואם המשיך ברשעו מתפשט לבגדיו, ואחר כך לגופו" (מורה נבוכים )

מה הרעיון שמסתתר מאחורי המדרג הזה? לכאורה היה ניתן, באותה מידה, להגביר את חומרת הצרעת בגופו של אדם עד שיחזור בו וישוב.

אלא שהופעת הצרעת במעגלים ההיקפיים לאדם מגלה סוד עמוק מאוד. 

בתרבות העכשווית שאנו חיים בה, הבתים, הכלים והבגדים, הם לא יותר ממוצרי צריכה. השווי, אפשרות המסחר, האופנה, המותג ועוד, הם הגורמים הדומיננטיים בקביעת היחס לחפץ או לנחלה.

תורת המצורע מציירת תמונה שונה לגמרי.

הנחלה והבית, הכלים והבגדים, מתפשטים ודבקים בחפציו ובביתו, עד כדי כך שהם הופכים לחלק מעצמותו של אדם. כך שלמעשה, פגיעה בבית – היא פגיעה באיבר של האדם עצמו ומאידך, האדם יכול להשפיע על הסביבה שמחוצה לו, דרך ביתו וחפציו.

כך ניתן להבין, מדוע אלישע הנביא שולח את גיחזי להחיות את בן השונמית בעזרת מטהו (מל"ב ד'). אלא שהחפצים מתפשטים ודבקים, אך עדיין הם לא חלק בלתי נפרד מהאדם. מטהו של אלישע לא מחייה את הנער בגלל שנושא המטה, גיחזי, לא היה ראוי לשאת את כוחו של אלישע.

כך גם ניתן להבין מדוע חמורו של רבי פנחס בן יאיר לא אכל טבלים (חולין ז'). זה לא שהחמור הפך לחמור פלא, הוא פשוט הושפע מאדונו.

מכאן גם פירושו של מאמר חז"ל : "ושמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו שנאמר (חבקוק ב, יא) כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" (תענית יא).

אחת מהשפעות הקדושה, היא הופעת הכח האלהי, לא רק באדם, אלא בעולם. במצב כזה קלקול נקודת המרכז, האדם המשכיל ועובד ה', מקלקל את כל מעגל החיים. הוא מחריב את הבית, מכלה את הכלים והבגדים ולבסוף, מרחיק את האדם מן המחנה ומן השכינה.

בעולם כזה, יכולה להיות למקל או לבגד חשיבות עליונה, כמעט כמו לאדם עצמו. והעולם, מלא חיות ונוכחות של הכאת ה', עד כדי כך שגם האבנים יכולות לגלות זאת.

 

דקה לפסיקה

תביעת הוצאת דיבה כנגד תלונת שווא

"פעמים רבות אנו שומעים על אדם ששמו הוכתם ברבים על ידי פרסום באחד מכלי התקשורת. הדרך המקובלת להתמודד עם פרסום כזה היא הגשת תביעת דיבה בבית המשפט. תביעה כזו מהווה אמירה ברורה שהפרסום שקרי, ועשויה לתת לנפגע פיצוי כספי על סבלו, ואם יזכה בדין, הדבר גם ינקה את שמו הטוב. השאלה היא, האם יש ביסוס לתביעה כזו על פי דין תורה?

לכאורה ניתן לדמות את מוציא הדיבה בימינו לדינו של מוציא שם רע על נערה בתולה. 
דין המוציא שם רע, נפסק בדברי הרמב"ם בהלכות נערה בתולה (ג.א-ו). אמנם כשנעיין היטב בדבריו, נמצא כי דין המוציא שם רע מדובר במי שבנוסף לטענתו שלא נמצאו בתולים לאשתו, טרח והביא עדים על כך שזינתה, ובית דין חייבו אותה מיתה על פי העדים, ואחר כך העדים הוזמו. 

נמצא איפוא, כי דין "מוציא שם רע", אינו שייך כלל לנדון "מוציא שם רע" בזמנינו, כשאדם מכפיש ומשמיץ את רעהו, כמובן ללא עדים וללא פסק בית דין.

 והנה אין כל ספק כי המצער ומבייש את חברו בדברים עובר על איסור אונאת דברים ואיסור לשון הרע. ומרן השו"ע (חו"מ סי' תכ סע' לט) כתב כי המבייש בדברים "עוון גדול הוא, ואין המחרף ומגדף לעם ומביישם אלא שוטה רשע וגס רוח. וכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים, אין לו חלק לעולם הבא". ברם קיימת בעיה גדולה כאשר רוצים לתרגם את הדברים לחיוב ממוני.

אמנם כבר מצאנו בגמרא דרכים אחרות שתיקנו חכמים להעניש את המוציא דיבה על חברו.

במסכת פסחים (קיג.ב) מסופר על המלקות שהלקה רב פפא את זיגוד, ולדעת הרשב"ם הסיבה היתה בגלל שעבר על איסור "לא תלך רכיל בעמך". ובמסכת כתובות (י.א) מבואר כי רב נחמן הורה להלקות את המוציא דיבה על אשתו, שמצא לה "פתח פתוח".

הגאונים תיקנו להעניש בנידוי את המבייש את חברו, כמובא בדברי הרא"ש בבבא קמא (פ"ח סי' יד) "רב שרירא גאון כתב, דאף על בושת דברים מנדים אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו. ומסתברא דיותר יש בושת בדברים מבושת של חבלה, דאין לך דבר גדול מהוצאת לשון הרע ודבה שאדם מוציא על חברו". ובזמן רבותינו הראשונים, הסתמך הרשב"ש על שני מעשים אלו [רב נחמן שהלקה את הטוען פתח פתוח ורב פפא שהלקה את זיגוד] ועל תקנת רב שרירא גאון, כדי להעניש בנידוי את המוציא שם רע על בתו של הריב"ש. גם הריב"ש עצמו (צד) שפסק בנדון "המבייש כהן בדברים, ראוי לגעור בו ברבים ולהכריחו לבקש ממנו מחילה ולרצותו עד שימחול".

וגם הרמב"ם הלכות חובל ומזיק (ג.ה) כתב שהמבייש את חברו בדברים פטור מן התשלומים, אך הוסיף:  "ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו", וכן נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' תכ סע' לח) שהביא את דברי הרמב"ם, ולאחר מכן את דברי הרא"ש בשם רב שרירא גאון "ויש אומרים שמנדים אותו עד שיפייס את המבוייש".

למדנו אם כן, שלמרות שאין חיוב תשלומי ממון של המוציא דיבה, מכל מקום חייבים בית דין לגדור גדרים הרתעתיים, על מנת שמקרים נוספים של הוצאת דיבה לא יישנו.

אך עדיין אנו בבעיה, עונשי מלקות ונידוי אינם ברי ביצוע בזמנינו, לכן עלינו לשוב לבירור השאלה – האם ניתן להטיל עונש כספי על המוציא דיבת חברו רעה? כאן אנו חוזרים לדברי רבנו.

מדברי הרמב"ם הנ"ל : "ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו", יש מקור לחיוב הממון על בושת בדברים והוצאת שם רע. וכן משמע מדברי הרא"ש בתשובותיו (כלל קא סי' ט) שכתב: "ביישו בדברים, פטור. אמנם נהגו בכל מקומות מושבות ישראל לעשות תקנה וסייג לדבר, להטיל חכה בפי בעלי לשון, ולקנוס המבייש, הכל לפי הענין. וכן יעשו בית דין בכל ענין לפי הראוי, הכל לפי המבייש והמתבייש". וכן מבואר בדברי המרדכי  בנדון הוצאת שם רע על אשה: "היה לקהל לקונסו או במלקות או בממון לפי המבייש והמתבייש לפי ראות עיני הקהל. כי דיני קנסות הם אלו, ואין להם קצבה, אלא הכל לפי מה שהוא אדם, ככל אשר ישיתו עליו עיני העדה". וכידוע לבית הדין ניתנה סמכות ל"מיגדר מילתא", (שו"ע חו"מ ב, א) "כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה), היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש", ומכאן הסמכות לקנוס בממון את המבייש את חברו בדברים או מוציא עליו שם רע.

  • על פי מאמרו של הרב הלל גפן; "פיצוי על הוצאת דיבה בכלי התקשורת", מתוך אתר "דין תורה".
דילוג לתוכן