האם אלדד ומידד היו נביאים?
פרשת בהעלותך מביאה לפנינו את התמודדותו של משה עם משאו הכבד של העם. כתגובה, הקב"ה מאציל מרוחו על שבעים הזקנים, אשר נקראו לבוא לעמוד לפני ה' ומשה פתח אהל מועד.
אלא שמלבד אותם זקנים, התורה מספרת על אלדד ומידד שלא התייצבו באוהל מועד ובכל זאת הם: "מתנבאים במחנה".
מעשה זה מעלה קושיה לא פשוטה: כיצד שרתה רוח הנבואה, על מי שלא נקרא או לא בא, אל אהל מועד? בלשונו של רבי חיים בן-עטר בעל 'אור החיים': "ממאי נפשך, אם הם בכלל השבעים, לא היה הכתוב צריך לתאר בנפרד את האצלת הרוח עליהם? ואם הם אינם בכלל השבעים מדוע שרתה עליהם השכינה, שהרי האצלת רוח הקודש הובטחה רק לאלה שיתייצבו באוהל מועד, כדי להאציל מרוחו של משה עליהם?"
מכאן הפתח פתוח לברר: האם מדובר בנבואה או רוח הקדש? אם לא מובן מדוע יהושוע מבקש מממשה רשות 'לטפל' באלדד ומידד, אבל אם כן מדובר בנבואה מאת ה', כיצד יתכן הדבר שזכו לה מחוץ למחנה שכינה, ובניגוד להוראות הקב"ה בעצמו! שהרי האציל ה' מרוחו של משה על הזקנים פתח אוהל מועד, שמא נבואה זו שלא מרוחו של משה היא?
הרמב"ם, שהעמיד את נבואת משה כאירוע חד פעמי וכמקור לכל נבואה בעתיד, מפרש את מעשה אלדד ומידד על פי שיטתו, כמבוא לנבואה בלבד, אבל בשום אופן לא נבואה של ממש: 'שכינה שורה עליו ומדבר ברוח הקדש' (מו"נ ב.מה).
הנמצאים במדרגה זו, דוברים דברי מוסר וחכמה המדריכים את האדם בדרך ישרה. זו למעשה דרגת הכתובים אשר בתנ"ך – ספרי חכמה ומוסר אשר נאמרו ברוח הקדש.
הרמב"ם כל כך הבדיל את נבואת משה, עד שכלל בדרגה זו של הכנה לנבואה את דוד, שלמה, דניאל ואת שבעים הזקנים בעצמם. לרמב"ם נבואת הזקנים כמוה כנבואת על אלדד ומידד ואין שום הבדל ביניהם.
דרכו של הרמב"ם מתרצת את כל הקושיות מלבד אחת: אם לא שונה נבואת אלדד ומידד משאר הזקנים, מדוע יהושוע מתקומם כנגד אלדד ומידד אם כן? וכי רק בגלל שלא התייצבו באוהל מועד?
על שבעים הזקנים נאמר: "ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו" (יא.כה). מה שלא נאמר על אלדד ומידד. ואכן דברי חז"ל רק מגבירים את התמיהות: "שהנביאים כולן נתנבאו ופסקו, והם נתנבאו ולא פסקו" (סנהדרין יז ע"א). עוד יותר חדים הם דברי המדרש: "הזקנים נפסקה נבואתן שהיה משל משה שנאמר: 'ואצלתי מן הרוח אשר עליך', אבל אלו היתה רוח נבואתם מן הקדוש ברוך הוא: 'ותנח עליהם הרוח' " (במדבר רבה טו, יט).
לדעת הרמב"ם, אין נבואה שאינה באה מכוחו של משה. כל גילוי נבואי כלשהוא מקורו במשה רבנו. אין כלל אפשרות ל'פתיחת ציר' נבואי אחר. אבל בדברי חז"ל, שככל הנראה לדעת הרמב"ם מדובר בדעה דחויה, מגלים שיתכן שהקב"ה יצווה ויורה על דרך אחת, בנידון דידן: התכנסות הזקנים סביב למשה ולמשכן, ואף על פי כן תתקיים במקביל התגלות שונה, בעלת אופי אחר לחלוטין.
דקה לפסיקה
הסגרת רוצח *
בשו"ת חוות יאיר (קמו) שהתפרסם בשנת תנ"ט מביא הרב המחבר – הרב יאיר בכרך, מעשה שהובא לפניו:
שני בחורי חמד בארץ רוסיא נתקוטטו זה עם זה, ושלף אחד מהם סכינו בכעסו ותחבו בלב חבירו, ומת, וברח הרוצח לארץ אחרת, בגלל שרוצח במדינה זו נידון למוות. בתחילה נתעורר לעשות תשובה, וכאשר קצב לו אחד מן הגדולים תשובה הראויה לו, פרק עול, ונעשה ראש חבורת פשע, ושוב נתפס על גניבה בקהילה גדולה.
לפני הרב בכרך הובאה השאלה הבאה: האם חובה להצילו ממסירה לשלטונות, אפילו בעבור פשע גניבה, שכן אם יוסגר, עלולים השלטונות להוציאו להורג, או שעליו לשאת את עונשו, ואדרבא, אסור להצילו מן המוות, בעבור רצח נפש אחיו מישראל.
למעשה, כשנדרש ר' יאיר בכרך לעניין זה, כבר הייתה זו שאלה תאורטית, מכל מקום "עלה על לבי כי אם היה זה שאלת חכם, מה נאמר ומה נדבר בו?".
ר' יאיר בכרך מעלה סברה, המבוססת על דברי הגמרא, שכל אדם שנתפס על רצח, באופן שאילו היתה קיימת סנהדרין – מצווה הייתה על כל אחד להביאו לדין משום ובערת הרע בקרבך, בזמן הזה, שאין בידינו סמכות כזו, מכל מקום לא נפעל להצילו.
יחד עם זאת, הוא מעלה ספק אם מסקנה זו נכונה לאחר עיון בדברי הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש, פרק ד, הלכה יב)הללו : "ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד, אלא עושה עבירות להנאת עצמו, כגון אוכל נבילות לתיאבון – מצוה להצילו, ואסור לעמוד על דמו".
אילו סבר הרמב"ם שחובת ההצלה אינה חלה לגבי רוצח, מדוע לא כתב זאת במפורש?
ועוד הוא מתלבט: אף אם נניח כעולה מסוגיית התלמוד שאין לתת מקלט לרוצח, הלא מותר להשׂיאו עצה כיצד למצוא מקלט בעצמו.
על יסוד הלבטים הללו, מכריע החוות יאיר כך: "אם נתפס בשביל זו הרציחה עצמה [כלומר שלא נעצר באשמת גנבה בלבד] שרצח נפש נקי מזיד, יש פנים לומר אחר שיש סברות לכאן ולכאן, שב ואל תעשה עדיף, שלא להשתדל בעדו… ומכל מקום, אין למחות ביד המשתדל אפילו מכיסו… ומי שבכחו להכריע ולבא עד תכונות בירור הדין, אם יש איסור בשתדלנות או מצוה או רשות, יכריע מה שאין עמדי, ולא בי היא, ובאתי רק בביאור קצת… לפי מה שנראה לפי עניות דעתי".
כלומר, מי שנתפס על באשמת רצח, גם אם הוא צפוי לעונש מוות במדינה זרה, שב ואל תעשה עדיף ואין מצווה להצילו ויש אף מקום לומר שאסור לעשות כן. אמנם, אם הראיות לא ברורות ויש מי שבידו עובדות משלו – יעשה מה שבדעתו ואין ביד ההלכה להכריע בזה.
* ע"פ ד"ר מיכאל ויגודה ראש תחום משפט עברי, במשרד המשפטים.
ציטוט
"רוב מחשבות המצוינים מבעלי המדע טרודות בתענוגות החוש הזה [המיני] ומשתוקקים הם להם, ומתפלאים עם זאת מדוע אינם מתנבאים…" (מו"נ ג.לו)