הכל משמים?
"ועתה, לא-אתם שלחתם אותי הנה, כי, האלוהים וגו'". 

לפנינו לא פחות מ"משפטי מחץ" שאולי עובר לנו מתחת לאף. כיצד יתכן לנקות את האחים מחטא המכירה?! ולא עוד אלא לתלות אותו בקב"ה לא פחות. או שמא שיקר יוסף לאחיו כדי להרגיעם?

ובלשון האברבנאל: "איך אמר יוסף לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים – והלא הם מדעתם מכרוהו, להרע לו, ואם קרה מקרה, שהגיע טוב מהמכירה – הנה חטאתם במקומו עומד ואין אדם נידון על המתחייב ממעשיו במקרה, כי אם על המתחייב בעצה ובכוונה, כי מה שבמקרה "לא יעלה ולא יוריד"?

בדרך כלל אנו פונים אל דברי רבינו למצוא בהם הסבר המיישב את הדעת בדרכי ה' והשגחתו על עולמו. האם גם במקרה זה?

"פשוט הוא מאוד שכל דבר מתחדש יש לו סיבה קרובה חדשה אותו, ולאותה הסיבה סיבה, וכך עד שיסתיים הדבר לסיבה הראשונה לכל דבר, כלומר: רצון ה' וחפצו. ולפיכך פעמים נשמטים בדבר הנביאים כל אותם הסיבות האמצעיות, ומיחסים לה' אותה הפעולה הפרטית המתחדשת, ואומרים שהוא יתעלה עשאה… הסיבות הקרובות אשר מהם נתחדש מה שנתחדש, אין הבדל בין שהיו אותן הסיבות עצמיות-טבעיות או בחיריות או מקריות… וכוונתי בבחיריות שתהא סבת אותו המתחדש בחירת אדם…" (מורה נבוכים ב.מח).

לכל דבר יש סיבה. אירוע מתרחש בגלל גורם כזה או אחר. לשאלה: על איזה גורם נוכל לומר שהוא מאת ה'? עונה הרמב"ם תשובה מפתיעה מאוד: על כל הגורמים כולם. לא רק אלו הטבעיים – התלויים בכוחות הטבע. לא רק אלו התלויים בצרוף מקרים, על שני אלו נקל לומר שמאת ה' הם. אבל גם האירועים שהתרחשו בגלל בחירת האדם, הם מאת ה'. ועל כך אמר "אמר יוסף הצדיק לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים". 

תשובתו של הרמב"ם מפתיעה מאוד ולמעשה מחריפה את שאלות האברבנאל ומשיבה אותנו ביתר שאת לנקודת ההתחלה: היתכן שאין לאחים יד ורגל במכירת יוסף?

כשאנו מתבוננים בכלל דברי התורה, ברור לנו שהתורה בפרשת וישב מתארת, גם מעשיהם של האחים וגם את מעשיו של יוסף כמעשים לא רצויים. יתרה מכך, גם מעשים לא רצויים בעיני ה', יכולים לזכות ל'סיעתא דשמיא'! כך כותב ר' צדוק, בספרו "צדקת הצדיק" (אות ס"ד), שאם אדם עושה מעשה על פי שיקול דעתו והבנתו שכך היא דעת תורה, יש ויזכה להשגחה ועזרה מלמעלה, ואך על פי כן, אין זו ראייה שהקב"ה חפץ במעשיו. לכן מוכרחים לומר שכוונת דבריו של יוסף אינה לפטור את האחים מאחריות למעשיהם אלא למשמעות המסתתרת מאחוריהם.

כדי להבין את משמעות הדברים נביא כאן משל של הרבי מקוצק: יום אחד, בזמן גלות פרס, נכנס יהודי לבית המדרש שבעיר שושן וסיפר על משתה אחשוורוש ועל מה שאירע בו עם ושתי. כששמעו יושבי בית המדרש את סיפורי הנהנתנות ולמטה מזה שמספר להם אותו יהודי לא אחרו לבוא התגובות: לך מפה! ביטול תורה! זימה! גועל נפש! וכיוצא בזה. את הסוף אנחנו יודעים. אחרי שנים, סיפורי ההבל הללו הפכו לתנ"ך בעצמו…

המשמעות של מעשינו גדולה הרבה יותר מאשר מה שאנו יכולים לשפוט בשכלינו. זאת משום שמאחורי כל מעשה, אם נלך לראשית כדברי הרמב"ם, נמצא את הקב"ה. לנו יש בחירה מלאה על המעשה, אבל הבחירה שלנו – טובה או רעה – היא רק חלק אחד בפאזל הגדול.

 

דקה לפסיקה

עושים בושות

כאשר יוסף מתוודע לאחיו הוא מצווה: “הוציאו כל איש מעלי!”. מדוע? התשובה נמצאת בפירוש רש"י על דברי הכתוב “ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים” : “לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהוודעו להם”. 

לא מדובר רק ברגישות ודאגה לכבודם של אחיו אלא באיסור של ממש וכמבואר בדברי הרמב”ם (ספר המצוות לא תעשה שג): “שהזהירנו שלא לבייש קצתנו את קצתנו, וזהו העון אשר יקראו אותו מלבין פני חבירו ברבים”. 

לשם כך נתקנו תקנות רבות שכל מטרתן – למנוע אפשרות של בושה.
מן הדוגמאות המפורסמות הן המשנה בסוף תענית : “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו”. התקנה שהכהן, ולא מביא הביכורים, יקרא את מקרא הביכורים, “מפני שכל בני אדם לא היו יודעים לשון הקדש, כמו שנתבאר בעזרא, חזרו להקרות כל העם כדי שלא יתביישו אותם שלא היו יודעים לקרות… (רמב"ם פירוש המשנה, ביכורים ג, ד). על יסוד תקנה זו נהגו ש"בעל הקורא" קורא בתורה ולא העולים בעצמם – כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרוא בתורה.

אף על פי כן מצאנו דוגמאות הפוכות. כלומר מצבים בהם לא חששו חכמים לבושה. למשל במצוות ביכורים גופא מצאנו ש”העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאים אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה” (ביכורים פרק ג, משנה ח). מדוע חששו חכמים לבושה בשעת מקרא ביכורים, אבל לא חששו לבושה בביכורים עצמם? משיב על כך ה’תוספות יום טוב’: “משום כבוד בית א-להינו ומשרתיו לא חשו על שיתביישו העניים”. כלומר חשש בושה, ואולי אף בושה ודאית, אינה דוחה את כבוד הבית שמתכבד בפירות ובכלים הנאים.

העקרון שכבוד שמים "דוחה" את חשש הבושה חל לא רק במקום של "שב ואל תעשה", אלא אף במקום של "קום עשה". כך כתב רבינו (הלכות דעות ו,י-יב) : “המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: ‘ולא תשא עליו חטא’. כך אמרו חכמים: ‘יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות, ת”ל ולא תשא עליו חטא’. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים”.
המוכיח את חברו תחילה–לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר "ולא תישא עליו חטא".  כך אמרו חכמים, יכול את מוכיחו, ופניו משתנות–תלמוד לומר, "ולא תישא עליו חטא"; מכאן שאסור להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים.
אף על פי שהמכלים את חברו אינו לוקה, עוון גדול הוא:  כך אמרו חכמים, המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא.  לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, שלא יבייש חברו ברבים, בין קטן בין גדול; ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.

במה דברים אמורים, בדברים שבין אדם לחברו; אבל בדברי שמיים–אם לא חזר בו בסתר–מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו בפניו ומבזין ומקללין, עד שיחזור למוטב:  כמו שעשו כל הנביאים לישראל".

כלומר, למרות הזהירות הגדולה בכבודו של אדם מישראל, עד כדי ש"נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ולא להכלים פני חברו ברבים", מכל מקום לכבוד שמיים מביישים ומבזים ומקללים את האדם. וכל כך למה? – כדי שיחזור למוטב.

לכן במקרה וברור שפעולות אלו לא יגרמו לאדם המבוזה לחזור למוטב וכל שכן שמדובר באדם שחשוד על העבירה ולא בעבריין ודאי, אין היתר לפגוע בכבודו של אדם. 

 

פתגם

דעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו (ע"ז ב.ג)

דילוג לתוכן