הלקאה עצמית
ההלכה קובעת שקרבן חטאת הציבור הוא שני שעירים. את טעמה של הלכה מבארים חז"ל בספרא (שמיני מילואים ט'):"יבוא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל".

החטא הציבורי הראשון נעשה בפרשתנו, האחים, שהם "בני ישראל", מוכרים את יוסף לעבד ומכסים על המכירה בדמו של שעיר עיזים.

מה שעדיין לא מובן הוא, מדוע החטא הראשון נזכר תמיד? לצערנו עם ישראל חטא במהלך הדורות בחטאים חמורים ממנו בהרבה ואין כל צורך להאריך בזה. האמנם טעמי המצווה מתייחסים לעבר, למציאות לא רלוונטית לימינו?

לשאלה זו מתייחס הרמב"ם (מורה ג.מו), ואגב כך מבאר עיקר חשוב בעבודת ה'.

"החכמים ז"ל עשו טעם אחידות כפרת ציבור בשעירים, בגלל חטאת כל עדת ישראל בראשונה בשעיר עזים, כוונתם על מכירת יוסף הצדיק שבפרשתו נאמר וישחטו שעיר עזים וגו'. ואל יהי חלוש בעיניך טעם זה, כי תכלית כל הפעולות הללו לקבוע בנפש כל חוטא שהוא צריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד כמו שאמר וחטאתי נגדי תמיד, ושהוא חייב לבקש מחילת אותו החטא הוא וזרעו וזרע זרעו בעבודה שתהא ממין אותו החטא.
כוונתי בכך, שאם היה החטא בממון יתן ממונו בעבודה, ואם הייתה העברה בהנאות גופו ייגע את גופו ויענהו בעבודה בצום ובקימה בלילות, ואם היה החטא במידות יתנהג בהפך אותה המידה כמו שביארנו בהלכות דעות וזולתה, ואם היה החטא עיוני כלומר: שנתגבשה בדעתו השקפה בלתי נכונה מחמת בטלנותו ורשלנותו בחקירה ובהתבודדות בעיון, ישתמש נגד זה בביטול מחשבתו וחדלונה מלחשוב במאומה מענייני העולם כי אם במושכל בלבד ובבירור הדעה הרצויה…
כפי שאתה רואה נעשה באהרן, כאשר נכשל במעשה העגל נעשה קורבנו הוא וכל מי שעמד מזרעו במקומו הקרבת פר ועגל, וכאשר היה החטא בשעיר עזים הייתה העבודה בשעיר עזים.
וכאשר יקבעו עניינים הללו בנפש, יהיה זה בלי ספק גורם להרגשת חומר החטא, ולהתרחק ממנו עד שלא ייכשל האדם בה ויצטרך לאמצעי כפרה ארוכים ומיגעים, ואפשר שלא תשלם כפרתו, ולפיכך יתרחק מן החטא מעיקרו ויברח ממנו, וזו תועלת גלויה מאוד. דע גם עניין זה". 

הרמב"ם מציג לפנינו גישה שאינה פופולריות כיום במחוזותינו. החוטא צריך להיזכר ולשוב ולהזכיר לעצמו את חטאו. עד מתי? – תמיד. ואם מישהו לא הבין, הרמב"ם לא משאיר ספק: הוא וזרעו וזרע זרעו. גם מי שלא חטא! לראייה מביא הרמב"ם, מלבד דברי חז"ל על מכירת יוסף, את קרבן אהרון שמייצג לדורות את חטא העגל.

האם לא מדובר בהלקאה עצמית? מדוע לחפור ברע? עיון בדברי הרמב"ם מגלה פן נוסף של  פרשנות פסיכולוגית מקורית: דווקא בגלל הידיעה שכפרה על חטא היא כה קשה וממושכת, עד כדי כך שיתכן שלא תצליח, כלומר שלא תהיה כל מחילה, דווקא בשל כך יתרחק החוטא מעיקרו של החטא עוד לפני שהוא מוגדר כחטא בכלל. הרגשת חומרת העבירה משרישה בנפש תפיסה של סלידה עמוקה. יש דברים שלא טוב לעשות, אבל יש דברים שאין להם חזרה. הכרה כזו אינה חודרת לנפש בפעם אחת. אפילו לא בדור אחד. לשינוי טבע האדם דרושה תרבות, מנהגים ואורח חיים יומיומי שנמשך לדורות, זרעו וזרע זרעו. כך החטא של הפרט, הופך לאבן דרך לתיקון עולם.

ההפנמה של הטוטאליות של הרע, ועד כמה הוא קשה עד שהוא מעצב את ההיסטוריה לדורות, היא הערובה ליצירת היסטוריה נקיה ממנו.

 

דקה לפסיקה

בחלומות…

ידוע כי, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין" – האמנם?
דווקא בפרשתנו משתמע, לכאורה, שיש בהם ממש, שהרי יעקב והאחים מייחסים משקל רב לחלומותיו של יוסף, עד כדי כך שאחיו אף מוכנים להפטר ממנו בשל כך. יתרה מזו. החלום הוא אחת מדרכי ההתגלות של הקב"ה. ה' נגלה ליעקב ולמשה רבנו בחלום ומקרא מלא הוא: "בחלום אדבר בו" (במדבר יב, ו).

האם הממשות המיוחסת לחלום יש בה כדי לייחס לחלום משקל הלכתי? והאם מה שראה אדם בחלומו יכול לשמש כהכרעת דין? 

בגמרא (סנהדרין ל) מסופר על אדם שמת אביו והוריש לו כסף אך לא ידע היכן הכסף. חלם אותו אדם שהכסף נמצא במקום מסוים ושהוא מעות מעשר שני, שלפי ההלכה, צריך להעלותם לירושלים ולקנות בהם פירות ולאכלם שם. לאחר שקם משנתו, הלך אל המקום שנאמר לו בחלום שהכסף נמצא בו ומצאו שם. ועלתה השאלה: האם הוא צריך להתייחס אל הכסף כמעות מעשר שני? והוכרע שם: "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין", ואין לחשוש שהמעות הללו הם מעות מעשר שני. כך בדיוק פסק הרמב"ם (הלכות זכייה ומתנה, פרק י, הלכה ז): "הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ולא ידע היכן החביאם, ואמרו לו בחלום: כך וכך הם, במקום פלוני הן, ושל פלוני הן, ושל מעשר שני הן, ומצאו במקום פלוני שנאמר לו ובמנין שנאמר לו: זה היה מעשה, ואמרו חכמים: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין". 

הרמב"ם מוסיף במילים "של פלוני הן" על מה שנאמר בתלמוד, והוא שגם אם נאמר לו בחלום שהמעות הם פיקדון בידי אביו, אי אפשר להוציאם מידו על סמך החלום. וכן נפסק בשולחן ערוך בעקבות הרמב"ם.  

לכאורה, הכל טוב ויפה. הרמב"ם לשיטתו, לא "מחזיק" מעולם הנסתר וחלומות בכלל.
אלא שהרמב"ם עצמו, במקום אחר, פוסק שיש לחלום משקל הלכתי מובהק!

"אמר רב יוסף: נידוהו בחלום – צריך עשרה בני אדם להתיר לו" (נדרים ח'). וכן נפסקה הלכה ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה, פרק ז, הלכה יב): "מי שנידוהו בחלום, אפילו ידע מי נידהו, צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו מנידויו. ואם לא מצא, טורח אחריהם עד פרסא. לא מצא, מתירים לו אפילו עשרה ששונים משנה. לא מצא, מתירין לו עשרה שיודעים לקרות בתורה. לא מצא, מתירין לו אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות. לא מצא במקומו עשרה, מתירין לו אפילו שלשה". 

כיצד ניישב את הדברים?

בדברי הפוסקים מצאנו כמה הבחנות בין חלומות שאין לחשוש להם, לבין חלומות שיש לחוש להם. הבחנה אחת היא בין איסור לבין ממון: בנוגע לדיני ממון, אין לסור להוראת החלום, ואילו בנוגע לדיני איסור, יש לחשוש שמא יש אמת בדברי החלום. הבחנה נוספת היא בין איסור לבין סכנה: בנוגע לאיסורים אין חובה לחוש לדברי חלומות, אבל בנוגע לסכנה אין להתעלם מבשורת החלום. הבחנה שלישית. היא בין פסק הלכה קונקרטי שבו אין הולכים אחר דברי חלומות, לבין גילוי העתיד. בכל הנוגע לפסק הלכה, אין אנו משגיחים אפילו בבת קול היורד מן השמים, וקל וחומר לחלום. אולם, במקום שאין החלום בא להכריע דין, אלא לבשר בשורה לעתיד, כגון מי שנידוהו בחלום, שהוא כעין הודעה משמים, או לגלות עניין מציאותי כללי, כגון להודיע האם דג מסוים הוא טמא או טהור, יש לחוש לגילוי של בעל החלום. כיון שהחלום מגלה מציאות, ולא מכריע דין שיש להכריעו בשכל. במקרה כזה יש לחשוש לדברי חלומות, שמא יש בהם מן האמת. על חלומות אלו נאמר חלום אחד מששים בנבואה, אלו הם החלומות המקראיים שבשרו עתידות והתגשמו. אכן, אמרו חז”ל (חגיגה ה, ב) שגם בתקופה של הסתר פנים מתגלה אלינו הקב”ה בחלום: “אמר רבא: אמר הקדוש ברוך הוא: אף על פי שהסתרתי פני מהם, בחלום אדבר בו”.

  • על פי מאמר של ביה"ד של מכון ירושלים לדיינות: דברי חלומות: האם יש לשמוע לבעל החלום?
דילוג לתוכן