הנהגה מתונה
מי הוא המנהיג הפוליטי האידיאלי? האם הצדיק הקדוש והטהור? או שמא הטיפוס העממי המתון, אחד שמכיר את הציבור מלמטה ויודע להלך בין הטיפות?
שאלה זו עולה בפרשתנו, מתוך בקשתו של משה: " יִפְקֹד ה' א-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כז טו-יז).
והרי משה רבנו כבר ידע שלא יכנס לארץ. אם כן ,מדוע רק עכשיו הוא מעלה בפני ה' את בקשתו למנות מנהיג תחתיו?
לשאלה זו משיב האדמו"ר מקוצק (שיח שרפי קודש – פרשת פנחס):
"יפקוד ד' אלהי הרוחות, הק' מרן מקאצק זצ"ל מדוע לא ביקש על זה עד עתה, ולא תיכף שנתודע לו כי לא יכנוס לארץ ישראל? ותירץ שמקודם מעשה זמרי חשב כי בטח קדוש ה' ימלא מקומו, אבל עתה אחר שראה קנאתו [של פנחס] לשם ה', אף שהיו דבר גדול מאוד שלא נערך אליו קדושתו, והשי"ת אמר הנני נותן לו את בריתי שלום, וגם עצר המגפה מעל בני ישראל אף על פי כן אמר משה רבנו, אין קנאי יכול להיות מנהיג ישראל, לזאת ביקש יפקוד ד' וגו' ".
עד מעשה פנחס, הותיר משה רבנו את מינוי המנהיג ביד ה'. מטבע הדברים, כך לפי הקוצקר, ה' ימנה איש קדוש וטהור. כעת לאחר מעשה פנחס שהציל את עם ישראל וזכה בכהונת עולם בשל כך, משה משנה את דעתו.
אמנם עדיין לא מבואר היטב: מדוע אין קנאי יכול להיות מנהיג? אדרבא פנחס הציל את העדה מהמגפה!
את התשובה לשאלה זו מבאר הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות הלא אלו השמונה פרקים (פרק השביעי): "ומצאנו באליהו ז"ל מדת הרגזנות ואע"פ ששמש בה בכופרים ועליהם היה כועס, אבל אמרו חכמים שהקב"ה לקחו ואמר לו שאינו ראוי למשול בבני אדם ולהיות להם לכהן מי שיש לו קנאה גדולה כמו שיש לו כי ימיתם".
אליהו מחליט לעשות סוף למפלגת הבעל בעם ישראל. הוא מקיים את המעמד המרטיט בהר הכרמל. מכנס את העם, מוריד אש מהשמיים, הורג את נביאי הבעל ומביא את העם להכיר במלכות ה'. על פניו מדובר בביצוע כמעט מושלם, כל שנותר הוא לחסל את היו"ר-איזבל ושלום על ישראל.
אלא שמה שקורה מיד לאחר מכן הוא ההפך הגמור לתסריט הסיום המושלם. איזבל לא פושטת את גרונה, ההפך. היא מודיע לאליהו שהוא עומד לסיים כמו נביאי הבעל.
לאיזבל יש כיסוי. אם לא היתה לה תמיכה ציבורית, דבר כזה לא יכול לעבור. במילים פשוטות, מעמד הר הכרמל היה מרגש מאוד. אבל בקלפי, העם הצביע איזבל ולמעשה היה מוכן לשחוט את אליהו. הקנאות לא צלחה.
הרמב"ם משתמש במעשה זה כדי להמחיש שקנאות וענישת הרשעים עלולות להוביל לבעיה כפולה: ראשונה, המנהיג אינו להמית את העם, גם אם בסופו של דבר הוא מציל אותם מן החטא ומהעונש השמימי שבא בעקבותיו. שנית, שהקנאות היא אחת מן ההטיות המסוכנות מדרך האמצע – הוא שביל הזהב. שימש בקנאות מסיט את המנהיג מהמוקד הציבורי אל המוקד הפנימי. הקנאות עלולה להיות הקנאות הפרטית והאישית של המנהיג וגם אם היא מייצגת את ה', היא עלולה שלא לייצג את העם.
דקה לפסיקה
האם מותר לפרסם דבר שלילי שידוע לכל?
שלום, סיפור שרץ ברשתות החברתיות וכבר חצי מדינה שמעה עליו, האם מותר לי לשתף אותו?
מפורסם וידוע היתרו של החפץ חיים לספר דבר לא טוב שכבר נתפרסם ברבים וכך כתב: "אם אחד גלה לחברו באפי תלתא [=בפני שלושה] ענין עסקו ומסחרו, וכיוצא בזה דברים אשר בסתמא, אסור אחר כך לגלות לאחר, פן יוכל להגיע לו על ידי זה הזק או צער. אך עתה, שגילה לו דבר זה באפי תלתא, אם כן ראינו שאינו חושש לזה אף אם יתגלה לבסוף, ולכן מותר לזה השומע ממנו לכתחילה לגלות לאחרים".
לכאורה פסיקה זו ברורה ומעוגנת בש"ס: "אמר רבה בר רב הונא: כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא, לית בה משום לישנא בישא. מאי טעמא? חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה".
אם כן מבואר שכל מה שנאמר בפני שלושה אין בו משום לשון הרע.
אמנם יש לשים לב לדוגמא שהביא החפץ חיים המתבססת על פירוש רש"י בסוגיה: "שהבעלים אמרוה בפני שלושה, המגלה אותה אינו לשון הרע, שזה גילה תחלה דעתו שאם מגלה אותו אינו חושש, דמידע ידע דסופה להגלות".
כלומר, דווקא שהבעלים גילה דעתו, אמנם לא במפורש, שאינו חושש מפרסום ידיעה זו. אם נכון הדיוק, משמע שידיעה שהופצה בזדון ללא הסכמת הבעלים לכך, גם אם עתה היא ידועה לציבור, אין הדבר בכלל ההיתר.
אלא שהרמב"ם (דעות ז.ה) מפרש את הסוגיה בדרך אחרת: " אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר".
לשיטת הרמב"ם, דברי רבה בר רב הונא אינם אמורים רק בדבר שגילהו בעליו בפני שלושה, אלא גם אם הדבר נתגלה להם על ידי מישהו אחר, אפילו על ידי שעבר בכך על איסור לשון הרע, מרגע שהידיעה נפוצה כבר לשלושה, כלומר נתפרסמה ברבים, בטל ממנה איסור הפרסום.
לכאורה, הרמב"ם מצמצם משמעותית את איסור לשון הרע, ומרוקנו למעשה מתוכנו, שהרי זה בדיוק עניינו של לשון הרע – פרסומו לציבור. היתכן שהרמב"ם מכיר בלשון הרע דה-פקטו? נעיין בדרבי הרמב"ם: ההיתר להסתמך על שלושה ששמעו הוא רק אם סיפרו אותו באקראי, ולא כשהתכוונו להפיצו ברבים. אבל כל דבר שיש בו כוונת לשון הרע, אינו בטל מאיסור כלל.
יוצא שלשיטת הרמב"ם, כוונת הזדון, הפצת הרע אינה בטלה לעולם. היא אינה תלויה בדעתו או הסכמתו של הבעלים – מי שעליו מספרים. הנזק לאדם עליו מדברים אינו העיקר. הרע הוא החשיפה והגילו המכוון. תרבות המציצנות ושיתופה, הם רע גמור, גם אם איש לא נפגע.
מתי, בכל זאת חייבים לפרוץ את צנעת הפרט? על כך בפעם הבאה
