התגלות על דוכן העדים
עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד:

מה תפקידם של העדים בבית הדין? לכאורה מדובר בשאלה טיפשית ומיותרת. ברור שדברי העדים משמשים כראיה ובירור לאמת. אלא שאם אתם חושבים שזו הנחה פשוטה, קראו את הרמב"ם הבא: "למה הצריכה תורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים, ידון על פי עדותן, אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר". 

גם עדים כשרים על פי דין, הם לא בהכרח דוברי אמת. הבנה זו מלמדת אותנו דבר נוסף. אותם פסולי עדות שמנתה התורה, קרובים למשל, אינם בהכרח שקרנים.
משמעות הדבר היא אם כן, שהתורה הדירה מבית המשפט גם עדים דוברי אמת ! 

נשוב ונעיין בדברי הרמב"ם: "ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר ". כלומר, אם העדים כשרים, הדיין מחויב לדון על סמך דברי העדים. מכאן שהעדות, לא מבררת את האמת, אלא יוצרת אותה! התורה לא מגלה לנו סוד פסיכולוגי: דעו לכם ששני אנשים שעברו את מבדקי העדות – הם בהכרח דוברי אמת. גם פסול לעדות יכול לומר אמת, גם עדים כשרים יכולים לשקר. אלא שתורה מחייבת את הדיינים לבצע את הדין לפי דברי העדים בלי שום קשר למידת האמת. ננסה לחשוף מעט את הרעיון שמסתתר בעומק העניין.

במשפט העולמי. השופטים ומערכת המשפט. הם אלו המנהלים את הדין, הם "בעלי הדין". העדים הם ראיה, אחת מיני רבות, לסייע לשופט או למושבעים, להכריע בדין. במשפט התורה, לעומת זאת, הדין יוצא לאור על ידי השופט והעדים גם יחד. העדים מכוונים את הדיין אל הפסק, הם חלק מבית המשפט, לא אורחים שמייבאים נתונים, אלא חלק עיקרי מפסיקת הדין. לכן, כמו שברור לכולם שהשופט צריך להיות הכי נקי וישר, כך גם החצי השני שלו – העדים. 

מאין שואבים העדים את הכח הזה? כיצד שני אנשים ישרים ופשוטים, שבסך הכל באו לספר מה הם ראו, הופכים להיות דיינים? בהלכות יסודי תורה הרמב"ם מגלה לנו את הסוד:"כל נביא שיעמוד אחר משה רבנו, אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו… אלא מפני המצווה שציוונו משה בתורה, ואמר אם נתן אות, אליו תשמעון. כמו שציווה לחתוך הדבר על פי שני עדים, ואף על פי שאין אנו יודעין אם אמת העידו אם שקר, כך מצווה לשמוע מזה הנביא, ואף על פי שאין אנו יודעין אם האות אמת או בכישוף".

הרמב"ם קושר את קבלת העדות לקבלת הנבואה. כשם שיש תנאי בסיס לנביא: חכם גיבור ועשיר ועוד, כך יש ועדת קבלה לעדים. כמו שחייבים לשמוע לנביא (כשהוא עומד בתנאים) למרות שהוא עלול לשקר, כך חייבים לשמוע לעדים, משום שגם הם צינור לדבר ה'. זאת אומרת שעדות היא בעצם סוג של נבואה.

לכן, כאשר הדיין חש שהעדים משקרים, הוא יכול לכל היותר לפסול את עצמו, אבל אין לו סמכות לפסול את העדים. זאת משום שהעדים הם שליחי ה' לגלות את האמת ויש לקב"ה תנאים והגדרות משלו מי יכול לעשות זאת בשבילו ומי לא. 

שלא כמו בנבואה, במבחן הסף של העדים אין שום קשר כמה הוא או היא בנאדם נפלא ישר וצדיק, העיקר שהוא עומד בתנאי העדות. ואם תשאלו: למה דווקא תנאים אלו מאפשרים להיות צינור?

אנחנו לא באמת יודעים.

על פי היד החזקה הלכות: עדות ט-י סנהדרין כד.א,ג; יסודי התורה, ז.ז, ח.ב. 

דקה לפסיקה

עיקר היהדות זה תמימות ופשיטות

שאלה

שלום. קראתי בספר "החיים יודוך" לרבי חיים פלאג'י על סוג של סגולה כזו, שכשלא יודעים מה לעשות במקרה מסוים, פותחים בתנ"ך והפסוק שיוצא בתחילת הדף הוא התשובה כיצד לנהוג. האם לדעת הרמב"ם מותר לעשות זאת?

תשובה

עניין זה דומה למעשה המפורסם כגורל הגר"א. כבר בגמרא מצאנו עניינים שונים המעידים על סימן טוב וסימן שאינו כזה, מאידך נאמר בפרשתנו: "תמים תהיה עם ה' אלקיך. כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעננים ואל קסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך" (דברים יח, יג-יד). שאלת היחס לשיטות שונות לניבוי העתיד, טומנת בקרבה מחלוקת יסודית באמונת ישראל.

לדעת הרמב"ם (ע"ז סוף פרק יא): "דברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן… ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן… כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה, אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת… אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלהיך".

לדעת רבינו, כל אותם הסימנים הנזכרים בגמרא, אינם מכוונים לניבוי העתיד בשום צורה שהיא, אלא דווקא לעבר (שם, הלכה ה): "מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה – מעת שקניתיה התעשרתי; וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה לומד… כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה, הרי זה מותר". כלומר, הסימן הוא סוג של חיזוק חיובי, לעודד ולשמח את השואל, לא יותר מזה.

ואכן הרמב"ם נשאל האם מותר לערוך גורל דומה לגויים (תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן קעב): "יורנו בדבר מי שפותח בחומשים על דרך הגורל, האם זה מותר אם לאו?" והשיב: "מונעים אותו מלעשות כך לגויים, לפי שבזה חילול, אבל לא יוסר (ממינויו) ולא ייענש"‏.

היוצא לדעת הרמב"ם: כל ענייני חיזוי ניבוי והכרעה על העתיד, נאסרו באיסור מנחש ומעונן, פשוט משום שמדובר בשטויות. אין דבר שיכול לחזות את העתיד מלבד ה' שמגלה דבריו אל עבדיו הנביאים.

בניגוד לרמב"ם, הרמב"ן (שו"ת המיוחסות סימן רפג)  סובר שחכמות שהוחזקו ונתבררו כמסוגלות לנבא את העתיד הן סוג של "מדע" ולא כישוף וניחוש. לכן מי ששואל ובודק בסימנים ועתידות וכד', אינו עובר על איסור "לא תעוננו", ולא על איסור ניחוש כלל. יותר מזה, לדעת הרמב"ן אם אדם שמע דבר מה מאנשי חכמה זו או אחרת, יש לחוש לדבריהם ולא לסמוך על הנס! אף על פי כן, לדעת הרמב"ן, השואל ומברר בעתידות למיניהם עדיין מבטל מצוות עשה של "תמים תהיה עם ה' אלהיך". משמעות הדבר אם כן, שאפילו במקום שמותר להתייעץ ולהשתמש בסימני חיזוי וכד', התורה מצווה לסמוך על ה' לבדו. מצוות "תמים תהיה" היא עניין בעבודת ה'. באמונה תמימה בהשגחתו עלינו. לכן דווקא פעולה שמוציאה את ה' מהמשוואה אסורה, אבל מעשה שלא מערער על השגחת ה' עלינו והוא מחזק או מקובל בקרב החכמים כמועיל, מותר לעשותו.

ואכן הגר"א, (שו"ע סימן קעט) חולק בתקיפות על הרמב"ם שהכחיש עניינים על טבעיים שמופיעים בדברי חז"ל. על יסוד זה התיר, בתנאים מסוימים, להשתמש בגורל בספרי קודש שהוא מעין "נבואה קטנה", ואין בו חסרון בתמימות עם ה'. ומפורסם שכבר נהגו בגורל זה גדולי ישראל כגון הרב אריה לווין ועוד.

והחיד"א (שו"ת חיים שאל ח"ב.לח.מא) אף יישב את דברי הרמב"ם, שכוונתו לאסור לפתוח חומש דווקא כדרך הגויים, המחזרים על הפתחים לעשות גורלות לנשים ואנשים, אך להתייעץ עם התורה בינו לבין עצמו מותר, וסיים החיד"א: "והכי חזינן לרבנן קשישאי שפותחים הספר בצר להם כמו גורל".

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן