וידוי של שמחה
עבודת אלול היא עבודת התשובה. חלק מרכזי בעבודה זו תופס הוידוי. בפרט לדעת הרמב"ם שכלל את הוידוי בהגדרת מצוות התשובה: 

" כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (-ז), זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודין? אומר: 'אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך הרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה' וזהו עיקרו של וידוי וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה הרי זה משובח" (הלכות תשובה א.א).

הוידוי הוא בעצם הזכרת מעשינו הרעים בפה. בעצם סוג של עימות ועמידה אל מול החטא, לא במחשבה בלבד אלא במציאות. החטא הופך ל"חטא מדובר" ונוכחי.

אבל, אם: "כל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה – כלומר בפירוט החטאים – הרי זה משובח". אזי, עבודת הוידוי היא בעצם חפירה ברוע שלנו? מעין "ועדת חקירה לחיפוש חטאים"? 

התשובה היא שאנחנו אולי לא שמים לב, אבל לוידוי יש שני צדדים. אכן אנו "מחפשים את הרע" אבל ברגע שהגינו אותו בפינו – בעצם "הקאנו" אותו החוצה וכדברי הרב הוטנר : "הוצאת החטא מן ההעלם שבנפש, אל הגילוי של הפה, נידון הוא כבירור הרע מן התערובת והעמדתו בפני עצמו". 

בימים כתיקונם, יש בידינו מצוות וידוי נוספת, המקדימה את וידוי התשובה של חודש אלול – וידוי המעשרות. נאמר בפרשתנו: " כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו. ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש". 

בתקופת הקיץ, קץ הקטיף. סוף מילוי החובות שיש לעובד האדמה כלפי העניים, הלווים, הכהנים.

האדם נדרש לומר, להנכיח ולבטא דווקא עניין אחר, את רצונו ומעשיו הטובים. "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" – טרדת היום יום לא השכיחה ממני את מצוותיך, אוזניי, למרות כל הרעש, עדיין שומעות בקול ה' אלהי – עשיתי ככל אשר צויתני.

וידוי המעשרות מבסס את הטוב שבנו, מעודד אותנו לדבוק בטוב ולאהוב אותו. דווקא מתוך כך, מתוך בהירות הוודאות ברצוננו הטוב, אנו יכולים לגשת "לנקות את האורוות" בשמחה, רק כדי להבריק את הטוב הזה ולעשות אותו טוב יותר.

 

דקה לפסיקה
פרוזבול – בדיעבד או לכתחילה?

קרבה סוף שנת השבע, שנת השמיטה. מכלל מצוות השמיטה ישנה מצווה אחת שמתקיימת אך ורק בסופה – שמיטת הכספים. כך נאמר בתורה: מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגשׂ את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'… (דברים טו, א-יא).

דא עקא, שהדיון בימינו אינו בשאלה כיצד לא "יגוש את רעהו" אלא האם בכלל קיימת מציאות של " תעשה שמטה "… 

עוד בזמן הבית, שיבנה במהרה בימינו, ראה הלל הזקן, שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, ועוברים על מה שכתוב בתורה: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'. התקין הלל לפרוזבול

כוונת המשנה לתאר את הרקע לתקנת הפרוזבול: חששם של המלווים שמא תשמט הלוואתם בסוף שנת השמיטה גרם להם להימנע מלהלוות. 

 

מה עושה הפרוזבול? שטר הפרוזבול מוסר את החוב לטיפולו של בית הדין, בעצם לנציג הציבור וחוב של הציבור אינו נשמט. התקנה למעשה היא קיצור הליכים בלבד, במקום ששטר החוב ימסר בפועל לטיפולו של בית הדין והם יקבלו אותו בדעתם ובהסכמתם, תיקן הלל שדי בכך שהמלווה יצהיר בכתב שחובותיו מסורים ביד בית דין, אף ללא ידיעתם, כדי שההלוואה לא תשמט.

תקנת הפרוזבול שינתה למעשה את אופיה ואולי אף את קיומה של מצוות שמיטת הכספים. כך שבפשטות ניתן לומר: שהפרוזבול "ביטל" את שמיטת הכספים.

 

הבנה זו מעלה שאלות חשובות וקשות בדבר משמעותן של תקנות הערמה העוקפות הלכה למעשה את דין תורה הפשוט. אבל עוד לפני ששואלים שאלות מאין אלו, יש לברר: האומנם תקנת הפרוזבול היא ביטול 'דה פקטו' של מצוות שמיטת כספים? 


כדי להתמודד עם שאלות אלו ננסה להבין את משמעותה של שמיטת הכספים.

לכאורה מצוות שמיטת כספים דומה למצוות ממוניות שבצדקה. וכדברי "החינוך": "ללמד נפשנו במידות המעולות מדת הנדיבות ועין טוב, ונקבע בלבבנו הבטחון הגדול בשם ברוך הוא …". לפי הסבר זה, שמיטת כספים אינה חלק מהותי משאר מצוות השמיטה. לכן היא חלה על כולם, בעלי קרקעות ככהנים, עניים כעשירים.

אך הסבר זה מעלה כמה קושיות: מצוות צדקה והמידות הטובות הבאות בעקבותיה, הנן ערכים תמידיים הנוהגים לאורך כל השנה. מדוע הגבילה התורה אם כן, את שמיטת הכספים דווקא לשנת השמיטה? ועוד יותר, מדוע דווקא בסוף שנת השמיטה?


אכן חכמינו (קידושין לח) הקישו את שמיטת כספים לשמיטת קרקעות, וקבעו ששמיטת כספים נוהגת מן התורה רק בזמן ששמיטת קרקע נוהגת.

אף מדברי הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רל) משמע ששמיטת כספים נוהגת מהתורה רק בארץ ולא בחו"ל: " זה אינו חובה מן התורה אלא בארץ ישראל בזמן שיש שם שמטת קרקע".

מה משמעותו של הקשר שבין שמיטת קרקעות לשמיטת כספים?

 

במהלך שנת השמיטה החקלאי אמנם לא עובד בקרקע, אבל לחיות הוא צריך. הלוואה לצורך מחייה נראית הכרחית, בפרט לאור העובדה שכדי להשקיע בעבודות הקרקע בשמינית, ללא רווחים מהשביעית, החקלאי חייב ללוות כסף. לאור זאת יש שראו בשמיטת הכספים את דרכה של תורה לתגמל ולפצות את החקלאי על מניעת רווחיו כתוצאה מהשמיטה (הרד"צ הופמן, העמק דבר). מנקודת מבט זו, העשיר היה מעוניין לתמוך בחקלאי ומצוות שמיטת הכספים דרבנה אותו לעשות זאת כשותף במכלול מצוות השמיטה. 

אמנם בזמן שהקשר לקרקע מתרופף והחברה הופכת לחברת סוחרים, גם הקשר חקלאי-אשראי-עשיר, מתרופף. כך הפכה מצוות שמיטת כספים לפתח להשמטת חובות שאינם קשורות למצוות השמיטה וממילא לחוסר רצון מוצדק של המלווה לשמט את חובו ללא סיבה מוצדקת – והעם נמנעו מלהלוות. על רקע זה באה תקנת הלל. מי שרצה להלוות ולשמט, יכל לעשות זאת ומי שרצה להלוות ושכספו ישוב אליו – יכל לעשות זאת בעזרת הפרוזבול.

 

אם כן, לא לעקוף את שמיטת הכספים בא הלל. ובוודאי לא להעלים את מצות התורה. אלא דווקא "לתקן את העולם" – לצמצם את השימוש לרעה בשמיטת הכספים ולהמשיך לאפשר, למעוניינים בכך, את קיומה הראוי כפי כוונתה של תורה.

 

פתגם

"ואמנם כל המצוות אשר אמרנום בהלכות שמיטה ויובל מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם כמו שאמר "ואכלו אביוני עמך"… ; ומהם חנינה בעבדים ועניים, כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים" (מורה נבוכים ג.לט).

דילוג לתוכן