זמן – גוף – אלו-הים
הרמב"ם, היה מראשי התומכים במניין המצוות והעמדתן על תרי"ג.
מקורו של המניין בדברי הגמרא (מכות כג:) – דרש רבי שמלאי: "שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה – שלוש מאות וששים וחמש לאווין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם".
בשבוע שעבר, ראינו כמה מן המשיגים על קביעה זו, בשל הקשיים שהיא מערימה על הגדרת המצוות. מדוע דבק הרמב"ם במניין זה, למרות שכפי שלמדנו, מקורו בדרשה?
מסתבר, שהרמב"ם היה ער היטב לכך שמדובר בדרשה רעיונית. אף על פי כן, בנה סביבה את כל ספר המצוות. בהקדמתו לספר המצוות מגלה הרמב"ם מדוע:
"ועוד אמרו על דרך הדרש על שמצוות עשה כמניין האברים, כלומר: כל אבר ואבר אומר לו לאדם: עשה בי מצווה; ושמצוות לא תעשה כמניין ימות השנה, כלומר: כל יום ויום אומר לו לאדם: אל תעש בי עברה".
מתברר, שאף הרמב"ם סבר שמניין התרי"ג הוא 'על דרך הדרש'. מכל מקום, זהו דרש חשוב מאוד. הדרש מגלה את המשמעות והמגמה הכללית של המצוות, דבר שהוא חשוב לא פחות ואולי יותר, מהמצוות עצמן.
מצוות עשה, מתקיימות על ידי האדם. לכן הן מיוחסות לאיברי גופו של אדם. מצוות לא מעשה מתקיימות על ידי שלילתן, כך שאפשר לומר שכל יום שעובר ללא עבירה – הוא 'זמן איכות'.
תפיסה זו, מאגדת את ממד הגוף עם ממד הזמן. הקביעה שהמצוות כוללת את שני הממדים הללו, אינה דבר פשוט. הזמן נתפס כמתרחש מחוץ לקיום הפיזי, והקיום הפיזי בוודאי לא נתפס על ידינו כמשפיע על הזמן. פעולתו של האדם, במצוות תעשה ולא תעשה, יוצרת איחוד והשפעה של האדם הפועל על הזמן והגוף כאחד. לא זאת אלא, שכאשר האדם הפועל בהם ולא נתון להשפעתם, הוא לא מזוהה ולא משועבד, לא לגופו-איבריו ולא לשלטון הזמן. על ידי המצוות, האדם מזוהה עם הרצון והחכמה, על ידם הוא פועל, משנה ומעצב את הגוף והזמן.
אלא שיש חידוש נוסף בדברי הרמב"ם שלא מופיע בדברי חז"ל. לשון הרמב"ם: "כל אבר ואבר אומר לו לאדם, כל יום ויום אומר לו לאדם". הגוף והזמן הם ממדים קיומיים הקוראים לאדם לפעול בהם. כמובן שמדובר בהאנשה מסוימת, מכל מקום, הבריאה כביכול, קוראת בקול נסתר לאדם לפעול בה בקדושה.
המצוות, הם איחוד של הגוף והזמן, משום שהן הקשבה לקולו הבלתי נשמע של הבורא שברא את שניהם. תובנה זו, ראויה היא שתעצב את כל ספר המצוות.
דקה לפסיקה
כיצד יש ללמוד תורה?
המשנה במסכת אבות (ב.יד) אומרת: "רַבִּי אֶלְעָזָר (בן ערך) אוֹמֵר: הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה, וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס. וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ".
ומפרש הרמב"ם: "ענין שקידה, הוא מלשון הכתוב: כי שוקד אני על דברי. כלומר מהר ומשתדל. או יהיה ענינו הרגל ותמידות כמו לשקוד על דלתותי יום יום".
הרמב"ם מציג לפנינו שתי דרכי שקידה: א. זריזות והשתדלות. ב. הרגל ותמידות.
המעניין הוא, ששתי דרכים אלו הו ניגודיות! ההרגל וההתמדה, הם כישורים נרכשים. מטרתם להפוך את הלימוד להרגל. ההרגל, הוא אורח חיים קבוע שלא דורש מאמץ והשתדלות מיוחדת לקיימו. הוא יציב ומובנה, כטבע הסובב אותנו.
לעומת ההרגל, ההשתדלות והזריזות, לקיים ולהוציא דבר מה לפועל, הן פריצה של הסדר. הקב"ה מגלה לירמיהו שהוא "עובד בכל המרץ" על החורבן. לימוד תורה כזה, הוא מכוון מטרה. לא מדובר בלימוד שמטרתו הפנמה, הכנסה של קביעות והרגל הלימוד פנימה, אלא בפריצה וחידוש מתוך גילוי כוחות ויצירה.
במשנה תורה (תלמוד תורה פרק ג), פוסק הרמב"ם, כי יש להקדיש זמן מינימלי ביותר לצורכי פרנסה, אכילה ושינה, את כל שאר הזמן יש להקדיש ללימוד: "מי שנשאו לבו לקיים מצווה זו [לימוד תורה] כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה – לא יסיח דעתו לדברים אחרים, אלא… עושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה… ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה… מי שרצה לזכות בכתר התורה – ייזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה".
יש לשים לב ללשון הרמב"ם: "מי שנשאו לבו לקיים מצווה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה". דבר תמוה הוא להגדיר מצווה שהיא חובה על האדם בלשון: מי שנשאו ליבו. ואכן הרמב"ם ממשיך – מוכתר בכתר תורה. לא מדובר על קיום המצווה גרידא, אלא על רכישת מעלה גדולה מאוד.
את משמעותה של המעלה העצומה בהתמדת הלימוד מתוך דברי המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב התורה פרק ג): "צריך שיהיה לאדם התמדה בתורה מאוד, כי אין התורה כמו שאר דברים הגשמיים שהם דברים שהם תחת הזמן. ואם האדם נוהג עם התורה כאלו הוא דבר זמניי, ולימודו בתורה לפי שעה ולפי הזמן – אינו קונה התורה. ולכך צריך שישכים ויעריב עליהם, כי זהו עניין השכל שאינו תחת הזמן, והוא תמידי".
התמדת התורה היא הכלי-המדיום, שמגלה את אורה האין סופי של התורה, שמוביל להכרה וחווית חיים שהתורה, היא מעבר לעולם הזה. כך שלמעשה, אופן הלימוד-התמדת התורה, נעלה יותר מתוכן הלימוד עצמו.
ציטוט
"זכרו מעמד הר סיני, שציוונו הקב"ה לזכרו תמיד, וגם הזהירנו מלשכחו אותו, וצוונו ללמד אותו לבנינו כדי שיגדלו על תלמודו… וראוי לכם אחינו שתגדלו בניהם על המעמד ההוא הגדול, ותספרו בתוך קהל ועדה גדולתו והדרו, שהוא עמוד שהאמונה סובבת עליו, והטענה המביאה לידי אמת. וגדלו המעמד ההוא על כל גדולה כמו שגידלו הקב'ה" (אגרת תימן).