טאטא זיסר
"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'…
וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב,יא-יג).
מדוע הקפידה התורה לתת מלח על כל קרבן? ובכלל, מה יש לקב"ה נגד מתוק, עד שהוא אוסר על כל דבר שיש בו מתיקות?
"לפי שלא היו עובדי עבודה זרה מקריבים להם כי אם חמץ, ומרבים בהקרבת דברים המתוקים, ומורחים קורבנותיהם בדבש כפי שמפורסם בספרים … וכן לא תמצא בשום דבר מקורבנותיהם מלח, לפיכך הזהיר יתעלה מלהקריב כל שאר וכל דבש, וציווה בתדירות המלח, על כל קורבנך תקריב מלח" (מו"נ ג.מו).
לכאורה הרמב"ם משיב את תשובתו הקלאסית לכל השאלות בנושא הקרבנות: כדי להרחיק מעובדי עבודה זרה שכך נהגו. ניתן לטעות בגישה זו של הרמב"ם ולתאר אותה כהסברה היסטורית לא מהותית. כביכול אין סיבה עצמית לאיסור לתת דבש על הקרבן, רק בגלל שהם, עובדי עבודה זרה, עושים כך, אנחנו עושים להם דווקא.
אלא שהרמב"ם לא מרחיב מדוע. מדוע עובדי עבודה זרה נתנו דבש על הקרבן? ומה המשמעות שאנו מדגישים כשאנו עושים ההפך?
בדברי הרמב"ם יש רמז דק, הרמב"ם קושר את נתינת הדבש לאי נתינת המלח. ואת שניהם לחוש הטעם.
כבר בראשית ההיסטוריה, היה לקין ולהבל דחף ראשוני לפנות אל האלהי דרך הקרבן. כל אחד הביא קרבן שמיצג את עולמו. הקרבן הוא תמצית וייצוג של היחס האנושי לרבש"ע.
אם כן, מה המשמעות של מריחת דבש על הקרבנות? מה מייצגת המניעה מהמלח?
כשאלה היא האם היחס לאל הוא מתבסס על מתיקות ונעימות – מורחים הכל בדבש, כדברי הרמב"ם, או שמא גם היחס המלוח לה' הוא נכון, לפחות באותה המידה, אם לא יותר.
המתיקות היא הטעם הטבעי אליו נוטה האדם, אבל יחס של מתיקות טוטאלית לאלוהים, הופכת אותו לאל אנושי, אנושי מידי, מתוק ונעים וחביב. כך רבש"ע הופך לאל זר, אל של בובת סוכר.
דקה לפסיקה
ענישה או גמילה?
כיצד יש להתייחס לעבריין? האם לנסות לשקם אותו עד כמה שניתן, אפילו במחיר הקלה מסוימת בענישה? או שמא לא יתכן כל ניסיון שיקום כל עוד לא מוצה הדין והרשע לא קיבל את עונשו?
ניתן ללמוד על סוגיה זו ממקרה שהובא לפני בית המשפט המחוזי בירושלים.
הרקע לערעור הייתה קביעתו של בית משפט השלום, להותיר את העבריין המערער במעצר עד תום ההליכים נגדו, בניגוד לבקשתו לשהות עד תום ההליכים במוסד לגמילה מסמים. מול בית המשפט עמדו זה מול זה שיקולי החברה, להעניש את החוטא, מול היעתרות לבקשתו של הנאשם, להיגמל ואולי להינצל מבור השחת שאליו הפיל עצמו.
כיצד הכריע בית המשפט? על בסיס דברי הרמב"ם. כדי לבסס את הכרעתו בדילמה פנה השופט אל דבריו הבאים של הרמב"ם:
"כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל… ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו… אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה… כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע. וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו… הואיל ורשותנו בידינו… ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו" (תשובה ה.ב).
ובהתאם לכך הכריע השופט:
האופטימיות הזורמת בעורקינו ברוחו של האדם וביכולתו להשתנות לטובה ואת חופש הבחירה הנתון לכל אדם לחזרה בתשובה ולהיטיב את דרכיו מחייבת אותנו, משהתייצב בפנינו העורר וזועק: "אני רוצה להיגמל", לא לאטום את אוזנינו מלשמוע לו… שומה עלינו, אפוא, לסייע לעורר הרוצה לחזור בתשובה יום אחד לפני שיהיה מאוחר, זאת אומרת היום, וכך יוכל לשוב העורר לחברה הנורמאלית.
השקפת התרה על חופש הבחירה של האדם ועל האמון בטוב הגנוז בו, מחייבת אותנו, כאשר האדם מבקש לצאת מהבור, למצות את האפשרות לסייע בעדו לעשות זאת.
