מה הרלוונטיות של מתן תורה לאומות העולם? מדוע התורה בוחרת לקשור את מתן תורה עם ענינו של יתרו, ולא עוד אלא שכל הפרשה נקראה על שמו?!
כדי לרדת לעומק העניין נגש לברר מהי בעצם "תורת הגויים" או במינוח הרשמי: שבע מצוות בני נח.
כותב הרמב"ם [מלכים ט.א]: "על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים. אף על פי שכולם הם קבלה בידינו ממשה רבנו, והדעת נוטה להם, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטווה. הוסיף לנח אבר מן החי, שנאמר: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו". נמצאו שבע מצות, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם".
מדברי רבנו עולה, שמצוות הגויים נמסרו לאדם הראשון ונח, עוד לפני ראשית האומה הישראלית.
נראה שהרמב"ם מתמודד עם קושיה אותה הוא לא מציין במפורש: מדוע התורה לא מזכירה באף מקום בצורה ברורה ומפורשת, מה היא מצפה מאומות העולם? על כך משיב הרמב"ם שתי תושובות:
מצוות אלו היו מקובלות מאדם הראשון ובנוסף, הדעת נוטה להן. לכן אין מקום לצוות עליהן בתורה במפורש אלא "מכלל דברי תורה".
אמנם במקום אחר (מלכים ח.יא) הרמב"ם מוסיף תנאי הכרחי לאופן הקיום של מצוות אלו: "והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצווה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם".
כלומר, למרות שמצוות אלו לא נזכרו בתורה, האופן הרצוי לקיימן הוא על פי התורה! זאת אומרת, מתוך התוקף שהעניקה התורה לאירועים שקדמו לנתינתה. לכאורה נוצרת כאן סתירה, מחד, אין כל אזכור למצוות בני נח בתורה, זאת משום שמצוות אלו קדמו ונהגו בפועל עוד קודם למתן תורה. מאידך, רק מתוך ההכרה שתקפותן של מצוות בני נח תלויה בתורה, למרות שמקורן קדם לה, זוכה הגוי המקיימן לשכר מצווה. התמיהה מתעצמת לנוכח המסגרת האינטימית של מתן תורה. התורה ניתנה לעם ישראל ורק לו, בשפתו, על יסוד ההיסטוריה שלו ובמקום שבו לא נכח אדם שאינו מבני ישראל. עתה הקורא הנעים מרים גבה, לא נכח גוי?!
כעת מבואר מדוע הכרחי היה שיתרו יהיה חלק ממתן תורה. יתרו הוא נציגן של האומות בקבלת שבע מצוות בני נח, מתוך ועל יסוד דבר ה' לישראל. אבל עומק נוסף יש כאן.
ללא יתרו, כל דבר ה' שקדם למתן תורה, לאדם הראשון לנח ולאבות, היה נותר תלוש ומנותק מדבר ה' לישראל במתן תורה. לולי יתרו, משמעות התורה היתה דברי האל של היהודים לעמו ותו לא. כך שלמעשה, יתרו הוא זה שהופך את מתן תורה מאירוע פרטי למעמד אוניברסלי, מתורה לעם לתורה לעולם.
דקה לפסיקה
האם הפועל כנגד המדינה או חיילי צה"ל נחשב ל"מוסר"? *
בהגדרה, 'מוסר' הוא יהודי שמלשין על אחיו היהודים בפני הגויים, וגורם שיבואו הגויים ויהרגו יהודים, או אפילו רק ייטלו את ממונם. כאשר מזהירים אותו על כך, והוא מעיז פניו ואומר: "לא אשמע לכם אלא אלך ואמסור", מצווה להורגו, וכל הקודם להורגו זכה (רמב"ם הלכות חובל ומזיק ח, י).
יש לשים לב, שהריגת המוסר אינה באה כעונש על מעשהו הרע. לכן, אם כבר הלשין ומסר את חבירו לגויים, אין היתר להורגו. הסיבה שבגללה מצווה להרוג את המוסר, היא כדי להציל את הנמסר מן הסכנה שהמוסר עומד להמיט עליו. במובן זה דין מוסר דומה לדין רודף, כשם שמצווה להרוג אדם שרודף אחר חבירו להורגו בידיים, כך מצווה להרוג אדם שמתכונן למסור את חבירו לגויים. כאשר אין כל דרך אחרת למנוע את המסירה, בלית ברירה מצווה להציל את הנרדף על ידי הריגת המוסר.
מדוע דין מוסר קיים גם במסירת ממון? משום שקיימת הנחה המבוססת על ניסיון של אלפי שנות אנטישמיות, שכאשר מוסרים ממון של יהודי לגויים, עלול אותו יהודי בסופו של דבר להיהרג על ידם. לכן, גם מסירת ממון נחשבת כמסירת נפשות, וממילא על כל יהודי מוטלת מצווה להציל את הנרדף (שו"ת ריב"ש רל"ח עפ"י ב"ק קיז, א וברכות נח, א).
כבר הזכרנו שאם המוסר כבר ביצע את זממו אין להורגו. הסיבה לכך היא, שכאן כבר לא מדובר על מניעת הסכנה אלא על ענישה ונקימה, וזה מותר רק על פי החלטה של בית הדין או טובי הקהל. אבל אם אותו אדם מוחזק למסור, ויש חשש סביר שימשיך למסור את אחיו היהודים לפני הגויים, אזי, גם לאחר שביצע את זממו מצווה להורגו, כדי שלא ימשיך למסור אחרים (רמב"ם שם הלכה יא).
כדי למנוע טעות, חשוב לציין כאן, שדין מוסר חל על אדם יחידי שפועל על דעת עצמו, וגורם לסכנת נפשות ליהודי אחר. אבל אנשי ציבור, שחושבים שפועלים לטובת עמם, ובטעות גורמים לסיכון חבריהם, אינם נחשבים מוסרים. הם יכולים להיחשב כטועים, ואם יתברר שטעותם חמורה, הציבור יכול להעמידם על כך לדין, אבל ברור שאין דינם כדין 'מוסר', ואסור לאנשים פרטיים לפגוע בהם.
ומה אומר החוק "היבש" במדינת ישראל?
סעיף 97ב' לחוק העונשין קובע כי "מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה, או יכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו- מיתה או מאסר עולם".
* מבוסס על "פניני הלכה" מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א