מדוע מבקש משה לדעת את דרכי ה'? האם עבודת התמימות וקבלת העול אינה רצויה בעיניו? או שמא מבקש משה השגות עליונות ונפלאות?
לדעת הרמב"ם (מו"נ א.נד) למשה לא הייתה אף לא אחת משתי כוונות אלו.
"נתבאר כי הדרכים אשר ביקש ידיעתן והודיעו אותן, הם הפעולות הבאות מאתו יתעלה, וחכמים קוראים אותם מידות ואומרים "שלוש עשרה מידות"… וזה היה תכלית מטרת שאלתו, כי סוף הלשון: ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה – אשר אני צריך להנהיגם בפעולות אלך בהם בעקבות פעליך בהנהגתם".
כלומר, משה בעצם ביקש ללמוד שיעור בפוליטיקה מהמנהיג הגדול מכולם – מנהיג העולם כולו. זאת על מנת לממש וליישם את דרכי הנהגת ה' את עולמו, בתפקידו כמנהיג ישראל.
אם כן, על יסוד הבנה זו נגש הרמב"ם לבאר – כיצד מנהיג ה' את עולמו, ויותר רלוונטי לנו, אלו דברים יש למנהיג המעוניין ללכת בדרכי ה' ליישם בתפקידו.
"ראוי למנהיג המדינה אם היה נביא, להתדמות בתארים אלה, וייעשו על ידו פעולות אלו במידה ובמי שראוי לכך, לא מתוך סתם התפעלות, ולא ישחרר מוסרות הכעס, ואל יתן להתפעלויות להשתרש בו, כי כל התפעלות רעה. אלא ישמר מהן כפי יכולת האדם".
הנקודה הראשונה היא – אל תרוץ לסוקרים. לקבוע מדיניות מתוך דרישות הקהל, הלחץ, ההתרגשות, הכעס וכד', הן כולן תכונות אימפולסיביות למדי, שמנהיג אסור לו שיונחה על ידן.
אם כן, כיצד יהיה המושל רגיש לצרכי העם? האם הרמב"ם רואה את הפוליטיקה האידיאלית כמשילות קשה ואטומה?
"ויהיה פעמים למקצת בני אדם רחום וחנון, לא מתוך סתם רגישות וחמלה, אלא כפי הראוי, ויהיה פעמים למקצת בני אדם נוטר ונוקם ובעל חמה, כפי הראוי להם, ולא מתוך סתם כעס, עד שיצווה לענוש אדם והוא בלתי כעוס ולא רגוז ולא שונא לו, אלא כפי שייראה לו שהוא חייב".
למדנו שאדרבא, התרחקות מהמידות הדחפיות, אינה מחזקת את אדישותו של המושל, היא מאפשרת לו, כשם שהוא מושל על יצריו ודחפיו, למשול על מדינתו. רק כך יוכל לנווט ולפעול בשיקול דעת "כפי הראוי".
עם זאת, הרמב"ם מדגיש: "עם כל זה ראוי שיהיו פעולות הרחמנות והסליחה והחמלה והחנינה באים מצד מנהיג המדינה הרבה יותר מפעולות העונשין". אמנם הפעולות צריכות להישקל במאזני השכל והצדק, אבל התוצאה מורה גם היא על הדרך. דומה הדבר לחכמי הסנהדרין שראו כי הדור פרוץ בשפיכות דמים ובשל נמנעו לדון את הרוצחים. המניעה, הענישה, השיטור ודומיהם אמורות להיות פעולות נקודתיות, הרחמנות והסליחה והחמלה והחנינה צריכות להיות התוצאה והאווירה במרחב הציבורי של המנהיג האידיאלי וכמו הסנהדרין, אם זה לא המצב, מישהו צריך לבדוק את עצמו ולקבל החלטות.
אמנם לא די בהדגשת התכונות שאינן רצויות, למנהיג דרוש מצע מכוון, מטרה ומגמה: "ותהיה מגמתו להפיק מה שיש באותה הפעולה מן התועלת הגדולה לבני אדם רבים".
הערכת הפעולה תליה במידת התועלת, לא סתם תועלת אלא התועלת הגדולה, לכמה שיותר בני אדם. מגמה זו היא כמותית ואיכותית גם יחד: התועלת הגדולה – לכמה שיותר.
או בלשוננו: אם אתה רוצה להנהיג את העולם כפי שה' מנהיג אותו, אל תהיה סקטוריאלי.
דקה לפסיקה
איזה שירים עדיף לשמוע? עבריים או לועזיים?
בפירושו לאבות [א.יז] כותב הרמב"ם כך: "ודע שהשירים המחוברים מאיזה לשון שיהיו צריך שיבחנו בעניניהם אם הם הולכים על דרך הדבור האסור ואפילו הנמאס או שמדברים מעניין החכמה ושבח המעלות הטובות. ואמנם ביארתי זה אע"פ שהוא מבואר, מפני שראיתי זקנים והחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במשתה יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפי' ענין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו, וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס, וזה סכלות גמורה שהדבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס ויצוה באמירתו מצד הלשון שנעשה [בו] אבל מצד ענינו שאם יהיה ענין [השיר] ההוא מעלה יתחייב לאמרו באיזה לשון שיהיה, ואם יהיה כוונת השיר ההוא פחיתות באיזה לשון שיהיה אסור לאמרו [באיזה לשון שיהיה]".
כלומר העיקר הוא התוכן. גם שירי משתה ויין, שהם ענייני הרשות, וכל שכן שבח מידות כמו גבורה וכד' בערבית, עדיפים על פני שטויות בעברית. גם אם המשורר, הזמר והפייטן הם מוסלמים כדת וכדין.
ומה אם שני שירים, אחד בעברית והשני בלע"ז, באותה "רמה"?
"גם יש לי בזה תוספת כי כשיהיו שני פיוטים ולשניהם ענין אחד מהעיר כח התאוה ושבח אותה וישמח הנפש בה והוא פחיתות והוא מחלק הדבור הנמאס מפני שהוא מזרז ומעורר על מדה פחותה , ויהיה אחד משני הפיוטים עברי והא' ערבי או לעז יהיה שמיעת העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות כל שכן אם יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בענין ההוא שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר בפחיתיות ובדברים מגונים".
כלומר, אם כבר שרים או שומעים שירי תאווה, עדיף לעשות זאת בלע"ז.
פתגם
"חייב אדם לברך על הרעה בטוב נפש כדרך שמברך על הטובה בשמחה שנאמר ואהבת את יי' אלהיך וגו' ובכל מאדך ובכלל אהבה היתירה שנצטוינו בה שאפילו בעת שייצר לו יודה וישבח בשמחה" (הלכות ברכות י').
