כמה מצוות יש?
ידוע ומפורסם הוא שמנין המצוות הוא תרי"ג. אך לעיתים לא כל מה שידוע ומפורסם – מוסכם.

פרשת במדבר מביאה לפתחנו מחלוקת ידועה בשאלה: האמנם ישנן תרי"ג מצוות?

על פרשתנו כותב ספר החינוך: "לחשבוננו אין בפרשה הזו מצווה".
מה כוונתו בדבריו: "לחשבוננו"?
זאת מכיוון שהחינוך מתכוון לחשבונו של הרמב"ם, אותו הוא מאמץ, אלא שיש חשבון אחר.

בסוף הפרשה מזהירה התורה את בני קהת, להקפיד בשעת עבודתם לכסות את כלי המשכן: "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו". את אזהרה זו, מונה בעל הלכות גדולות [בה"ג] כמצוות לא תעשה.

על קביעה זו חולק הרמב"ם נחרצות. לדעתו כל מצווה שאינה לדורות, אינה נמנית במניין התרי"ג. כלומר, יש גבול למספר המצוות שניתן למנות. אחד המסננים למניין המצוות לדעת רבנו, הוא הציווי לדורות.

המקור להגבלת מניין המצוות מופיע במסכת מכות (כג:): " דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה – שלוש מאות וששים וחמש לאווין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם.
אמר רב המנונא: מאי קרא? 'תורה צוה לנו משה מורשה' (דברים לג,ד). 'תורה' בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי; 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום."

כלומר, הגמרא דורשת את הפסוק – "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" כך: תורה = 611 מצוות שמענו מפי משה ו-2 נוספות: "אנכי" ו"לא יהיה" שמפי הגבורה שמענום, בסך הכל תרי"ג = 613 מצוות.
על כך אומר הרמב"ם ומה ציווה לנו? מה שהוא מורשה – לדורות, ולא מצוות שנאמרו לזמן מוגבל. לדעת הרמב"ם, ישנן 300 מצוות שהן מצוות זמניות ואינם בכלל התרי"ג מצוות. 

אמנם יש לציין, כל המקורות המגבילים את מניין המצוות לתרי"ג הן מדברי האמוראים בלבד.
לא מצאנו מניין כזה, לא במשנה ולא בכל מקור תנאי אחר. אף בתלמוד הירושלמי לא נזכר מניין זה. ואכן היו מרבותינו שהקשו על ההצמדות למניין זה או אחר.

כותב הרשב"ץ (הקדמה לספר זוהר הרקיע): "כי הרמב"ם ז"ל בכיוון החשבון הייתה לו יגיעה גדולה, וכותב וחוזר ומתקן". מתוך כך הוא מעלה תמיהה: "ושמא מה שהוסכם שמניין המצוות הם תרי"ג – שס"ה ורמ"ח, הוא לפי דעת ר' שמלאי, וכפי מה שפירש הוא המצוות, ואנחנו לא נסמוך עליו בפירושו בעניין פסק הלכה, אבל נסמוך על סוגיית התלמוד. ומה שהזכירו בכל מקום זה המניין, הוא לפי שלא מצינו חכם אחר מנאם – תפסנו מנינו. ואף אם יחסר או יעדף המניין הוא הולך סביבו, והוא כאומרם בהרבה מקומות: הוי פורתא, ובפורתא לא דק".
כלומר, הרשב"ץ מעיר שדבקות במניין המצוות, גורמת לדוחק בהגדרתן וממילא בהשלכות שיש למניין זה על פסק ההלכה, שכן למניין המצוות יש השלכות רבות, למשל, אם הדבר מוגדר כמצוות לא תעשה, אזי חייבם עליו מלקות. לכן לדעת הרשב"ץ, מדובר במניין שאינו מחייב, אלא מניין בקירוב.

בדרך דומה צעד גם רבי אברהם אבן עזרא בספרו "יסוד מורא וסוד תורה" (השער השני) : "על דרך מחקר האמת, אין קץ למספר המצוות, כאשר אמר המשורר: 'לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצוותך מאוד'. ואם נספור רק הכללים והעיקרים ומצווה שהיא עומדת לעד, אין המצוות עשירית משש מאות ושלוש עשרה".
כלומר, לדעת ראב"ע, מצד האמת, אין גבול למניין המצוות ומאידך, אם נמנה כללים בלבד, לא נגיע לתרי"ג.

מדוע אם כן, הרמב"ם דבק במניין זה?

על כך בשבוע הבא…

 

דקה לפסיקה

מה דעת הרמב"ם על פטור בני ישיבות מחובות אזרחיות?

 

אחד המקורות המצוטטים תדיר על ידי התומכים במתן פטור לבני ישיבה, הוא דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן. אלא הם חיל השם, שנאמר: 'ברך ה' חילו' והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: 'אני חלקך ונחלתך'. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו, להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללויים".

 לכאורה, דעת הרמב"ם ברורה. כל מי שנדבו ליבו לעמוד לפני ה', הרי הוא בבחינת קדש קדשים ואינו עורך מלחמה כשאר ישראל.

אך, יש לשים לב. הרמב"ם יודע להתנסח במדויק, הביטוי הוא קדש קדשים. אם משמעותו הוא לפטור מחובות כגון מלחמת מצווה, מדוע לא כתב זאת רבנו בפירוש?
יש לתת את הדעת לעובדה שהדברים באים בסוף הלכות שמיטה ויובל, לא בהלכות מלכים, שם עוסק הרמב"ם בדיני המלחמה. כידוע הסדר של ה'יד' אינו מקרי. בפרט לאור העובדה שאין להלכה זו הד בהלכות מלכים. אילו רצה לרבנו להורות על פטור בהלכות מדינה, אין ספק שהדבר היה בא לידי ביטוי כלשהוא בהלכות מלכים. 

עיון נוסף בהלכה זו מעמיד אותנו על לשון הרמב"ם: "כל איש ואיש מכל באי העולם". לא מדובר בכלל בישראלי, אלא אף בגוי!

לא בכדי, הרב קאפח מעיר על אתר, שכל הלומד מהלכה זו פטור מעיסוק בדרך ארץ, פרנסה וכד', הרי הוא בכלל: "עקושי הלב, נפתלי המחשבה, נעדרי הדעת".

אם כן מה כוונת הרמב"ם: "אין עורכין מלחמה כשאר ישראל"?

תשובה לדבר מצאנו בדברי הרב עוזיאל: "כל הכהנים, ואפילו כהן גדול, הם מעורכי המלחמה במלחמת הרשות, ואין צריך לאמר במלחמת מצוה… ולפי זה מה שכתב הרמב"ם ז"ל: "ולא עורכין מלחמה כשאר ישראל", כוונתו היא ברורה, שאין עורכין מלחמה שבטית ככל שאר השבטים שאחרי חלוקת הארץ בימי יהושע ואחריו. אבל במלחמת הכיבוש, וכן במלחמת הרשות, שכל ישראל נלחמים, חייבים להתגייס גם הכהנים ככל ישראל".

אם כן, הלכה זו אינה עוסקת בפטור ממלחמת מצווה ואף לא ממלחמת הרשות. כוונת הרמב"ם להביא בסוף הלכות שמיטה ויובל את חזון התורה שעליו מבוססת מצוות השמיטה והיובל – שכל בני העולם יוכלו, אם רצונם בכך, לעמוד לפני ה' ולשרתו. 

 

פתגם

"ואתה דע, שדבר שהסכימו עליו תורתנו ופילוסופי יוון, ואישרוהו מופתי האמת הוא, שמעשי האדם מסורים לו, אין כופה אותו בהם, ואין לא שום מניע לו מן החוץ, שיטהו למעלה או לפחיתות" (שמונה פרקים פרק ח')

דילוג לתוכן