כרובים קרובים
למה יש פסלים בקדש הקדשים?

ידוע שתורתנו חוזרת ומדגישה את איסור עבודה זרה על כל צעד ושעל. עוד הגדילה התורה להזהיר על כך מיד לאחר התגלות ה' בסיני: "ויאמר ה’ אל משה – כה תאמר אל בני ישראל – אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם – לא תעשון אתי – אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם”.

רש"י מפרש פסוקים אלו כמכוונים לכרובים שבקדש הקדשים: “ 'אלהי כסף' – בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמוד אתי – שלא יהיו של כסף שאם שיניתם לעשות של כסף הרי הם לפני כאלהות. 'ואלהי זהב' – בא להזהיר שלא יוסיף על ב’ – שאם עשית ד’ הרי הן לפני כאלהי זהב.
'לא תעשו לכם' – לא תאמר הריני עושה כרובים בתי כנסיות ובתי מדרשות – כדרך שאני עושה בבית עולמים לכך נאמר "לא תעשו לכם' ”.

אולם מדברי רש"י מתחדדת הקושיה עוד יותר. כביכול פשוט וברור שיש לעשות כרובים בקדש, התורה רק באה לתת גבולות והדרכות כיצד יש לעשות אותם. לא רק שרש"י לא עונה על השאלה הזועקת: מדוע בכלל ציווה ה' לעשות לפניו כרובים, הוא אף מגדיל אותה.

כדי לתת מענה לשאלה, נפנה אל דברי הרמב"ם במורה (ג.מה) : "וכאשר נתברר האמת לחכמים, ונודע בהוכחה שיש שם מצוי שאינו גוף ולא כוח בגוף הוא האלוה האמת, והוא אחד, ושיש שם גם נמצאים אחרים נבדלים שאינם גופים, והם אשר שפעה עליהם מציאותו יתעלה והם המלאכים… נודע בבירור כי אותם המלאכים הם אשר מנבאים את הנביאים באמת…
הנה נתבאר כי הדעה במציאות המלאכים נספחת לדעה במציאות ה' וכי בכך תתקיים הנבואה והתורה, ולחיזוק הדעה ביסוד הזה ציווה יתעלה לעשות על הארון צורת שני מלאכים לבסס מציאות המלאכים בדעת ההמון, שהיא השקפה אמיתית שניה לדעה במציאות ה', והוא המקור לנבואה ולתורה, ומבטל עבודה זרה.
ואלו הייתה צורה אחת כלומר: צורת כרוב אחד, היה בכך מקום הטעיה, והיו מדמים כי הצורה הזו האלוה הנעבד כמו שהיו עושין עובדי עבודה זרה, ושגם המלאך פרט יחיד, ואז יביא הדבר לשניות מסוימות.
וכיון שנעשו שני כרובים, עם האמירה בפירוש ה' אלוהינו ה' אחד, נתקיימה השרשת ההשקפה במציאות המלאכים ושהם רבים, והבטחנו שלא יטעו בהם שהם אלוה, כי האלוה אחד, והוא ברא את הריבוי הזה".

הרמב"ם מגלה עניין עמוק ולא פשוט לאוזן הרגילה: עניין הכרובים הכרחי לאמונה במתן תורה – בהתגלות מן השמים ובאחדות ה' בכלל. במילים אחרות, כדי שנאמין בנבואה חייבים להאמין ולהבין שיש למלאכים תפקיד מרכזי בה.

האמונה במציאות ה' אחד לבד, אין בה די כדי לבסס את האמונה בתורה ובנבואה. אחדות כזו שאינה שופעת "החוצה" אל עולם הריבוי, נותרת אחדות שאינה רלוונטית. הנבואה שניתנה לנו, בני אדם החיים בעולם הריבוי, בעולם הפירוד הדיאלקטי המלא בקונפליקטים מתמידים, היא היא שפע האחדות המתגלה בעולמנו המפורר. דבר ה' האחד יוצא מבין הכרובים ומתגלה בעולם מרובה פנים ומשמעויות, לבטים וכפילויות.

מעבר לתוכן המסוים אותו נושאת הנבואה, עצם גילוייה של הנבואה על ידי המלאכים המשמשים כממד מתווך, רוחני מחד ונפרד ולא אחדותי מאידך, הוא חלק מהאמת השלמה של אחדותו ונבדלותו של ה'. הפרטים של עשית הכרובים הם חלק מעיצוב תודעה זו שה' אחד, יכול ורוצה להופיע בתוך עולם כזה עם כל בעיותיו, ודווקא הכרה זו מגלה שלכל הבלגן הזה, יש מקור אחד, יש בעל-גן.

 

דקה לפסיקה

התורה וחופש הביטוי

איסור לשון הרע, ידוע ומפורסם, גם אם כי לא תמיד מקוים… אך האם, בדברים שאין בהם לשון הרע כלל וכלל, יש מקום לחופש הביטוי בהלכה? האם התורה רואה באופן חיובי הטלת הגבלות על ביטוי האדם? 

אמת, התורה לא הטילה איסור לומר דבר שאין בו לשון הרע או רכילות. כך שדיונינו עוסק במוסר ודרך ארץ ולא באיסור והיתר. 

יסוד לסוגיית חופש הביטוי ניתן למצוא במסכת אבות [א.יז]: "שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא".

מדברי רשב"ג עולה שהשתיקה מידה טובה היא, לעומתה עצם הריבוי בדיבור עלול אף להביא לחטא של ממש ולא רק למידה שאינה מעולה. מדוע? האם התורה לא סומכת על האדם שידע מתי לסתום את פיו?

את הרעיון שעומד בבסיס הדרכה זו מבאר רבנו בפירושו למשנה: הרמב"ם מחלק את הדיבור לחמשה חלקים. "החלק הראשון הוא המצוה בו והוא קריאת התורה ולמודה החלק השני הוא הדבור הנאסר כעדות שקר והרכילות והקללה נבלות הפה ולשון הרע: החלק השלישי הוא הדבור הנמאס אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו ולא עבירה ולא מרי, כרוב ספור ההמון במה שאירע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו ואיך היתה סבת מות פלוני או איך התעשר פלוני ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטלה והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדבור. החלק הרביעי הוא הנאהב והוא הדבור בשבח המעלות השכליות או מעלות המדות ובגנות הפחיתות משני המינים יחד להעיר הנפש למעלות בספורים ובשירים ולמנעה מן הפחיתות, וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שיטיבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם ולגנות הרעים כדי שיתגנו פעולתם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו הם כמנהגיהם, וזה החלק רצה לומר למוד המידות המעולות והתרחק מן המידות הפחותות יקרא דרך ארץ: החלק החמישי הוא המותר והוא הדבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו ושאר מה שצריך לו והוא מותר, אין אהבה בו ולא מאוס, אבל אם ירצה ידבר בו מה שירצה ואם ירצה לא ידבר, ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו, והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים. 

אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה, שראוי לשתוק ממנה לגמרי…"

הרמב"ם מכנה את השיחות הבטלות – דיבור נמאס. זהו החלק עליו מדבר רשב"ג. זהו הדיבור ממנו יש להימנע לגמרי. 

מושג החופש כלל לא קיים. לא רק במקום בו חופש הביטוי גובל באיסור, פגיעה בזולת או דיבור שאינו טהור, אלא גם כאשר הדיבור מיותר וסתמי, "דיבור חופשי" הוא מאוס. הרמב"ם מדגיש. הדיבור המאוס " אין צריך לאזהרה ולא למצוה ". לא מדובר כאן באיסור – בחסם כפוי. אלא באידיאל, בצורת ביטוי "שראוי לשתוק ממנה לגמרי…"

אמנם מדובר בסטנדרט גבוה מאוד. וכדברי הרמב"ם שדיבור זה הוא "רוב דברי ההמון". אך הדיון על חופש הביטוי נוגע לנו גם אם ברור לנו שלא נזכה ללכת בדרכי החסידים. הידיעה וההכרה, מה משמעותה של שיחה בטלה, מציבה תמרור ליחס הראוי לחופש הביטוי. החופש אינו הכיוון אלא אדרבא, גדלותו של האדם והופעת מעלתו – היא ביטויו, אינה מתבטאת במקום ובצורה בה יוכל לומר כל שעולה על רוחו. אלא דווקא במקום בו אנחנו מונעים את עצמנו מלעשות זאת.

 

בשבוע הבא: נמשיך לעסוק בצד האומנותי של הביטוי – מה עדיף שירים בלועזית או בעברית?

דילוג לתוכן