לאחד זה גן עדן לאחר גיהנום?
ציר היסוד עליו סובבת פרשת עקב הוא, כפי שמופיע בראש הפרשה, הסיבתיות.
כלומר, הנחת היסוד שבעקבות מצוות יתקבל שכר ובעקבות עבירות, עונש.
יסוד זה של שכר ועונש הוא אחד העמודים שעליו עולם היהדות עומד, משום שאין מדובר רק ב"הבטחת הכנסה" לעובדים בשירותו של ה', אלא על הרבה יותר מכך.
ערעור על העיקרון של שכר ועונש, מערער בעקבותיו את עיקרון ההשגחה – השגחת ה' על עולמו. שכן כדי לשלם שכר דרושה השגחה מבחינה בין טוב לרע, או במילים אחרות בורא המתעניין במעשי האדם ויש לו אינטרס בהטבתם. כמו במגדל קלפים, עקרון השכר מחובר בצדו האחד לקב"ה ובצדו השני לאדם. כדי לשלם שכר טוב ליראיו חייבים להניח את עקרון הבחירה החופשית. אי אפשר לשלם שכר למי שעושה את הטוב שלא מרצונו החפשי. עקרון שאותו מכנה רבנו: "יסוד גדול של התורה" (הלכות תשובה ה, ג-ד).
גם תרבותית, מרכזיות החוויה של שכר וענש כה מושרשת בקרבנו, עד שלעיתים היא הפריזמה דרכה נמדד העולם כולו. פחד הגיהנם ורווח השכר הם הממריצים לתורה למצווה ולכל מעשה טוב. די להסתובב בערים מסויימות קודם לימים הנוראים כדי לחוש זאת.
אמנם התמקדות זו, או שמא חשבונאות זו, יש בה מן הטעם לפגם.
הרמב"ם, שהעמיד את עקרון השכר והעונש כאחד מהעיקריים המרכזיים, הוא זה שגם שולל את עקרון השכר כממריץ הרשמי של התורה. כמשקל נגד לשכר ועונש מעמיד הרמב"ם את העבודה האידיאלית – עבודה מאהבה : "ואסור לאדם השלם שיאמר: כשאעשה אלה המצות, שהם המידות הטובות, ואתרחק מן העבירות שהם המידות הרעות שציווה השם יתברך שלא לעשותה, מה הוא הגמול שאקבל על זה?… וכבר הזהירו חכמים על זה גם כן, כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצווה בשביל דבר מן הדברים… ואמנם רצה לומר בזה שיאמין באמת לעצם האמת. וזהו העניין שקוראים אותו "עובד מאהבה". ואמרו ז"ל במצותיו חפץ מאוד – אמר ר' אליעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו (הקדמת פרק חלק).
הרמב"ם מתאר את המעבר מבקשת השכר לעבודה מאהבה כתהליך התבגרות שכלית של ילד. בתחילה לומד הוא לשם הממתקים אך לאחר שהתבגר והחכים הוא מבין "שהאושר האמיתי, שהוא הכרת האלוה, מובטח לכל מי שמכיר אותו, ושום פגע מן הפגעים האלה כולם לא יעכיר לאדם את האושר הזה" (מו"נ ג.כג).
שני תהליכים מקבילים מתרחשים במסעו של האדם אל ההתבגרות ההכרתית. הראשון: ההכרה ששכר אמיתי אינו גשמי, אינו רגעי וחולף. השני: התאחדות בין התוצאה-השכר, לעבודה-המצווה. האושר המגיע כתוצאה מידיעת ה', הוא הכרחי ומובטח. הוא אינו סיבתי, לא בגלל שעשיתי דבר מה אני זוכה בדבר אחר, אלא העשייה עצמה היא הזכייה.
אמנם, דרך זו מעוררת קושיה. האם כל דברי התורה מכוונים לילדים? האם אין בדברי פרשת עקב ודומיה מסר נצחי לעולם שהתבגר מממתקי השכר?
התשובה היא, שאי אפשר בלי הדרך. אי אפשר לאדם להבין ולהרגיש מהו עונג אלהי מבלי שחש עונג טבעי קודם. כמו כן, אי אפשר להגיע לעונג השכלי, שהגוף מותקף ומורעב. הדרך אל ההכרה הבוגרת היא הכרחית ויתרה מזאת, אף מועילה. כך גם דברים רבים בחיינו: חברה מדינה פרנסה ועוד. אבל כשהולכים בדרך חייבים לזכור שמעבר להנאה מהדרך, צריך גם להגיע ליעד.
דקה לפסיקה
יהודי שרצח גוי – האם יש חיוב להסגירו לשלטונות?
למרות שרצינו לעסוק בשאלה: האם יש מצווה ללמוד לימודי חול? צורך השעה מביא אותנו לגעת בעניינו של רצח הגוי. ובפרט בשאלה: יהודי שרצח גוי – האם יש חיוב להסגירו לשלטונות?
נפתח ונאמר שבמסגרת מדור צר וכתפיים בהתאם, אין אנו באים לדון לעומקו של עניין כלל, אלא להטעים את הסוגיה בפני לומדי התורה ואוהביה.
הרמב"ם (עדות יא.י) החמיר מאוד בדינו של המוסר: "המוסרין, והאפיקורוסין, והמינים, והמשומדים, לא הוצרכו חכמים למנות אותן בכלל פסולי העדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל. אבל אלו המורדין הכופרין, פחותין הן מן הגויים: שהגויים לא מעלין ולא מורידין, ויש לחסידיהן חלק לעולם הבא; ואלו מורידין ולא מעלין, ואין להן חלק לעולם הבא".
אמנם הגדרת מוסר, היא לכאורה למוסר יהודי ליד הגויים ולא לידי ישראל (שם ט): "אסור למסור ישראל ביד גויים, בין בגופו בין בממונו, ואפילו היה רשע ובעל עבירות, ואפילו היה מצר לו ומצערו. וכל המוסר ישראל ביד גויים, בין בגופו בין בממונו-אין לו חלק לעולם הבא".
הסגרת יהודי לידי גוי כדי שימיתהו היא אכן מעשה נורא. אמנם כבר מצאנו לגדולי חכמינו שעשו כן. מפורסם המעשה (ב"מ פג:) על רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי שהיה מוסר גנבים מישראל לידי הרומיים שהיו הורגים אותם. הנהגתו זו עוררה עליו את חמתו של רבי יהושע בן קרחה שסנט בו: "חומץ בין יין עד מתי אתה מוסר עמו של אלהים להריגה?"
למרות הקפדתו של רבי יהושע בן קרחה, לא סביר שאדם ענק כרבי אלעזר ינהג שלא כהלכה.
לא זאת אלא, מסגנון הסוגיה נראה שלמרות הנהגתו זו, סופו- שלא נקבר ולמרות זאת לא הסריח, מעיד על תחילתו שאין בה שמץ סרחון כלל.
על בסיס מעשהו זה של ר"א ברשב"י פסק הרשב"א (הביא דבריו הב"י חו"מ שפח.ח) שבמקום שחל חוק המלך להסגיר את העבריין, יש לעשות זאת. ביקורתו של רבי יהושע בן קרחה היתה על כך שלא ראוי לחסיד כר"א ברשב"י למסור ישראל להריגה במקום שלא חייבה התורה מיתה.
אם כן במקום שאין דין מוות, אין איסור למסור את העבריין לשלטונות. אפילו הן שלטונות גויים כל שכן שמדובר בשלטון ישראל. אמנם עדיין יש מקום לעיין: האם אותו עקרון חל כאשר יש סיכוי שהשלטון יחמיר בענישת הפושע משיקולים פוליטיים, או גרוע מכך, תקשורתיים? האם גם אז נאמר שמשום שלא מדובר בתיקון עולם או בדינא דמלכותא, אלא בעיוות, יש איסור למסור את הפושע לידיהם ואפילו הם ישראל?
מעשה דומה הובא לפני המהר״ם שיק (שו״ת חו״מ נ) ע״י אחד שאחיו מת בפתאומיות, ואשת המת נחשדה, על בסיס אומדנות והודאה במקצת, שלמעשה היא זו שהרעילה את בעלה. ושאלות של "היבם" היא: האם חובה עליו להסגירה? ואכן ״גאוני המדינה כתבו לו שלדעתם מצווה לבער הרע״. והשיב לו המהר"ם נראה לכאורה שמאחר ואין עדים בדבר, אפילו אמת ונכון הדבר, אסור למסור אותה למשפט, שכן אין המשפט בדין תורה ואם כן הרי שהוא מזיק לה ואינו עושה צדק.
המהר"ם נוגע בבעייתיות שיש בדיני הראיות של המשפט האזרחי. על פי התורה, הודאת בעל דין שאכן הוא זה שעבר על האיסור, אין בה כדי להביא להרשעתו שכן: "אין אדם משים עצמו רשע".
לפיכך, כל עוד לא ראינו את המעשה בעיניינו, אין לנו יכולת לקבוע חד משמעית שאדם זה הוא אכן הפושע. מאידך אצל רבי אלעזר מצאנו שמסר את הגנבים על פי אומדנא בלבד. האם מותר לכל אדם לעשות זאת?
נתפלל שנזכה לקיים : אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם, שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם (זכריה ח.טז).