פרשת שלח

לחשוב מהתכלית מהו סודה של התכלת?
שתי סוגיות מייחדות את דעת הרמב"ם במצוות התכלת.

הראשונה: מספר החוטים.
לדעת הרמב"ם כוונת התורה באומרה: 'פתיל תכלת' היא לחוט אחד המתקבל אחר ההכפלה, כלומר למעשה יש להניח חצי חוט צבוע תכלת שנכפל לשניים.
זאת בניגוד לדעת הראב"ד, הסובר שיש להניח חוט אחד מתוך הארבעה שאחר הקשירה נכפל לשנים.
כך שבפועל, המתבונן בציצית לשיטת הרמב"ם, מבחין בשבעה חוטי לבן וחוט אחד של תכלת. בעוד שלדעת הראב"ד, הוא יבחין בששה חוטי לבן ושני חוטי תכלת.
נראה לומר שלדעת הרמב"ם, יעודה של התכלת לעורר אצל המתבונן בה חוויה יחידאית. אם נדייק ביחס של 1:7, התכלת מייצגת את הממד העל טבעי. השמונה הוא העולם העל טבעי המתעלה מעל השבע המייצג את הטבע. 

טרם נפתח את הרעיון, ניגש לסוגיה השנייה והיא: מה תפקידו של פתיל התכלת?

לדעת הרמב"ם, פתיל התכלת תפקידו לכרוך ולאגוד את חוטי הלבן. גם כאן הרמב"ם מציג גישה יחודית. שלא כראב"ד ובעלי התוספות, לדידם פתיל התכלת נמצא במעמד שווה ללבן ואינו נכרך סביבו, הרמב"ם מייעד תפקיד מרכזי לפתיל התכלת.
שרש המחלוקת נעוץ בהבנת הפסוק "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת". מה משמעותו של הציווי 'על'? לפי הרמב"ם הכוונה שהתכלת צריכה להיות על גבי הלבן. דבר זה מתבצע ע"י כריכת חוט התכלת על גבי חוטי הלבן. אך לפי השיטות האחרות הציווי 'על' משמעותו כתוספת על גבי העיקר בדומה למשמעותו בפסוק: "ויבאו האנשים על הנשים" (שמות לה. כב). מובן אם כן מדוע כתב הראב"ד (ב,ח): "והתורה אמרה על ציצית … כלומר שיהא אחרון." 

כעת, משהצגנו את שתי הסוגיות, ננסה לעמוד על משמעות הדברים.

בדברי חז"ל מצאנו שני דימויים לתכלת: "תניא, היה ר' מאיר אומר: התכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד" (מנחות מג:). התכלת דומה לרקיע השמים ובד בבד דומה לים. 

לדעת הרמב"ם (ב.א) גוון התכלת הוא כחול בהיר: "תכלת האמורה בתורה הכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע.". זאת בניגוד לשיטות אחרות בהן גוון התכלת הוא בדומה לים, כלומר כחול כהה.

מה בין רקיע לים?

בספרי פרשת שלח אומר רבי אלעזר ברבי שמעון, שתכלת היא "על שם שנתכלו המצרים בבכורות … בחצי הלילה … דבר אחר: על שם שכלו המצריים בים." הים והלילה הכהים מסמלים את מידת הדין, יראת העונש והכיליון. זו דרך אחת לזכור את מצוות ה' ולקיימן. יראת העונש השחורה, היא תוספת אחרונה על אהבת החסד של הלבן.

לדרכו של הרמב"ם, התכלת בהירה כרקיע בטהרתו- תכול בהיר ללא ענן, כדי להזכיר את כסא הכבוד. כנרמז בדברי יחזקאל: נפתחו השמיים – נפער חור בלובן העננים – ואראה מראות אלהים. לדרכו של הרמב"ם, כשאנו מתבוננים בתכלת אנו נזכרים ביחידו של עולם ומתוך כך נזכרים בכל המצוות.
למבט עליון זה, הסובב הכל וקושר הכל, יש ערך מוסף על זכירת כל מצוות ה'  – לזכור את ה' בתוך כל המצוות.

דקה לפסיקה פסיקה אקטואלית

האם מותר לספר בגנות אדם בעניין שעוד מעט יפורסם?

שלום אני עובד במערכת עיתון. במסגרת עבודתי אני כמובן הראשון להתעדכן באי אילו פרשיות, שלא מוסיפות יקר לבעליהן. שאלתי, האם מותר לי לספר לחבר על הפרשה – לפני שכולם ידעו? למרות שמדובר בדברי גנאי, הרי ממילא הדבר יתפרסם ולא יחשב כלשון הרע?

תשובה

שלום

המינוח התורני  לדברי גנאי המפורסמים בציבור הוא : "באפי תלתא". מקורו בגמרא (ב"ב לט): "כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא – לית בה משום לישנא בישא". כלומר, שלושה אנשים נחשבים לציבור ודברי גנאי המפורסמים בציבור אינם בכלל לשון הרע. 

אמנם, לא די בהיתר של פרסום הגנאי כדי לספרו. רק אחרי שמתקיימים תנאים נוספים שעיקרם להגדיר את האמירה לתועלת, אכן אנו באים להתיר על יסוד "אפי תלתא".

קיימות שתי שיטות שונות בפוסקים להבנת היתר זה.

לדעת רבנו יונה, כוונת הגמרא היא שאסור לחזור ולספר דברי גנאי למרות שהם כבר נאמרו בפני שלושה. מדוע? לדעתו המשמעות של "אפי תלתא", אינה קשורה לשאלה האם הציבור מכיר את השמועה, אלא לשאלה כיצד שמועה זו מתפרשת. רק עניינים שתתכן לגבם פרשנות דו משמעית הם בכלל ההיתר, אבל מה שלא ניתן לפרשו לשתי פנים – אסור לספרו אפילו הוא מפורסם.
אז מה הקשר לציבור? לדברים דו משמעיים, פרשנות שונה מאוד אצל היחיד לעומת הציבור.
ברשות הרבים מידע דו משמעי יכול להתפרש כמידע הנועד להביא תועלת. כגון להזהיר את הציבור מרמאים או ללחוץ על אדם לחזור בו ממעשיו הלא טובים. אותן אמירות, אם יאמרו במרחב הפרטי, אין להם, לפחות בבירור, צד של פרשנות לתועלת לפיכך הן בכלל איסור לשון הרע.

אמנם פשט הדברים מורה, שאין כלל מציאות של איסור לשון הרע בדבר שכבר ידוע לכלל הציבור.

אכן כך פסק הרמב"ם (דעות ז.ה): "אחד המספר בלשון הרע בפני חברו, או שלא בפניו; והמספר דברים שגורמין אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חברו בגופו או בממונו, אפילו להצר לו או להפחידו–הרי זה לשון הרע.  ואם נאמרו דברים אלו בפני שלושה, כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת, אין בו משום לשון הרע–והוא שלא יתכוון להעביר הקול, ולגלותו יותר".

לדרך זו אין איסור לספר לאחרים על דבר הפרשייה קודם פרסומה, שכן הכל ישמעו זאת בעצמם ממילא. אמנם, אם יש ספק שמא השמועה לא תתפרסם – אסור לפרסמה. על אחת כמה וכמה הדבר חמור בעיתון, שם מתפרסמים חצאי אמיתות (במקרה הטוב…), יש עליו חובת צנזורה או צווי איסור פרסום. לכן לדוגמא חומר משפטי שהשומעים התחייבו להגביל את פרסומו ויש יסוד להניח כי הם לא יעברו על שבועתם, אסור יהיה לאחרים להעביר את השמועה הלאה. הגבלה נוספת היא איסור העברה המידע למי שלא ישמע אותו כלל. לדוגמה אם החבר משתייך לציבור החרדי, ספק הוא אם ישמע את המתפרסם במרשתת או בעיתונות החילונית. כל שכן אם מדובר בחבר שגר במקום מרוחק וגדול כמו תל אביב ואתה עובד במקומון של מעלה עדשים…

בשולי הדברים נוסיף: משמעות המחלוקת היא שלפי שיטת הרמב"ם, לשון הרע נאסר בגלל הנזק שהוא גורם, יהא זה נזק ממוני, פסיכולוגי או נזק לשמו הטוב גרידא. מכיוון שכל עצמו של האיסור לא בא אלא למנוע נזק, ממילא הוא אינו קיים כאשר לא ניתן עוד למנוע אותו.

אמנם לדעת רבנו יונה, לשון הרע היא אסורה בהגדרה, גם אם לא תגרום כל נזק. נוכחותם של שלושה אנשים, יכולה אפוא רק לסייע לנו לקבוע אם כוונת הדברים שנאמרו הייתה לעקל או לעקלקלות. לכן אמירה שהגנאי בה גלוי – אסורה בכל מקרה, גם אם נאמרה בפני שלושה וגם אם לא ניתן עוד למנוע את הנזק שתגרום.

העיקר להלכה כמובן כרמב"ם. אמנם יתכן שדברי הרמב"ם מבוססים על האיסור "היבש" של לשון הרע. כלומר, יכול להיות שאכן אין כאן איסור לשון הרע בהגדרה, אבל מידה רעה ואולי אפילו חשש רכילות יתכן שגם לדעת הרמב"ם יש כאן. 

טיפה מן הרמב"ם ונשמע פתגם המלך

אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל, עוונותיו מחולין, שנאמר: "ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון." אפילו הלך בה ארבע אמות, זוכה לחיי עולם הבא. וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה. שנאמר: "וכיפר אדמתו עמו." ובפורענות הוא אומר: על אדמה טמאה תמות." ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו. ואף על פי כן גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם (מלכים ה).