למה מדליקים נרות בחנוכה?
בפתיחתו לביאור מצוות הדלקת נר חנוכה, נוקט הרמב"ם מעט חריגה, האומרת דרשני: "מצות נר חנוכה, מצוה חביבה היא עד מאוד. וצריך אדם להיזהר בה, כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח האל והודיה לו, על הניסים שעשה, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה – שואל, או מוכר כסותו; ולוקח שמן ונרות, ומדליק" (פרק ד, הלכה יב).
התמיה ניכרת לקורא מיד. ממת הרמב"ם מציין את "הרייטינג" של מצוות? האם המצוות צריכות לקבל "לייק", עד שנאמר איזו חביבה ואיזו פחות? ועוד יותר, גם אם נקבל את עצם דירוג המצוות כחביבות יותר או פחות, מדוע דווקא מצוות הדלקת הנר חביבה כל כך – "עד מאוד" עוד יותר ממצוות אחרות?
השאלה מתעצמת מתוך דברי הרמב"ם עצמו בפתיחתו להלכות חנוכה. שם מציין הרמב"ם את כל הגורמים לקביעת ימי ההודאה:" בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני. וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס, וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה".
מדוע, מבין כל האירועים הללו, זכתה מצוות הדלקת הנר לחביבות יתרה?
כדי לנסות להשיב לשאלות אלו, עלינו להוסיף עליהן שאלה נוספת: מה צורך בנס פך השמן בכלל?
שאלה זו נשאלה על ידי המהר"ל מפראג: "ואם תאמר, וכי בשביל שנעשה להם נס בהדלקה, שלא תהיה בטלה (מצוות) ההדלקה, היו קובעין חנוכה?" המהר"ל תמה, מדוע לקבוע ימי הודאה מיוחדים, על מצווה קיימת, שהצליחו לקיימה למרות המניעות? והוא מחדד את השאלה: "כי מה שחייב להודות ולהלל זהו כאשר נעשה לו נס בשביל הצלתו, ולא בשביל שנעשה לו נס לעשות המצווה".
לא מצאנו חיוב להודות ולהלל על כך שנס שבזכותו קיימנו מצוה כתקנה. הניסים המופיעים בתורה, כמו עשר המכות, קריעת ים סוף, הבאר והמן, נעשו לצורך הצלה. ביחס למצוות, התורה ניסחה כללי הלכה: "אונס רחמנא פטריה". מי שאין בידו לקיים מצווה, הרי הוא פטור ממנה. מי שרעב, לעומת, לא "פטור מלאכול" הוא צריך נס. הדבר נכון כפליים לגבי מצוות הדלקת הנר במקדש, לגביה נפסק שהיא: "דוחה את השבת ואת הטומאה, כקרבנות שקבוע להן זמן, שנאמר "להעלות נר, תמיד" (רמב"ם תמידין ומוספין פרק ג הלכה י).
הבנה זו, שניתן היה לקיים את מצוות הדלקת הנר אף ללא 'נס פך השמן', מייתרת את הנס.
ודווקא הבנה זו, שהנס היה 'מיותר', היא בדיוק המשמעות העמוקה שלו. וכדברי ה"פני יהושע" (שבת דף כא עמוד ב): "…לכך נראה דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם".
דווקא כשהנס לא תכליתי, שהוא אינו מכוון 'לפתור בעיה', הוא מגלה עניין עמוק הרבה יותר מאשר פתרון מעשי לבעיה. נס כזה מגלה את הרצון, האהבה והגושפנקא למי שהוא נעשה לו.
חביבות הדלקת הנר היא היא משמעות המצווה. כאשר אנו מדליקים נר אנו נזכרים מחדש באהבתו וחיבתו של ה' כלפינו, וזו אכן מצווה חביבה עד מאוד.
מתי התחילו להדליק נרות חנוכה?
הרב עזריאל זילבר ישיבת שדמות נריה
מפורסמים למדי דברי הרמב"ם, בהלכות חנוכה, המזכיר את נס הניצחון במלחמה והחזרת המלכות לישראל, וכן את נס פך השמן. לאחר מכן כותב הרמב"ם :"ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מלילי חמישה ועשרים בכסליו, ימי שמחה והלל; ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים, בכל לילה ולילה משמונת הלילות. וימים אלו, הן הנקראין חנוכה". [רמב"ם הל' מגילה וחנוכה פרק ג, הלכה ג]
לפי שיטת הרמב"ם, זו תקנה קדומה של חכמי אותו הדור.
אומנם בברייתא המפורסמת בגמרא, לא הוזכרה הדלקת הנר. כך נאמר שם :" מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". [מסכת שבת כא:]
ודוק, קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, אך היכן הדלקת הנר?
הרב של ירושלים בדור הקודם, הרב בצלאל ז'ולטי [נפטר בחורף תשמ"א] בספרו 'משנת יעבץ', כותב בעניין זה דברים מפתיעים :"אפשר לומר, שעיקר התקנה של נר חנוכה הוא זכר להדלקת המנורה במקדש, שבה היה הנס, ואם כן, בזמן שהיה הבית קיים, לא היו מדליקין נרות חנוכה, שהרי הדליקו את המנורה במקדש, ורק לאחר חורבן הבית, התחילו להדליק נר של חנוכה".
כלומר, אכן, לפי פשט הגמרא ודברי רש"י, שתקנת ההודאה הייתה לומר על הניסים בהודאה, נראה שחובת הדלקת הנרות התחדשה רק לאחר החורבן, כשכבר לא הדליקו את מנורת המקדש.
הרב ז'ולטי ממשיך לבאר, שלפי שיטת הרמב"ם, תקנת ההדלקה הייתה באותו דור, משום שהרמב"ם הסביר את המילה 'הודאה' כחיוב הדלקת הנר. כך עולה מדברי הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה. שם כותב הרמב"ם :"מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו".[שם פרק ד' הלכה י"ב]
אם כן, נר חנוכה הוא ההודיה או ההודאה אותה תיקנו חכמים. מעתה מובן מדוע הרמב"ם לא כלל את אמירת על הניסים בהלכות חנוכה, אלא בהלכות ברכות, כי אמירת על הניסים אינה מעיקר התקנה של ההודאה. כי לפי הרמב"ם, כאמור, ההדלקה היא ההודאה לקב"ה.
