לתפוס מרחק מה'
ידועה השאלה העולה בכל פעם שאנו קוראים את פרשת תזריע: מדוע היולדת טמאה? מה טמא בלידה? ולמה יש הבדל בין טומאת זכר לנקבה?
כדי להבין קצת יותר לעומק את עניינה של טומאת היולדת, עלינו ללמוד את הקדמתו של הרמב"ם לכל ענייני הטהרה והטומאה: "כבר ביארנו כי כל המטרה הייתה במקדש להביא את הפונה אליו להתפעלות, ושייראוהו וירהוהו, כמו שאמר ומקדשי תיראו. וכל דבר מרומם, כשיתמיד האדם להמצא בו, ימעט מה שיש בנפש ממנו, ותמעט ההתפעלות שהייתה באה על ידו. וכבר העירו חכמים ז"ל על עניין זה ואמרו, שאין רצוי להכנס למקדש בכל עת, והסמיכו את זה לאמרו 'הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך'.
וכיון שזו הייתה המטרה, הזהיר יתעלה את הטמאים מלהכנס למקדש, עם ריבוי מיני הטומאות, עד שכמעט לא תמצא אדם טהור כי אם מעטים… ויהיה כל זה סיבה להתרחק מן המקדש ושלא ירגיל שם בכל עת… והנה במעשים הללו תתמיד היראה, ותושג ההתפעלות המביאה לכניעה שהיא המטרה.
וכל שהייתה הטומאה מצויה יותר, תהיה הטהרה ממנה יותר קשה ובריחוק זמן: האהלת המתים ובפרט הקרובים והשכנים היא היותר מצויה מכל טומאה, ואין טהרה ממנה כי אם באפר פרה על אף נדירות מציאותו, ואחר שבעת ימים. והזיבות והנידות מצויים יותר ממגע טמא, ולפיכך צריכים לכך שבעה ימים, והנוגע בהם יום אחד. ואין טהרת זב וזבה ויולדת נגמרת אלא בקורבן, כי אלה מציאותן פחות מן הנידות".
כדי שהמקדש אכן יהיה קדוש, מרומם ומובדל, מייצג את רוממות האל ומעורר את התפעלות היראה באדם, הוא צריך להיות מחוץ לתחום האנושי. לדעת רבנו, מטרתן של כל אותן טומאות הן לבסס את הריחוק הזה, על רצף ההוויה האנושית. כל הווית החיים האנושית, ככל שהיא אנושית ומצויה יותר, כך היא הטהרה ממנה קשה יותר.
אין שיכול להימנע מהמוות, על כן המוות הוא הטומאה החמורה ביותר. וכן על דרך זה. הטהרה והטומאה למעשה, הן מיצוב היחס האמתי לריבונו של עולם. כדי ליצור יחס של רוממות מהאנושי עד לקצה האפשר, כל מה שמייצג את האנושי ומה יותר אנושי מאפסות החיים, מורחק מן המקדש.
חווית הלידה היא דבר מופלא, פגישה עם חיים חדשים הבאים לעולם. אבל אותה חוויה נפלאה עטופה בקליפה המצרה ומצמצמת את המפגש עם הקודש. בכל חיים יש מוות, בכל חידוש יש חולשה, חוסר שלמות הוא זה שגורר ומניע את החידוש, שהרי השלם אינו צריך לחידוש, הוא אינו יולד ואינו חסר שיתחדש בו דבר. לכן הלידה, עם כל הפליאה שבה, היא מחברת את האדם לאנושיותו ודרך הטומאה מזכירה לנו, עד כמה שביר הוא הקיום האנושי ועד כמה גדולה הרוממות, הפליאה והיראה הבאה בעקבות הטהרה, המעמידה את אפסות הקיום הזו מול הנצח.
האם ילד יכול לתבוע את הוריו על שהביאוהו לעולם?
האם הולדה יכולה להיחשב לנזק? *
האמת ניתנת להיאמר שמקורות המשפט העברי הקלסיים אינם עוסקים בשאלה זו, ומאחר שכן, לא נותר אלא לדלות רמזים מפה ומשם ולדמות מילתא למילתא כדי לגבש דעה.
הרב לוי יצחק הלפרין, ראש המכון מדעי טכנולוגי להלכה. קובע מפורשות שהבאת אדם פגום לעולם אינו מוגדר כנזק. הוא מסיק זאת מן העובדה שאף שרצוי למנוע הולדת ילד פגום, ההלכה אינה אוסרת על בני זוג שעלולים להביא ילד פגום לעולם להוליד ילדים. אמנם דברי התלמוד לפיהם: "לא ישא אדם אשה לא ממשפחת נכפין ולא ממשפחת מצורעין", הובאו להלכה בספרי הפוסקים , אך לדעת הרב הלפרין, אין מדובר כאן בהלכה מחייבת אלא בעצה טובה בלבד . ומכאן שהבאת ילד פגום לעולם אינה בגדר נזק בלשונו: "לגרום ליצירת ולד פגום מלכתחילה אין בזה היזק כלל, אלא מעשה של יצירה פגומה, וליכא בזה איסור מזיק".
מקורות אלה מובילים למסקנה שאין תחולה לדיני הנזיקין אלא משנולד האדם, ואילו עצם הורתו ולידתו אינם יכולים להיחשב כנזק אף אם נגזר עליו לסבול בשל קיומו במום . גישה זו מתחייבת, כך נראה, מן ההיגיון שמי שטרם נוצר אינו נושא לזכויות .
ואפשר שיש להוסיף גם טיעון רעיוני כנגד ההכרה בהולדת יצור אנוש כנזק בשל הסבל שנגזר עליו. התלמוד מלמד: "תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם – הקדוש ברוך הוא נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם".
בואו לעולם של בן אנוש אינו רק עניין חומרי של עירוב תאי רבייה, אלא יש בו מסתורין. החיים ניתנים מידי בורא העולם, ועדיף לו למשפט שלא יתערב בתחום מסתורי זה וישהה את פעולתו מרגע הקיום ואילך. משנוצרו החיים, מאחר שהם פרי יצירתו של האל, לא ניתן עוד להתייחס אליהם כאל נזק אלא יש לכבדם ולהוקירם ולסייע להם כמידת היכולת.
נראה שזו היא המשמעות העמוקה מאד של דברי התנא: "על כרחך אתה נוצר, על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי" …
על בסיס השקפת חז"ל, מובנת דעתו של הרמב"ם על הקיום האנושי. לדעתו החיים בכללותם הוא תמיד טובים (מו"נ ג.יב):"רבות עלה בדמיון ההמון כי הרעות בעולם יותר מן הטובות, עד שבהרבה מהטפות כל העמים ובשיריהם כוללים עניין זה, ואומרים כי פלא הוא שימצא בעולם טוב. אבל רעותיו רבים ותדירים, ואין הטעות הזו אצל ההמון בלבד, אלא גם אצל מי שחושב שהוא יודע משהו…
יש ל"אלראזי" ספר מפורסם וקראו "אלאלאהיאת", כלל בו מהזיותיו וסכלויותיו גדולות, ומכללן עניין אשר בדה אותו, והוא שהרע במציאות יותר על הטוב…
וסיבת כל הטעות הזו, מפני שהסכל הזה ודומיו מן ההמון אינם בוחנים את המציאות כי אם באישי האדם לא יותר, ומדמה כל סכל כי כל המציאות למען אישיותו, וכאילו אין שם מציאות כי אם הוא בלבד, ואם אירע לו דבר הפך מה שרצה החליט ופסק כי כל המציאות רע.
ואלו התבונן האדם במציאות והשכיל אותה וידע אפסות ישותו בה, כי אז היה מתברר לו האמת, ומתגלה כי ההזיות הגדולות הללו שהוזים בני אדם על ריבוי רעות העולם… כל מחשבתם רואה מקצת אישי המין האנושי, ומתפלאים על אותו אשר אכל המאכלים הרעים עד שאחזו ראתן [מחלה] היאך בא עליו ההיזק הגדול הזה, והיאך נמצא הרע הזה.
וההבחנה האמתית היא, שכל אישי מין האדם שבמציאות, וכל שכן זולתם ממיני בעלי החיים, הם דבר שאין לו ערך כלל ביחס לכללות המציאות ההמשכית [הנצחית], כמו שבאר ואמר: אדם להבל דמה וגו', אנוש רימה ובן אדם תולעה… , וכל מה שנאמר בלשון ספרי הנביאים מן העניין הזה הנכבד גדול התועלת בידיעת האדם את ערכו…
דווקא אפסות הקיום, היא זו המובילה אותנו להכרה שחיינו טובים הם, שבתוך עולם בעלי החיים, ערכנו גדול מאוד. יותר מכך, עצם ההכרה העליונה והדעה שניתנה לנו לדעת את ה', הקיים האמתי והנצחי, בתוך כל העולם הנפסד הזה, הופכת את קיומנו לטוב מאוד.
