מה טעמן של מלאכות שבת?
פרשת ויקהל היא המקור להבנת ענינה של השבת. לט' מלאכות המשכן הן למעשה אלו המגדירות את מסגרת ה'לא תעשה'.
אך מה הטעם והמשמעות לפרטי המסגרת הזו?
ניתן לראות בכל האיסורים 'גדר בטחון' בפני טרדות העולם. ימי השבוע עוסקים בעבודת ההכנה לשבת שהיא כעין המשכן – מקום לגילוי הקדש ולעבודת ה'. הסבר זה אמנם נאה אך מעורר קושי מסוים, מדוע מלאכות מסוימות, קלות ככל שיהיו, הן 'טורדות' יותר מאשר מלאכות אחרות שאינן טורדות? וכי הוצאה מרשות לרשות האסורה בשבת, נאמר הוצאה ממחטה בכיס מהבית לחצר, טורדת ומפריעה את הדעת יותר מפיקוח על השדה שמותר בשבת? ומדוע במקום שיש מחיצות – אין הפרעה תודעתית ולעומת זאת במקום שאין מחיצות אין מנוחת הדעת?
אדרבא, מדברי הרמב"ם נראה שהתורה לא חשה לטרדה כלל.
בפתיחת ההלכות שנוגעות באיסורים מדברי קבלה וחכמים מבאר הרמב"ם: "יש דברים שהן אסורין בשבת, אף על פי שאינן דומין למלאכה, ואינם מביאין לידי מלאכה. משום שנאמר 'אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קודשי', ונאמר 'וכיבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר'. לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת, ואפילו לדבר בהן" וכו' (שבת כד.א).
כלומר, התורה לא אסרה בשבת לעסוק בחפצו החולי של אדם. אדרבא יש הבדל גדול בין מלאכה לבין איסורים אלו. מכאן שמלאכה דאורייתא, אין כוונה לפנות את האדם מבלבולי היום היום ולכונן מרחב קדוש ונקי מכל רעש מיותר. חכמים השלימו כוונה זו באיסורים שאינם מלאכות כלל: "נאמר בתורה 'תשבות' אפילו מדברים שאינן מלאכה, חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן, שאסרו חכמים…". ועוד יותר כתב רבינו על טעמו של איסור מוקצה שאדם יכול לשמור על כל המלאכות ובכל זאת לא לשבות כלל! (שם כד. יב).
דברי חכמים נוגעים לתודעת השבת, לחוויה ולאווירה האנושית הראויה לשבת, אבל מלאכות התורה נוגעות בעניין אחר לגמרי. תפיסתה של השבת כיום מנוחה, מחסיר ממנה דווקא את מהותה העיקרית. המנוחה נוגעת לחלקים הפשוטים יותר בנפש האדם. דווקא המלאכות נוגעות בחלק האלהי של השבת. חלק זה שמופיע בספר בראשית כהפסקת פעלת הבריאה מצד ה', חוזר ומופיע באופן ממשי בספר שמות במשכן. המשכן הוא הנוכחות האלהית שמעבר לבריאה, מעבר לרצון ההטבה שיש בבריאה. דווקא נוכחות זו, שמופיעה בספר שמות כהשראת השכינה במשכן, שאינה מופרעת כתוצאה מאי מנוחת האדם, היא לב ליבה של השבת. איסורי השבת רק מדגישים שבניגוד למלאכת בניית המשכן אותה יוצר האדם בבחירתו לקיים מצות ה', בעצם הנוכחות אין לנו חלק.
כל שנותר לנו הוא לא להפריע אותה. לא לרוקן את הזמן מהקדושה האלהית שיכולה להופיע בו – או בקיצור, לשבות זה חשוב, אבל העיקר הוא לא לחלל את השבת.
דקה לפסיקה
האם יש השלכה מעשית לדברי חז"ל : “משנכנס אדר מרבין בשמחה”? (תענית כט, א).
ראשית יש להבחין במקורה של האמרה. המשנה במסכת תענית (ד, ו) אומרת: “משנכנס אב ממעטין בשמחה”. במשנה לא נזכרת השמחה של חודש אדר. כחלק מדיון בדברי המשנה, מביאה הגמרא (כט ע”א) שתי מימרות של אמוראים:” אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה – כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. אמר רב פפא: הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי – לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה”.
כלומר, השמחה בחודש אדר נזכרת רק בהקשר ההפכי לאבלות חודש אב. האבלות החודש אב ברורה – חודש בו חרב הבית ראוי שתמעט בו השמחה. לעומתה שמחת חודש אדר, אינה ברורה. לכאורה ניתן לומר שסיבתה של השמחה היא משום שפורים חל באדר.
אך זו סיבה קצת מוזרה. מה זכה פורים בשמחה יתרה על פני כל שאר המועדים הניסים והישועות שהיו לישראל?
יש אומרים שחודש אדר מציין את תחילתו של רצף ימי השמחה של פורים ופסח (שאלת יעב”ץ ב.פח). דעה זו לא מתייחסת להנגדה של אדר לאב. לכן יש אומרים ששמחת חודש אדר הפכית לאבלות אב משום שאדר הוא זמן של קיום עבודת הקרבנות והמקדש: באדר מתבצעת גביית השקלים לקראת התרומה החדשה שבניסן (שפת אמת).
להלכה, הרי”ף והרא”ש דברי רבי יהודה. דווקא, הרמב”ם פסק להלכה (תעניות ה.ו) את דברי המשנה בלבד: “משנכנס אב ממעטין בשמחה”, אבל לא הביא את דברי האמוראים בגמרא. כך שלמעשה, לדעת הרמב"ם אין משמעות מעשית ל"מי שנכנס אדר".
בעקבות הרמב"ם צעדו הטור וה’שולחן ערוך’ (או”ח תקנא, א) שלא הזכירו את שמחת חודש אדר.
לעומתם הפוסקים האחרונים, הזכירו שמחה זו כבסיס להדרכה המעשית להתדיין עם גוי באדר.
מדוע השמיט הרמב"ם את שמחת חודש אדר?
לדעת ה’חתם סופר’ (או"ח קס) שיטת רב שיש להרבות בשמחה מתחילת חודש אדר, מקבילה לשיטה שמנהגי האבלות בחודש אב מתחילים כבר בתחילת החודש. מכיוון שלהלכה דעת הרמב”ם שאין חובה לנהוג בדיני אבלות אלא בשבוע שחל בו ט' באב, לכן גם אין דין שמחה בתחילת חודש אדר אלא בפורים בלבד.
מכל מקום מסביר ה‘חתם סופר’ שלדעת רב המשמעות ההלכתית של“משכנכס אדר מרבים בשמחה” מקבילה להנחיה ההלכתית למעוט השמחה בחודש אב: כמו שיש להיזהר מתספורת וממרחץ בחודש אב, כך בחודש אדר יש דווקא להקפיד בעניינים אלו. כלומר, מר"ח אדר יש להעניק תשומת לב למראה, לניקיון ולחוויה פיזית נעימה ונוחה.
פוסקים אחרים ראו בלשונה הכללית של הגמרא הנחייה כללית. כלומר יש לשמוח בכל דרך שמשמחת את האדם, איש איש לפי דרכו. מכאן יש שתלו את השמטת הרמב”ם בטעם זה: הרמב"ם כידוע, אינו מזכיר הנחיות שאין בהם השלכה למעשה. לאבלות חודש אב יש הגדרות מדויקות לכן מביא אותם הרמב"ם, לעומת זאת שמחת חודש אדר אינה מוגדרת, לכן לא מזכירה הרמב"ם להלכה.
כך או כך, למעשה: לדברי רב מי שמכנס אדר מרבין בשמחה, אין הלכות מוגדרות כיצד יש להרבות בשמחה זו ומשמעותה נותרה בעיקר חווייתית רוחנית.
