פרשת וארא

מה משמעותו השם המפורש?
פרשתנו פותחת בהודעתו של אלוהים למשה כי הוא ה': "ויאמר אלוהים למשה… אני ה'".                                                 מה משמעותו וייחודו של שם הוי' – השם המפורש?

ראשית יש לדעת שהרמב"ם סובר ששמות ה' אינם עניינים "מיסטיים". לדעתו כל שמות ה' למיניהם הן למעשה מבנה מילולי המבטא משמעות עמוקה: וכך הוא כותב על שם בן 42 אותיות (מורה נבוכים פרק סב): "ידוע לכל מי שמסוגל לתפישׂה מושגית, שלא ייתכן בשום פנים שארבעים ושתיים אותיות תהיינה מלה אחת. אלא היו אלה מלים מספר אשר סכום אותיותיהן ארבעים ושתיים. אין ספק שמלים אלה מורות בהכרח על עניינים. עניינים אלה קרובים לתפישׂה אמיתית של עצמוּתו יתעלה באופן שאמרנו. מלים מרובות-אותיות אלה נקראו שם רק מפני שהן מורות על עניין אחד בלבד כשאר השמות הפרטיים. מלים אלה מרובות הן כדי להסביר את העניין. כי יש שעניין אחד מוסבר בביטויים רבים. הבן זאת אפוא".

אלא שלדאבוננו, משמעותם של השמות אבדה מאתנו. 

משום כך תקף הרמב"ם בחריפות כל שימוש שאינו שכלי בשם ה' (מורה נבוכים א:סא): "אל תעלה על דעתך הזייתם של כותבי הקמעות והשמות אשר הם בודים, שאתה שומע מפיהם או מוצא בספריהם האוויליים. שמות אלה אינם מצביעים על שום עניין כלל. הם קוראים אותם שמות וטוענים שהם צריכים קדושה וטהרה ושהם עושים נפלאות. כל הדברים האלה הם סיפורים שלא ראוי לו לאדם שלם לשמעם, כל שכן להאמין בהם… והנה כאשר מצאו האנשים הרעים הבורים את הלשונות האלה נתאפשר להם לשקר ולומר שיצרפו איזה אותיות שירצו ויאמרו: זה שם הפועל ועושה כאשר כותבים אותו או אומרים אותו באופן כזה. אחרי-כן נכתבו הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבור הראשון. וספרים אלה הגיעו לידי החסידים היראים הפתאים אשר אין בידם קנה-מידה להבחין בו בין האמת והשקר והם הסתירו אותם. אחרי-כן נמצאו בעזבונם, ולכן חשבו אותם לנכונים. ובסיכום: פתי יאמין לכל דבר".

כלומר השמות האלוהיים אינם סתם צרופי אותיות אלא מילים המבטאות תוכן והבנה מסוימים במושג האלוהי וכאשר אומרים על אדם כי יודע הוא שם מסוים הכוונה כי השיג את אותו הענין אשר השם מורה עליו.

על רקע דברים אלו, יש לשאול אם כן: מה משמעותו של השם המפורש ?

כך כותב הרמב"ם (מורה נבוכים סא): "כל שמותיו יתעלה המצויים בספרים כולם נגזרים מן הפעולות, וזה מה שאין בו נעלם, זולתי שם אחד והוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א שהוא שם מיוחד לו יתעלה, ולפיכך נקרא שם מפורש, ענינו שהוא מורה על עצמו יתעלה הוראה ברורה שאין בה שתוף, אבל שאר שמותיו הקדושים מורים בשיתוף, מפני שהם נגזרים מפעולות ימצא לנו כמותם… כללו של דבר גדולת השם הזה והזהירות מלבטא אותו מפני שהוא מורה על עצמו יתעלה באופן שלא ישותף אחד מן הנבראים באותה ההוראה, כמו שאמרו עליו ז"ל, שמי- המיוחד לי".

כלומר השם המפורש הוא השם היחיד שאינו נגזר ,כלומר נוצר, מתוך דברים או פעולות המשותפים גם לדברים אחרים מאלוהים. על כן השם המפורש הוא המורה בצורה הברורה ביותר על עצמות האלוהים. 

אמנם מה משמעותו של השם? מדוע תוכנו של שם זה מורה על עצמות ה'?

גם עניין זה ככל הנראה אבד לנו: " ושמא הוא [השם המפורש] מורה כפי הלשון [השפה] שאין בידינו היום ממנה כי אם מעט, וגם כפי שמבטאים אותו, על ענין חיוב המציאות".

אמנם יתכן שניתן בכל זאת להבין מעט מן המעט על משמעותו של השם המפורש, או ליתר דיוק על אי משמעותו.

ידוע כי לדעת הרמב"ם אין לנו כל אפשרות לייחס תואר כלשהוא לה'. לכל תוכן יש שם תואר המייצג אותו. האם קיים ייצוג לשוני לשלילת התארים? האם יש שם למה שאין לו שם?

אמנם אין אנו יודעים מהו תוכנו של השם המפורש. אך מדברי הרמב"ם (מורה נבוכים שם) עולה שאיסור השימוש בו הוא בעצם "שימוש באי השימוש". כלומר איסור השימוש מורה על כך שה' הוא מעל לכל תואר. 

אי השימוש בשם המפורש, היא משמעותו המדויקת ביותר.

דקה לפסיקה

שימוש בכוח על ידי המשטרה *

בשנים האחרונות אנו עדים יותר ויותר לצערנו לתופעה של אלימת שוטרים. פשוט וברור שלאנשי כוחות הביטחון חייב להיות היתר להשתמש בכוח, אך מהם גבולות הכוח?

דעת תורה בעניין אינה פשוטה. בעיקר מהסיבה, ש"שוטרי בני ישראל" לאורך הדורות היו בעצם שוטרי פרעה – שוטרי יהודים תחת פיקוד השלטון הזר. מכל מקום ננסה לדלות מתוך המקורות קווי יסוד לדיון בנושא.

נאמר בתורה: שֹׁפטים ושֹׁטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נֹתן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק (דברים טז, יח). לדעת רוב הפרשנים, תפקיד השוטרים הוא, להוציא לפועל את החלטות השופטים אפילו בכוח במידת הצורך . 

הרמב"ם מוסיף לתפקידם של השוטרים את המשימה לעצור את העבריינים: "מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שנאמר "שופטים ושוטרים תתן לך". "שופטים" – אלו הדיינין הקבועין בבית דין ובעלי דינין באין לפניהם. ה"שוטרים" – אלו בעלי מקל ורצועה, והן העומדין לפני הדיינין, המסבבין בשווקים ועל החניות לתקן השערים והמידות ולהכות כל מעוות. וכל מעשיהן על פי הדיינין. וכל שיראו בו ערות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו".

תפקידם של השוטרים לפי הרמב"ם, דומה לזה של השוטרים בימינו – לאכוף את הנורמות המשפטיות ולדאוג לשמירת הסדר הציבורי כזרוע של הרשות המבצעת. ההבדלים בין אז לעתה הם, שבעבר לא נהגה הפרדת רשויות, והשוטרים היו כפופים לבית הדין. בנוסף השוטרים שימשו  כמערכת הוצאה לפועל של הרשות השופטת והיו בעצם: "שלוחי בית דין". 

במסגרת תפקידם מותר לשוטרים להפעיל כח :"שליח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק – פטור. יתר מן הראוי לו – הרי זה חייב" (תוספתא). אכן התוספתא שהשימוש בכוח צריך להיות במידה הראויה ואם לא נהג כן, עליו לתת את הדין , וכדברי המדרש : "רבנין אמרי: שיהא השוטר כשופט, כשיהיו המעשים כנגד המקל והרצועה, ושלא יהא המלקה צריך ללקות". יש לשים לב לדברי המדרש : "שיהא השוטר כשופט". בתפקידו של השוטר יש רכיב שיפוטי. עליו לבחור את מעשה הכפייה הראוי. ואם לא עשה כן, הוא עלול ללקות בעצמו. אמנם המדרש לא מפרט, מהי מידת הכוח הראויה? 

השולחן ערוך (חושן משפט דיינים ח.ה) איננו מזכיר כי בידי השוטר להפעיל כוח מיוזמתו לשם התגברות על אדם המסרב לציית להוראתו: "אף בשליח ב"ד אסור לנהוג קלות ראש והמצערו יש רשות לב"ד להכותו מכת מרדות והשליח נאמן כשנים להעיד שביזהו כדי לנדותו".

כך גם דייק בדבריו הסמ"ע (ספר מאירת עינייים, סימן ח, ס"ק כג): "לא הימנוהו (לשליח) לשלוח יד בגופו (של המפריע לשליחותו) בלא עדים דדוקא לעניין נידוי שהוא ביד בית דין ואין שולחין יד בגופו, הימנוהו". וכך פסק בעל נתיבות המשפט (סימן ח, חידושים, ס"ק ח).

אולם מאידך מצאנו בדברי רבנו ירוחם, היתר לשימוש בכוח שאינו מינימלי: "אבל שליח בית דין יכול להכותו, אם מסרב בו כשמשכנו בזרוע בשוק. וכן בכל מקום שמסרב לשליח בית דין, אם הכהו או הזיק ממונו – פטור, אפילו יכול להצילו בדבר אחר". בדרכו של רבנו ירוחם הלך הרמ"א שהגיה על דברי השו"ע: "והשליח ב"ד… יכול בעצמו לעשות דין במסרב בו להכותו (וכן) אם הזיקו (בממונו) פטור".

נמצאנו למדים, ששאלת השימוש בכוח על ידי השוטרים, עומדת במחלוקת שו"ע ורמ"א. ומה למעשה? כנראה נצטרך לחכות לסנהדרין… 

* מתוך: "שימוש בכוח על ידי המשטרה". עו"ד יעקב שפירא, ד"ר מיכאל  ויגודה המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים.