מחלוקת לשם שמים
ידועים גברי חכמים במסכת אבות (ה.יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו".
מתוך המקרא ניתן להבחין באינטרסים שיש לקרח במחלוקתו על משה, בביטויי הזלזול של דתן ואבירם ובכלל בכל אווירת "הלכלוך" האופיינית למחלוקת. אמנם, לא ביארו חכמים מה יש בה, במחלוקת הלל ושמאי שהיא לשם שמים. עוד יותר קשים דברי חכמים: "סופה להתקיים". האם המחלוקת היא עניין חיובי? עד כדי כך שהקב"ה מקיים את המחלוקת ותומך בה? למעשה הבנה זו קשה, משום שהיא סותרת את המעשה הידוע במחלוקת בית הלל ובית שמאי עצמם.
"שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותינו, והללו אומרים הלכה כמותינו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים – מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג, ב).
הקב"ה ממנה בת קול להכריע כדברי בית הלל ולדחות את דברי בית שמאי. שכן, "דברי בית שמאי במקום בית הלל, אינה משנה" (יבמות ט).
נפנה לפירוש של הרמב"ם למשנה שהגדיר 'לשם שמים': "לא לשום מטרה שפלה, אלא לדרישת האמת, יתקיימו דבריו ולא תיפול מילתו".
פירושו של הרמב"ם קשה אף הוא. בנוסף להגדרת המונח 'לשם שמים', הרמב"ם למעשה מבאר את דברי חכמים: 'סופה להתקיים' – "יתקיימו דבריו ולא תיפול מילתו" בשונה מהפירוש המקובל שהבאנו לעיל בדברינו. נראה שיש פער גדול בין לשון המשנה: 'סופה להתקיים', שלכאורה כוונתם – סופה של המחלוקת להתקיים, לבין פירושו של רבינו, שמייחס את הביטוי לדובר המחלוקת, לכאורה לדובר אחד מבין שני החולקים. מה משעלה, מלבד הקושי הלשוני, תמיהה נוספת, אותה ניסח הרשב"ץ (אבות שם) כך: "איני יודע לפי דבריו מה בין מחלוקת הלל ושמאי, למחלוקת קרח ועדתו, כי כאן וכאן דברי האמת מתקיימין, שהיר התורה נתקיימה שהיה חולק עליה קרח, ודברי שמאי נתבטלו…"
אם כן, למה כיוון רבנו?
הרמב"ם שנא את המחלוקת, לדעתו כל המחלוקות הגדולות שורשן בטעות הנובעת מחסרון בשימוש תלמידי חכמים (הקדמה למשנה). המחלוקת וריבוי הדעות, הם הכרח המציאות, ואף על פי כן, הרמב"ם לא רואה במצב זה שלמות, ההפך.
לפתרונה של נקודה זו, הבעייתיות שבמחלוקת, כיוון הרמב"ם.
כאשר מכוונים לנקודה מסוימת, סיכוי טוב שגם נגיע אליה. כך גם בנוגע למחלוקת. כאשר המחלוקת מכוונת לדרישת האמת, היא מגיעה בסופו של דבר אליה. מחלוקת הלל ושמאי הוכרעה משום ששני הצדדים כיוונו לאמת, כלומר, כוונו להכרעה. לכן האמת יצאה לאור – הלכה כבית הלל. לעומת זאת, מחלוקת קרח לא התבררה. קרח ועדתו נענשו וחסל.
לשיטת הרמב"ם, דברי חכמים: "סופה להתקיים" מתייחסים לאמת – סופה של האמת להתקיים, ושל המחלוקת לכלות.
דקה לפסיקה
גידול כלב *
הגמרא (ב"ק טו) מביאה את דברי רבי נתן: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? ת"ל: לא תשים דמים בביתך. נזקיו של הכלב מתוארים בגמרא (ב"ק עט,ב): "לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת". ופירש רש"י: "מפני שנושך ומנבח, ומפלת אשה מיראתו".
האם מדובר בכל כלב?
הסמ"ג כותב שרק כלב רע אסור לגדל. עדיין יש לעיין האם מדובר בזן של כלבים או בכלב מועד, אך מכל מקום ברור שאין איסור לגדל כלב. יש איסור להחזיק גורם מזיק בביתו בין שמדובר בכלב או בגורם מזיק אחר.
לעומת הסמ"ג, הרמב"ם (נזקי ממון, פרק ה, הלכה ט) לא מחלק כלל בין סוגי כלבים: "אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום, ולא את הכלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלת. אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לספר, ביום קושרו ובלילה מתירו. ואמרו חכמים: ארור מגדל כלבים וחזירים, מפני שהזיקן מרובה ומצוי".
אמנם בהלכות תלמוד תורה (ו, יד) כתב שדווקא מי שמגדל כלב רע ראוי לנידוי. לכן מסתבר שהרמב"ם גם הוא התיר לגדל כלבים שאינם רעים בלא קשירה, אלא שנקט לשון המשנה שלא כתבה כלב רע.
אף אם נקבל את המינוח 'כלב רע', הרי שמצאנו למהרש"ל שפירש: "כלב רע היינו סתם כלב, שהוא מנבח על כל מי שאינו מכיר, ומחמת נביחתו הוא קרוי רע, אף שאינו נושך".
מדוע יש לקשור את הכלב? הסמ"ע (ס"ק ה) מסביר שקשירת הכלב מועילה למרות שמדובר בכלב שרק נובח, כיוון שברגע שהוא קשור הוא כבר איננו מבהיל (וכ"כ החזון יחזקאל ב"ק ח, ה).
כפי שראינו, הרמב"ם, בעקבות הגמרא, מתיר לגדל כלב, אף בלי שלשלת בלילה, למטרות שמירה. מכאן שאף כלב נובח ונושך, מותר לגדלו למטרות שמירה במקומות הצריכים לכך.
ממילא, בלא קשירה, מותר לגדל רק כלבים שלא נובחים ולא נושכים וכ"כ מהרש"ל והחזון יחזקאל (ב"ק ח, ה) והתורה תמימה (דברים כב, ח).
אמנם מצאנו לרמ"א (חושן משפט, סימן תט, סעיף ג) שפסק שבזמן הזה, שאנו שרוין בין הגויים, מותר לגדל כלב לא קשור גם ביום, והוסיף שהיתר זה הוא דווקא כשאין חשש שיזיק לסתם עוברים ושבים שאז צריך לקושרו. מכאן שבכל מקום, אף בארץ ישראל במקום שדומה למצב של 'בין הגויים', מותר לגדל כלב בלא קשירה אף ביום.
* ע"פ בירור הלכה בבא קמא פג, א, ציון ג