השבת נקרא בתורה בעניינו של עבד עברי. לכאורה מדובר במציאות ארכאית. ברוך ה' בימינו לא קיימים עבדים נרצעים ומוכים, משוללי כל זכות אנושית. בעולם המודרני של זכויות אדם, החקיקה המדינית וארגוני עובדים דואגים שהעובד שלא יהפוך לעבד. אם כן, לכאורה ניתן לדלג על הלכות עבדים ביד החזקה שכן הלכות אלו אינם אפילו 'הלכתא למשיחא'. אולם האם כך הם פני הדברים?
העבדות כמוסד, גם אם לשמחתנו אינה קיימת בצורתה הנוקשה והאכזרית, הכופה ומשעבדת את חירותו של האדם, קיימת גם קיימת באי אילו סניפים כאלו ואחרים. האם הכרח כלכלי חברתי המאלץ את האדם לעבוד 24:7 , לרצונו "החופשי" כמובן, אינו אלא התגשמותו של ממסד העבדות המודרני? את אופיו של "שוק העבודה" בשנת השלושים באמריקה מתאר ג'ון סטיינבק בספרו ענבי זעם: "נגיד שהוא (מנהל העבודה) זקוק למאתיים עובדים, אז הוא קובע עם חמש מאות, והם מספרים לאחרים, וכשאתה מגיע למקום, יש שם אלף איש. הברנש הזה מודיע: 'אני משלם עשרים סנט לשעה'. ובערך חצי מהאנשים מסתלקים. אבל נותרו שם חמש מאות אנשים רעבים כל כך עד שהם לעבוד בשביל פרוסת לחם…. עכשיו אתה מבין? ככל שהוא משיג יותר כוח אדם, וככל שהם רעבים יותר, כך הוא משלם פחות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2011 עמ' 255).
גם העבד העברי נמכר לרצונו ובכל זאת שם עבד עליו ולא עובד.
התורה מלמדת אותנו שהעבדות, אינה מוסד מדיני חברתי כזה או אחר. היא טבע האנושות. כבר לפני למעלה ממאה שנה כתב הרב קוק: "הכרח טבעי במצב האנושי שיהיו מקצתם עבדים, ואם לא יהיו עבדים על ידי החוק, יהיו עבדים על ידי מכריח עצמי מדאגת קיומם" (אגרות הראי"ה א' אגרת פ"ט התרס"ו 1906). אם העבדות היא טבע, לא רק גחמה מרושעת של תרבויות עבר חשוכה אלא "הכרח טבעי" של ממש, כיצד עלינו להתמודד עמה?
לתיקון תרבות העבדות המודרנית, לא די בחקיקה ובפעילות חברתית מבורכת. לעיתים החקיקה עצמה, מטשטשת את עובדת קיומו של השעבוד החברתי-תרבותי להצלחה ולממון. חוקי ההיצע והביקוש הטבעיים לכאורה, הופכים בקלות למודל משעבד. חירות הפרט עלולה לשחרר את האדם מאחריות ורחמנות, שהרי מי שברצונו הטוב עובד בתנאים הקיימים בשוק ההיצע והביקוש, יכול ברצונו הטוב גם להתפטר. המעסיק אינו נזקק לשאת באחריות על חיי העובד ובוודאי שוק העבודה אינו יכול להתנהל על פי מידת הרחמים. למעשה ניתן לראות בהעסקת עובד בתנאי השוק, יהיו אשר יהיו, חסד של המעביד שבחר מרצונו להעסיק את העובד.
באופן פרדוקסאלי הרמב"ם (הלכות עבדים ט.ח) רואה דווקא במוסד העבדות – ובפרט בעבד כנעני גוי, מצע לאחריות מוסרית. הרמב"ם בוחר לסיים את הלכות עבדים בהלכות עבד כנעני. אפשר לומר שהסיבה לכך היא שדיני עבד כנעני מעצימים את המתח שבין ההיתר התורני פורמאלי, לעבוד בעבד כנעני בפרך, לבין הציפייה הערכית מוסרית מזרעו של אברהם ש"רחמנים הם על הכל". דווקא ההיתר לשעבד את העבד, מניח מקום לזהות הטבעית של ישראל ולבחירה הערכית של חכמים הראשונים לבוא לידי אחריות כזו המקדימה "מזון הבהמות והעבדים על סעודת עצמן".
הפקדת העבד הכנעני, בן לאומה שטופת עריות ועבודה זרה, בידי ישראל הטובים כשלעצמם, ומסגור העבדות בתוך "חוקים ומשפטים צדיקים", הם ערובה לא רק להתעוררות מידת הרחמים הישראלית, אלא גם ליישומם של דיני עבד כנעני בתוך מסגרת של אחריות מוסרית ואנושית כלפי העבדים, וביסוס ההכרה הכלל אנושית ש"הלא בבטן עשני עשהו, ויכננו ברחם אחד" (איוב לא.טו).
אלא שבזה לא תם העניין. התעוררות הרחמים אינה מסתכמת באדם החסיד או באומה רחמנית. רחמנות האחראית היא מידתו של הקב"ה ש"רחמיו על כל מעשיו" המתעורר כנגד רחמי האדון להוסיף רחמים בעולם כולו: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (רמב"ם שם).
דקה לפסיקה
האם מותר לפנות לערכאות של גויים כדי לזכות במשפט?
ידועה ההלכה "עושה אדם דין לעצמו" (עפ"י גמרא ב"ק כז:). כלומר שבמקום שפשוט שההלכה עמו, וכל שכן במקרה שעלול המזיק לכלות את ממונו של הניזק, אין חובה ללכת לבית דין בשביל למנוע את הנזק, אלא רשאי לעשות דין בעצמו. כך הם דברי הרמב”ם (סנהדרין, פרק ב, הלכה יב): “יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כוח. הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה, אינו חייב לטרוח ולהביא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין”. כך גם נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (חו”מ, סימן ד).
אמנם ההלכה אינה, "מערב פרוע". אילו היה הדבר כן, אפשר יהיה לוותר על כל מוסד בית הדין, וכל האנושות תתדרדר למצב של אנרכיה. לכן, יש מרבותינו הראשונים שהטילו הגבלות על דין זה, כגון שמותר לעשות זאת רק כאשר מדובר בחפץ שלו שנמצא או עלול להלקח ביד אחר, או רק כאשר יש בידו ראיה ברורה שיכולה לעמוד בדין תורה, כגון עדים או הודאת בעל דין.
באופן מפתיע, הרמב”ם לא מביא אף אחת מהגבלות אלו. אמנם הרשות היד בעל הדין לתבוע את התוקף בבית דין להערכה מחודשת של צדקתו של בעל דינו התוקפן: “לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין, ודרשו ומצאו שעשה כהלכה, ודין אמת דן לעצמו, אין סותרין את דינו”.
כעת, מאחר שלמדנו שרשאי אדם לעשות דין לעצמו, ומותר אפילו להכות את חברו בשביל להציל את ממונו, הרי שלכאורה מותר ואולי אף עדיף, במקום ללכת מכות לפנות לערכאות של גויים?
והנה הרמ"א (שם), אסר על ישראל לעשות לכתחילה דין לעצמו על-ידי פנייה לגויים – ונשאלת השאלה: מדוע?
הים של שלמה (ב”ק, פרק ג, סימן ו) מבאר, על יסוד מה שכתבנו לעיל, שכל דין שאדם עושה לעצמו והוא הדין לפניה לערכאות הגויים, הם אך ורק שפשוט וברור שאילו יועמד דינו לבחינה בבית דין, יוכח שהצדק עמו. במקום שאינו יכול להוציא את דינו לאור בבית דין של ישראל, כגון שאין לו ראיה המתקבלת בבית דין ישראל, אבל יש לו ראיות נסיבתיות המתקבלות בערכאות של גויים, אסור לו להביא את דינו בפני ערכותיהם. המשפט אינו רק הליך פורמלי מדיני של בית המשפט או המדינה, הוא מייצג את מלכות ה' בעולם.
כאשר אי אפשר, אפילו לאחר מעשה, להעריך את המעשה בעיניים אלוקיות, עדיף פשוט להרביץ.
