נביא אותו בהפוכה
דרשו חז"ל על הפסוק: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", דרשו חז"ל (ספרי שנז.י): בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? זה בלעם בן בעור.

הייתכן שבלעם גדול בנבואה ממשה? אדם רשע, שטוף בתאוות ואנטישמי מובהק? 

הרי "אי אפשר שיתנבא הסכל, ולא שהאדם ילון בלתי נביא וישכים נביא כמי שמוצא מציאה, אלא יהיה הדבר כך, האדם החסיד השלם בהגיונו ובמידותיו, אם היה כחו המדמה בתכלית השלמות האפשרית, והתכונן ההתכוננות אשר אשמיעך, הרי זה מתנבא" (מו"נ ב.לב). 

על אחת כמה וכמה קשה להבין את דברי חז"ל הללו לדרכו של רבנו, כפי שלמדנו בפרשת בעלותך, לא היה לא יהיה ואין עוד נביא כמשה רבנו ע"ה.

למרות שהרמב"ם כותב שכל גילוי שבא בחלום אינו נבואה :"אמנם מה שיאמר בו: ויבוא אלוהים אל פלוני בחלום הלילה  -'אינה נבואה כלל, ולא האיש ההוא נביא …" גם התגלות הבאה על ידי מלאך אינה הופכת את "בעליה" לנביא: "וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה וממה שזכרנו בשיתוף שם 'מלאך 'תדע שהגר המצרית אינה נביאה ,ולא מנוח ואשתו נביאים  -כי זה הדיבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם הוא כדמות 'בת קול 'אשר יזכרוה החכמים תמיד" (מו"נ ב. מא,מב).

קורץ להכניס גם את בלעם, שחווה התגלות על ידי מלאך ובחלום, למועדון הזה. אבל לרמב"ם כיוון אחר: " פרשת בלעם כולה בדרך ודיבור האתון – כל זאת במראה הנבואה, כי התברר בסוף שמלאך ה' דיבר אליו" (מו"נ ב.מב).

מדוע ההתגלות של בלעם, בחלום ובמלאך, אינה מוגדרת כנבואה, כפי שמוגדרת ההתגלויות ללבן להגר ולאבימלך? 

גם את הקושיה על מידותיו של בלעם ניתן היה לתרץ כרש"י: ואם תאמר מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב…" לדעת רש"י בלעם זה לנבואה, בלי כל קשר למידותיו. נבואתו היתה כעין ניסוי או תצוגת תכלית לסגולת ישראל.

גם כאן לרמב"ם דרך אחרת: "דע שגם בלעם היה בגדר זה בשעה שהיה טוב. לעניין זה כיוון (הכתוב) באומרו: וישם ה' דבר בפי בלעם, כאילו אמר: ברוח ה' ידבר. ועל עניין זה הוא אמר על עצמו: שמע אמרי אל". כלומר לרמב"ם בלעם התנבא בחלון וברווח שבין רשעה לרשעה.

מדוע זכה בלעם הרשע, לתעודת נביא בהכשר הרמב"ם?

כאן טמונה גם התשובה לשאלה הראשונה. משה רבנו ע"ה אכן זכה לנבואה שאין כמוה. אבל זה לא כל העניין. משה "קנה" את הנבואה הזו. היא הפכה חלק ממנו. דבר ה' ביד משה נקרא תורת משה. ומשה הוא העניו מכל אדם. 

אצל בלעם לעומת זאת, הנבואה באה כמתנה, אמנם המידות הרעות סרות לרגע ואינן מעכבות אותה, אבל לא הוא זכה בה ולא היא זככה אותו. 

אצל משה הנבואה ראויה ומגיעה לו – נבואה דיליה (עפ"י קידושין לב:). נכון שה' לא חייב לחלק נבואות לכל מי שמגיע למדרגת נביא, אבל משה רבנו יכול לומר עמדו ואשמעה ולדפוק בדלת של ה' ולבקש תשובה.
איך? משום שהוא יודע שה' לא ידחה אותו, משום שמשה, הוא ונבואתו אחד.

 

דקה לפסיקה

מדוע הכית את אתונך? – איסור צער בעלי חיים

 

שאלה: 

האם מותר למסור כלב רחוב למכלאה העירונית כאשר ידוע שהם ירדימו אותו או שימסרו אותו למקום שעושה ניסויים בבעלי חיים?

תשובה:

מפורסמת האמרה: צער בע"ח מדאורייתא. אמנם מצאנו מחלוקת מהי דעת הרמב"ם. 

כתב רבנו: ""בהמת העובד כוכבים והמשא של ישראל, אם היה העובד כוכבים מחמר אחר בהמתו- אינו זקוק לה " (רוצח ושמירת הנפש יג.ט). משמע מלשון הרמב"ם, שאם הבהמה שייכת לגוי, פטור בין לטעינה ובין לפריקה. לפיכך קשה לומר שצער בע"ח מהתורה, שכן גם בהמת גוי בכלל בע"ח… אם כן שיטת הרמב"ם, שצער בעלי-חיים מדרבנן. (גר"א חו"מ רעב.א, יא.טז, ועוד הפליג וכתב שם, ש:"א"א ליישב הרמב"ם בדרך אחרת, אם לא בדוחק גדול ובדרך רחוקה"). 

מאידך הכסף משנה הסביר, שהפטור על בהמת גוי הוא דווקא בדין טעינה, אבל לגבי פריקה – חייב, שכן צער בעלי חיים מהתורה. גם במורה נבוכים מבואר שצער בע"ח דאורייתא: "אמרם צער בע"ח דאורייתא נלמד מידת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות, ואפילו באיזה בע"ח שיזדמן". אבל לדעת האור שמח הכוונה דווקא: "לצער בידיים, וכמו דמייתי מקרא דלמה הכיתני". כלומר, אין ללמוד על צער בשב ואל תעשה כמו פריקה. אבל להכאיב לחיה או להכותה, אסור מהתורה. גם לדעת הרב רבינוביץ שליט"א, אין קושיה מהלכות רוצח ופיקוח נפש, משום שלא מדובר שם על צער בעלי חיים אלא על דאגה לממון הזולת – בהמה שמתה או נפצעה, יש בה הפסד. לדעתו חידושו של הרמב"ם הוא, שצער בעלי חיים עיקרו מדאורייתא רק ברכושו של האדם, או בבהמה שמזונותיה על האדם, אבל לא בבע"ח עצמאי שאיסורו מדרבנן. 

עתה רק נשאר לנו לברר האם הריגה נחשבת לצער והאם צער לתועלת אסור?

בשו"ת נודע ביהודה (תניינא חי"ד סימן יו"ד) נשאל "באיש אחד אשר זיכהו השם בנחלה רחבה ויש לו יערות ושדות אשר בתוכו חיות אם מותר לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אסור לעשות כן משום צעב"ח והשיב "דמצד הדין אין איסור בדבר שיש בו צורך להאדם וגם לא שייך צעב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית לא … מ"מ יש בדבר זה מדה מגונה היינו אכזריות". וכך פסק הרמ"א (אבן-העזר ס"ס ה): "כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום צער בעלי-חיים ומכל מקום העולם נמנעים משום דהוי אכזריות".

אם כן למעשה, במסירה להרדמה אין צער בעלי חיים ואף לא אכזריות. מכיוון שאינך מוסר אותו ישירות לצורך ניסוי ואינך יודע באיזה אופן יערך הניסוי, אין בכך איסור. מכל מקום, על הגוף העורך את הניסויים בבע"ח בעודם חיים, לדון: האם יש בדבר צורך מצווה או רפואה מוכח? יש לשקול אם כן בכל מחקר, את תועלתו ביחס לצער שהוא גורם. לבסוף, גם אם למסקנה הדבר מותר, אין להזניח את היסוד המוסרי.
להיות בריא ואכזרי – גם זה לא רצון ה'.

 

 

טיפה מן הרמב"ם 

דברם צער בעלי-חיים דאורייתא על סמך דברו על מה הכית את אתנך בא להביאנו לידי שלמות, כדי שלא תהיינה מידותינו מידות של אכזריות ולא נכאיב לשווא, ללא תועלת, אלא נתכוון לרחם ולחמול – אף על איזושהי חיה המזדמנת במקרה – אלא בשעת הצורך: כי תאוה נפשך לאכל בשר, ולא נשחט מתוך אכזריות או לשם משחק (מו"נ ג.יז).

דילוג לתוכן