פ"ש

מהי התשובה? 

ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד (הלכות תשובה, פרק ב, הלכה ב).

מחשבה בעברית תנ"כית משמעותה – רצון. כמו "מחשבת המן אשר חשב על היהודים" מה משמעות מחשבת המן – רצון המן. אם כן, התשובה היא פעולה של הרצון. לכאורה הדברים פשוטים, מה החידוש הגדול שטורח הרמב"ם לבארו? 

כדי להבין זאת נפנה אל פסגת המחשבה האנושית הכללית – הפילוסופיה היוונית. המילה מחשבה כפי שאנו מגדירים אותה כיום, אין לה שום ביטוי תואם בתנ"ך. לעומת זאת ביוונית העתיקה, לא היתה קיימת מילה בשביל רצון. מה ניתן ללמוד מכך על הנפש הקולקטיבית של העמים הללו? מדוע אצלנו מושג המחשבה לא קיים ואצלם מושג הרצון לא קיים? התשובה היא כי לשיטת הפילוסופיה היוונית, תכלית האדם היא המחשבה. המחשבה היא מפגש עם אובייקט, דבר, משהו ולא מישהו. המחשבה אינה מייצגת ישות איתה אנו נפגשים. 

מאידך, רצון ללא מחשבה, יכול להוביל לכל מקום, גם למקומות אפלים. רצון ללא קריטריון מוסרי הוא רצון מסוכן. כלומר זה עלול לגרום לבעיות קשות אם אין אישיות ביסוד הדבר.

יש היום מגמה להציג את התורה כתוכנה של מחשב על, כשכל הגדול ביותר. לא זו תורת ישראל. בעוד אלוקים אומר "אנוכי ה' אלוהיך". לעומתו, האל של הפילוסופיה לא יכול לומר מילה אחת פשוטה – אני. העברי אינו פוגש מחשבה מופשטת, כי אם ישות אלוקית, בעוד היווני אינו פוגש את האלוקים. 

למחשבה האנושית יש יכולת של רצון ושל מחשבה. התורה מאירה את מרחבי התשובה והתשובה את מרחבי התורה. התורה מגלה דרך חכמה את רצונו של נותן התורה, והתשובה היא פעולת הרצון האנושי המגיב לה ומתוך התשובה חוזר האדם מתבונן בתורה, ומגלה בה מחדש את ה'.

 

מבוסס על שיעורו של מו"ר הרב אורי שרקי שליט"א

 

דקה לפסיקה

עליית נשים להר הבית 

השבוע למדנו את הלכות שאר אבות הטומאות. שם כותב הרמב"ם בפרק ה, הלכה יא: "האשה שפלטה שכבת זרע, אם פלטה אותה בתוך שלש עונות – הרי היא טמאה כרואה קרי".

בהלכות בית הבחירה (פ"ז הט"ו) כותב הרמב"ם "שאין זבין וזבות, נידות ויולדות נכנסין לשם [להר הבית] . . החיל – מקודש ממנו [מהר הבית], שאין גוים וטמא מת ובועל נידה נכנסין לשם. עזרת הנשים – מקודשת מן החיל שאין טבול יום נכנס לשם". 

בהלכה זו הרמב"ם אינו מתייחס לשאלה האם בעל קרי רשאי להיכנס להר הבית, ובהלכות ביאת המקדש (פ"ג ה"ג) מוסיף: "משלחין זבין וזבות ויולדות חוץ לשתי מחנות [מחנה שכינה ומחנה לוייה], שהוא חוץ להר הבית, מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפילו מתחת האבן – מה שאין המת מטמא". לפי זה, בעל קרי שאינו מטמא משכב ומושב, אינו משולח מהר הבית.

אבל בפסחים (סז, ב) לומדת הגמרא "'וכל זב' – לרבות בעל קרי", שאף הוא משתלח חוץ לשתי מחנות. ואכן, ה'משנה למלך' (הל' בית הבחירה שם) כותב שבוודאי גם הרמב"ם מסכים להלכה זו, ותמה מדוע לא הזכיר הרמב"ם במפורש דין זה שבעל קרי אסור להיכנס להר הבית. 

לכן, גם למתירים עלייה להר הבית, הלכה זו "מסבכת" את עלייתן של נשים למקום מקדשנו.

המתירים, מחייבים כמובן את הרוצה לעלות לפרוש מיחסי-אישות במשך 72 שעות ואחר כך לטבול שוב, כדי שלא תהיה טמאה מדין פולטת שכבת זרע. אלא שמניעת העסק בדברים שהצנעה יפה להם, יפה גם לנו. וכל שכן למקום המקדש.

על פי תחומין ז, עמ' 494, הרב דב ליאור והרב יצחק שילת מתוך רחבי המרשתת

 

השבוע ברמב"ם

 

הלכות שאר אבות הטומאה

בתורה נזכרו 11 אבות טומאה. כלומר טומאה חמורה המטמאת לא רק אוכלים ומשקים כמו ראשון לטומאה, אלא אף אדם וכלים. בהלכות אלו מבאר הרמב"ם את שלושת אבות הטומאה שלא נתבארו בהלכות הקודמות: נבלה, שרץ ושכבת זרע. ובנוסף אב טומאה מדברי חכמים: טומאת עבודה זרה.

בחטיבה הבאה הרמב"ם מפרט את דרכי ההיטמאות של אוכלים ומשקין.

 

[א-ג] טומאת נבילה

נבלה מוגדרת כבהמה חיה או עוף שמתו. 

הנבלה מטמאת המגע ובמשא בשיעור כזית מבשרה, או מחלקי העור והחֵלב ומח העצמות שלה. שאר החלקים, כגון עצמות ודם, טהורים. 

למרות שמדובר באב הטומאה. טומאת נבלה היא טומאה קלה המוגדרת כטומאת ערב, כלומר טומאה שניתן להיטהר ממנה לאחר יום אחד, זאת לעומת טומאת מת שהיא טומאת שבעה. 

לעומת הבהמה והחיה, לדיני טומאת נבלת העוף מעמד מיוחד המפורט בפרק זה. 

 

[ד] שמונה שרצים

השרצים הם שמונה מיני בעלי חיים שהתורה קבעה שמגע בהם כשהם מתים גורר טומאה.

בלשון התורה: חולד, עכבר, צב, אנקה, כח, לטאה, חומט, תנשמת. הזיהוי המדויק של בעלי חיים אלו לימיו, לא ברור לחלוטין. שאר השרצים והרמשים, כמו נחש, טהורים תמיד. 

שיעור הטומאה הוא בכעדשה, וכן באבר שפרש מהם. ובתנאי שהוא לח (ולא יבש). אזי הוא מטמא אדם או כלים הנוגעים בו, אך אינו מטמא במשא.

גם טומאה זו נמשכת יום אחד בלבד (טומאת ערב).

 

[ה] שכבת זרע

שכבת זרע – מטמאת אם היא לבנה ויצאה בהרגשה מישראל הראוי לביאה – בן 9 ומעלה; גם אשה – טמאה בטומאה זו אם שמשה מיטתה או פלטה שכבת זרע.

הזרע מוגדר כמטמא בתוך 3 עונות מהביאה או עד שיבש.

יש לשים לב שהזרע עצמו הוא "אב הטומאה", המטמא אדם או בגדים וכלים שנגע בהם, אבל דינו של האיש שממנו יצא הזרע דינו כ"ראשון לטומאה", שאינו מטמא אדם או כלים במגעו, אלא רק אוכלין ומשקין.

טומאת בעל קרי היא אוסרת על הטמא להיכנס להר הבית כולו. ואינה מותרת אף במקרה של היתר טומאה בציבור.

 

[ו] עבודה זרה

תקנת חכמים שהיא וכל משמשיה מטמאים. לטומאה זו אין שורש מהתורה, וגזרו עליה חכמים טומאה כשרץ.

פתגם

צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו, ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה (תשובה ג.ד).

דילוג לתוכן