עולים ויורדים
יעקב חולם חלום. והנה בחלומו, העולם – כסולם. ומעל הסולם: "והנה ה' נצב עליו". מעל כל העולם, שעולה ויורד ונופל וחוזר חלילה.
העולם הזה הוא כמו סולם. אפשר לעלות, אפשר לרדת, אפשר גם להתקע על שלב אחד כל החיים. אבל מה שאי אפשר הוא, לטעות לחשוב שהעולם הוא כמישור, שכולם עומדים על פלטה אחת.
אבל כשרואים את העולם כסולם, מבינים גם שכל מי שעומד על מדרגה מסוימת בסולם הזה, לא נולד שם. על סולם מטפסים ועולים או יורדים, ברגליים שלנו.
הרמב"ם מתאר את ההכרה הזו כהכרה מאוד אופטימית: "הסולם אשר קצהו האחד בשמים וקצהו השני בארץ, ובו מטפס ועולה כל מי שעולה, עד שישיג מי שעליו בהחלט, כיון שהוא יציב וקיים על ראש הסולם" (מורה נבוכים א.טו).
לא רק שאפשר לטפס, לא רק שמי שעולה – מגיע ומשיג, אלא שניתן להגיע "עד למעלה", עד לה' הניצב על גבי הסולם.
אבל מאין כל האופטימיות של הרמב"ם? מה עם הנפילות ואיך מתמודדים איתן?
האם להתחזק? אולי לא לשים אליהן לב? ואולי להשלים עם המצב?
לרמב"ם תשובה מפתיעה:"וכמה מחוכם אמרו 'עולים ויורדים': העלייה לפני הירידה, כי אחר העלייה וההגעה למעלות מסוימות בסולם תהיה הירידה במה שנאצל עליו מן המצווה להנהגת אנשי הארץ ולימודם אשר על זה מכנה ירידה כמו שבארנו".
הירידה, לדעת רבינו, היא תוצאה הכרחית לעלייה! העולם אומר: "מה שעולה למעלה חייב לרדת למטה". אבל החידוש היותר גדול של רבינו הוא, שהירידה אינה סתמית. הירידה היא הכרחית, משום שהיא מטרת העלייה עצמה.
לדעת הרמב"ם, ככל שאדם מתעלה, כך הדחף וההכרח הוא שירד אל העם. שיוכל להנחיל את הישגיו לכל מי שרוצה לעלות. העלייה אינה שלו. כך יש להתבונן על הירידה עצמה, לא כנפילה או מצב שאינו חיובי, אלא כסוג אחר של עליה.
זה המסר שיעקב אבינו מקבל כאשר הוא יורד מארץ הקדש לחרן. יעקב מבין שהירידה לחרן היא תוצאה. תוצאה של הברכות והבכורה שלבסוף, בדרך חזור, יהפכו גם לנצחון על המלאך ולעלייה חדשה.
כך שניתן לומר, שלדעת הרמב"ם: אין ירידה בעולם כלל!
דקה לפסיקה
מוסר עבודה
האם מותר לעובד לצאת להפסקת קפה מיוזמתו? לענות לשיחה? ומה לגבי תפילה?
יעקב עבד כרועה צאן אצל לבן הארמי קרוב לעשרים שנה. למרות שלבן הארמי מתואר כרמאי, מקפיד יעקב לעבדו בנאמנות, כדבריו: "ואתנה ידעתן, כי בכל כחי עבדתי את אביכן" (בראשית לא, ו). "זה עשרים שנה אנכי עמָך רחליך ועזיך לא שכֵּלו, ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה, גנֻבתי יום וגנֻבתי לילה. הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה, ותדד שנתי מעלי" (בראשית לא, לח-מ).
האם מדובר במידת חסידות או בחיוב גמור?
נגש לדברי הרמב"ם: "כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית, ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה. אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן… וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: כי בכל כחי עבדתי את אביכן. לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר "ויפרץ האיש מאד מאד".
ומה לגבי תפילה או תורה? ממשיך הרמב"ם שם: הרי הקפידו חכמים על ברכה רביעית של ברכת המזון, שלא יברך אותה". היינו: כשהעובד אוכל את סעודתו בזמן העבודה, בזמן שמותר לו לעשות כן, עליו להזדרז באכילתו, ולא להתמהמה בה, כדי שלא יגזול מזמנו של המעביד. גם כשהוא מברך ברכת המזון לאחר הסעודה, שיש בה ארבע ברכות, עליו לקצר, ולא יברך את הברכה הרביעית שחובתה רק מדרבנן.
אם כן, נמצא שבהתנגשות בין נאמנות לבורא עולם או נאמנות למעביד, התורה מעדיפה את נאמנות העובד למעבידו!
דוגמה טובה לכך תשמש השאלה האם מותר לשוחח שיחות טלפון פרטיות במקום העבודה? ברי שחובת הזהירות של העובד כלפי המעביד אינה מאפשרת לו לבלות את זמנו בשיחות טלפון פרטיות. מנגד, דומה שהמנהג הכללי הוא שאין המעביד מקפיד על שיחת טלפון קצרה בין בעל ואשתו ובין אב ובנו, ובתנאי שאין בכך הפרעה ממשית ליום העבודה.
לעתים אפשר לבוא בדין עם העובד, כגון לפטר מורה המתמסר בשעות הלילה לפעילות חסד חשובה, כגון ביקור חולים, אם התנדבותו פוגעת בתפקודו כמורה.
מיעקב אבינו למדנו דבר חשוב נוסף. העובד צריך להיות נאמן למעבידו בגלל חובתו של העובד כלפי בוראו וכלפי עצמו. לכן, גם המעביד רמאי כלבן, אין כל היתר לעובד לנהוג ברמאות אף הוא. כמובן שהעובד יכול וראוי שיתבע את מעסיקו. אבל הכלל הוא, שאף עסקי ממון, הם בעצם עבודת ה'.
